מתנה בשישי: מוצרי קרסטס בשווי 540 שקלים

ספרו לנו מתי הרגשתן ששכחו אתכן ואולי תזכו במוצרי קרסטס לטיפוח השיער בשווי 540 שקלים

מאת  | ‏ 4 מרץ 2021

מתנה בשישי (צילום: יח"צ חו"ל)

מתנה בשישי (צילום: יח"צ חו"ל)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

ערכה של קרסטס לטיפוח השיער, המסייעת בחיזוק סיב השערה והפחתת אובדן שיער כתוצאה משבירה

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה:

מתי הרגשתן ששכחו אתכן?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 542 שקלים
ניתן להשיג במספרות המורשות (לבירורים: 1-800-301-666)

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 7/3/21 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר במוצרי Femor לטיפוח השיער בשווי 560 שקלים היא דנה, שסיפרה לנו מתי היא איבדה חברה בגלל שטות: "איבדתי במהלך השנים הרבה חברות לצערי, אבל הסיבה הכי שטותית היתה בגלל שהחלטתי לנטוע בחצר שלנו, ליד הגדר שמחברת בין שני הבתים שלי ושל החברה-שכנה, שיח פסיפלורה. מסתבר שהיא שונאת את הפרי הזה וממש כעסה. מאז בכל פעם שהיא רואה אותי היא מסתכלת לכיוון השני ולא יוצרת קשר עין".

  • החיים שלי היו בשפל שלהם לפני כמעט 4 שנים, הייתי בזוגיות שהתפרקה רגע לאחר הצעת נישואין שבוצעה מול הכיתה שלי במכללה עם המרצה… לאחר מכן ככ התביישתי שלא חזרתי לספסל הלימודים… הייתי בסערת רגשות וזה הרגיש שאנשים לא באמת ידעו להיות שם באמת כמו שצריך… הרגשתי ששכחו אותי… עברתי לגור מספר חודשים בחו״ל, ובהם כמעט ולא קיבלתי יחס ממי שחשבתי שקרוב אליי…
    זו הייתה נקודת שפל של שכחה, היום ברוך השם אני במקום חדש בחיים.

    מאת: שרי |‏ 18 במרץ 2021 | 08:41
  • הרגשתי ששכחו אותי אחרי הגירושים. . . הייתי מאוד פופלרית לפני כן, אהבו אותי ואת הסגנון לבוש שלי, היו לי הרבה חברות. . . בתהליך עצמו נשארו כמה, אך ככל שעבר הזמן הרגשתי בודדה, עומדת מול העולם לבד ונלחמת

    מאת: מירב שקד |‏ 10 במרץ 2021 | 13:29
  • לפני שנתיים, החברות השיכורות שלי שכחו לחכות לי כשקפצתי רגע לשירותים במסיבה.. הייתי צריכה לחזור הביתה לבד במונית. מאז אני דואגת לוודא איתם שהן זוכרות שאני בשירותים ולא הולכות בטעות בלעדיי (גם אם הן סאחיות :))

    מאת: נופר פז |‏ 7 במרץ 2021 | 12:00
  • לפני מס' חודשים ביצעתי הליך של הקפאת ביציות בבית חולים בהרדמה מלאה וביקשתי מאחותי הגדולה שתצטרף אליי כי זהו תהליך שלא נעים לעבור לבד. היא בחרה לא להגיע כי לא יכלה להיעדר מהעבודה.

    מאת: רוז |‏ 7 במרץ 2021 | 11:59
  • החברה הכי טובה שלי בעשור האחרון שכחה אותי. היא מצאה בסגר הראשון חבר חדש ומאז נעלמו עקבותיה. ברמה שביום ההולדת שלי, ההודעה שהכי חיכיתי לקבל וממנה לא הגיעה- אלא רק יום אחרי בתירוץ של – אופס- שכחתי, אני מאוד עסוקה. אני מרגישה שהיא שכחה את כל ההיסטוריה שלנו, אולי בגללו ואולי בגללה. אבל זה הכי כואב שיש.

    reutneo@gmail.com

    מאת: reut |‏ 7 במרץ 2021 | 11:54
  • הרגשתי ששכחו אותי אחרי הלידה. חמותי ניסתה לשכנע את בעלי לחזור לנוח בבית ולחזור מחר והייתי ממש צריכה אותו לידי… גם ככה ההיתי נטולת כוחות אחרי לידה והרגשתי שהיא התעסקה בבן שלה ושכחו אותי…
    danayakovi2@gmail.com

    מאת: דנה פוגל |‏ 7 במרץ 2021 | 11:50
  • בלידה הראשונה שלי, חוויתי דיכאון והרגשתי שהמשפחה שלי ששוכחים אותי ומתרכזים רק בילדה. סבלתי מהתקפי חרדה, ובמקום לתמוך בי ציפו ממני להרים את עצמי בשביל הבת שלי, כעסו עליי שזה מפינוק, במקום להבין אותי. הם לא הבינו שזה שלא היה בשליטתי. לאחר שהחלטתי לטפל בעצמי ולקחת כדורים, הצלחתי לצאת מהמצב בכוחות עצמי! מאוד התאכזבתי מהמשפחה שכל כך הייתי צריכה אותם באותם רגעים.

