האמריקאים הודיעו שלא יעבדו עם המוזיאון הישראלי. זה לא עצר את תערוכת האופנה הזאת

•  
•  
•  

בגדים שנוצרו ממפות בריחה עשויות משי. התערוכה "גיבורות" במוזיאון העיצוב חולון. (צילום: אלעד שריג)

"חבל, המוזיאון יעמוד ריק". יערה קידר זוכרת היטב את המשפט הזה, שנאמר לה במהלך העבודה המוקדמת על תערוכת האופנה הראשונה שאצרה עבור מוזיאון העיצוב חולון. "מי יבוא למוזיאון לראות בגדים?", תהה אותו דובר. אם הוא הצליח לנטוע אז שמץ של ספק בלבה, למזלנו קידר לא נתנה לזה לעצור אותה. ואכן, ה"חבל" התברר כ"מזל", כשהתערוכה "ז'ה טם רונית אלקבץ" (2017) הייתה להצלחה והזניקה את שיתוף הפעולה המתמשך שלה עם המוזיאון, שבמסגרתו נוצרו גם "הנשף" ו"אלבר אלבז: מפעל החלומות" הבלתי נשכחות.

מחר – 31.3.25 – זה קורה שוב, בפעם הרביעית: התערוכה "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השניה", נראית כמו הפרויקט הכי אישי של קידר, בת למשפחה של ניצולי שואה. כבר שנים שהיא מלקטת לאוסף הפרטי שלה פריטים היסטוריים שנושאים עדות על התקופה ההיא, מספרים סיפור על אופנה כמקור של תושייה, של גאולה קטנה, של חוסן לאומי ויותר מכך – של חוסן נשי. 

•  
•  
•  

הקוטור שלפני המלחמה (צילום: אלעד שריג)

המונח האינטואיטיבי והשחוק "אסקפיזם" כמעט לא שייך לכאן, גם כי המעבר מהמציאות הישראלית אל סיפורה של המלחמה ההיא לא בדיוק עובד כבריחה משככת (בפרט כשאזעקה מפריעה, למשל, את מסיבת העיתונאים במוזיאון), ובעיקר כי זה לא הסיפור שהתערוכה מבקשת לספר. האופנה לא תפקדה אז כפנטזיה מרוחקת, אלא כמשאב ממשי של אנושיות – במובן התעשייתי, הכלכלי והאישי. 

נקודת ההתחלה נטועה בעולם הקוטור של פראג בשנות העשרים והשלושים, ובסיפורה של הדי סטרנד – מעצבת אופנה יהודייה שנספתה במלחמה, אך רישומי דגמים שלה השתמרו ושוחזרו ביד אמן על ידי מוני מודניק. שמונה כאלה מוצגים על במה מסתובבת בפתח התערוכה, על גבי בובות שפיסל ויקטור (ויוי) בלאיש במלאכת יד מדהימה ולרקע מוזיקה מקורית שהלחין אורן ברזילי. זו סצנה בלתי נשכחת, מרגשת מאין כמותה, שמשלבת תחושת החמצה כואבת על כשרונה האבוד של סטרנד, לצד הכרה בזכות לחזות, בכל זאת, ביצירתה קמה לתחיה.

•  
•  
•  

רישומי הדגמים של הדי סטרנד קמו לתחייה (צילום: אלעד שריג)

המסדרון ההיקפי, בניצוחה של עידית ברק, עושה כבוד לסיפור הפמיניסטי הקלאסי של התקופה, על תרומתן המרכזית של נשות העורף האמריקאי והבריטי למורל הלאומי ולכלכלת המלחמה. פודריות, מטפחות, סיכות ושפתונים מקוריים מאפשרים הצצה ברזולוציות אחרות לאתוס של רוזי המסמררת – האישה בפוסטר המפורסם שמבטיחה We Can Do It. בגלריה הסמוכה מוצגת הזווית הפוצעת והבלתי נמנעת של הנשים היהודיות במחנות הריכוז וההשמדה, עם 14 פריטים אישיים מאוסף יד ושם.

הגלריה העליונה מספקת את אפקט הוואו של התערוכה, ומציגה בחלל רחב את כוחה המשקם של האופנה בשנים שאחרי המלחמה: שמלות כלה שנתפרו ממצנחים, מערכות לבוש שנוצרו ממפות בריחה, שקי קמח שהפכו לשמלות ובובות ("אם יש קמח – יש אופנה"). 

•  
•  
•  

שמלות כלה מבדי מצנח (צילום: אלעד שריג)

את החלל האחרון רצתה קידר להקדיש לזווית האופטימית של תקומה יהודית וישראלית. היא פנתה למוזיאון אמריקאי ולבני משפחתה של ג'ודית ליבר, מעצבת התיקים המצליחה והנודעת ששרדה את השואה ונפטרה ב-2018. עם פרוץ המלחמה בישראל, הודיעו אותם גורמים לקידר שהם נאלצים לסיים את ההתקשרות עימה בנושא. בתושייה אופיינית ובאופן טבעי, פנתה האוצרת למקור הבלתי נדלה של עוצמה, השראה ואופנה ישראלית: לאה גוטליב. החדר הגדול הפך לבריכת שחייה עצומה, שסביבה מוצגים בגדי הים האיקוניים – והיפהפיים לנצח – של גוטקס. התרוממות נפש מובטחת.

 כבר הבטחנו שאסקפיזם לא יהיה פה, ולכן כוללת התערוכה גם מחווה לגיבורות הטריות של שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, פרי יצירתם של חברי מרכז היצירה השיקומי לנכי צה”ל של אגף השיקום במשרד הביטחון ״שלהבת״ שבגני תקווה. כאילו לא דמענו שם מספיק עד אותו רגע. גם הפעם, אם לשפוט לפי תגובות המבקרים והמבקרות באירוע הפתיחה החגיגי, המוזיאון כנראה לא יעמוד ריק. 

•  
•  
•  

הממלכה של לאה גוטליב (צילום: אלעד שריג)

•  
•  
•  

בגדים שנפתרו משקי קמח (צילום: אלעד שריג)

•  
•  
•  

אופנה, תקווה ושיקום (צילום: אלעד שריג)

•  
•  
•  

תערוכת חובה (צילום: אלעד שריג)