    מאת: י |‏ 7 במרץ 2021 | 11:13
  • אז אותי לא שכחו בבית כמו בסרט אלא שכחו בבסיס.
    האוטובוס של החופשה לאילת נסע בלעדי ובגלל שאיחרתי נשארתי בבסיס עם החובש התורן וזה היה אחד הסופשים הכיפים ביותר שהעברתי בצבא.
    לבד בבסיס בצפון. בלי מפקדים (כי כולם נסעו לאילת). היה סופ"ש בלתי נשכח.

    מאת: מעין |‏ 7 במרץ 2021 | 10:15
  • לפני כשנה היינו אמורים לנסוע לחתונה בשתי מכוניות בעלי והילדים , ואני לבד מכיוון שהייתי אמורה להביא את חמתי , בעלי והילדים היו בטוחים שיצאתי נעלו את הבית ונסעו , לא היה לי מפתח והבית היה נעול , מה שהיה גרוע יותר שהתקשרתי לבעלי והוא היה בממתינה והייתי בלחץ אטומי שלא התרחק , ומה שהכי גרוע שכשהוא ענה הוא נכנס לכביש המהיר שבשביל להסתובב הוא היה אמור לעמוד בפקק של החיים , בקיצור באסה , בסוף הגעתי והכל היה בסדר אבל עד שהתיישבתי היה לחץ אטומי

    מאת: ריקי בסקון |‏ 7 במרץ 2021 | 08:07
  • עכשיו בקורונה.. כשבגלל הקפסולות הקצו את עזרות הנשים למתחם תפילה נוסף לגברים.. אני מרגישה שלא דובר מספיק על הפגיעה המגדרית של קורונה. די הרגשתי ששכחו אותנו הנשים. גברים התפללו ברחובות אבל למעשה על הנשים סגירת בתי הכנסת עקב המגיפה השפיעה הכי הרבה. ברות מזל יכלו להשתתף בתפילות הרחוב ולשמוע שופר, אבל רוב הנשים נאלצו להתפלל השנה בגפן. אני מתרגשת שיוסרו כל ההגבלות ושערי השמיים יפתחו יחד עם שערי עזרות הנשים בבתי הכנסת בכל רחבי ישראל.

    מאת: איילה |‏ 6 במרץ 2021 | 23:49
  • כשהייתי בכיתה י לפני 10 שנים, נכנסו הטלפונים החכמים לחיינו וככה גם קבוצות הוואטאפ. היינו חבורה גדולה של בנות והן פתחו קבוצת וואטאפ. הן לא הכניסו אותי אפילו אחרי שביקשתי כנראה בגלל שהמנהלת של הקבוצה לא אהבה אותי ובכוונה לא הכניסה אותי. הרגשתי בחוץ וששכחו אותי, פספסתי ולא הוזמנתי לכל המפגשים, האירועים והבדיחות. ככה גיליתי שהחברות שלי הן לא באמת חברות ופשוט הקשר התנתק עם כולן אפילו כאלה שאהבתי.

    מאת: ירדן |‏ 6 במרץ 2021 | 22:21
  • כשהייתי בערך בת 15, הייתי ילדה לא כל כך מקובלת חברתית , וקבעתי עם 3 בנות מהכיתה בפסי הרכבת שליד הבית שביחד נלך למסיבת פורים שהייתה באולפנה. אני לא אשכח איך חיכיתי להן כמעט 4 שעות כי פחדתי ללכת ושלא יפגשו אותי שם. בעידן של פעם בלי פלאפון ולברר מה קורה. באמת הרגשתי איך שחכו אותי.. לבסוף הן הגיעו פשוט התעכבו עם התחפושת .

    מאת: נועם ביתן |‏ 6 במרץ 2021 | 19:38
  • אני האחות הגדולה ולפני כחצי שנה אחותי הקטנה ילדה את בנה הבכור , הפכתי להיות דודה מאוהבת באחיין המקסים אבל לאט לאט כל תשומת הלב של הוריי הלכה ונעלמה ,כך שלאחרונה אין מי ששואל אותי אם אני רעבה ? אכלתי? אם אני לבושה טוב? או סתם שואל איך אני מרגישה… חסר לי מאוד ומרגיש לי שבלי כוונה פשוט ששכחו אותי …

    מאת: מורן |‏ 6 במרץ 2021 | 18:50
  • הרגשתי ששכחו אותי בשנה האחרונה מאז שהתחלתי ללמוד, חברותיי לומדות גם הן ומעל לעיסוק בלימודים נכפה עליהן גם עיסוק בנטל הכלכלי, הן פוטרו מעבודתן ועסוקות בחיפוש אחר עבודות זמניות כדי לשלם על הלימודים. גם אני עסוקה באותה הבעיה בדיוק ובין כל התעסוקה הזאת הן שכחו אותי, משבר הקורונה הוא לא רק משבר כלכלי ובריאותי – הוא הוביל אותנו לבדידות כי אנחנו עסוקים בלשרוד. גם חברים מהתואר אי אפשר לייצר מהזום. אני מקווה שהשנה נעבור את המשבר, נשכח את הריחוק ונזכר כמה כיף וטוב לנו באינטראקציה חברתית ובעיקר שיהיה לנו זמן לזה בין הניסיונות להישרדות היומיומית.

    מאת: טל |‏ 6 במרץ 2021 | 18:03
  • בפרידה השנייה בחיים שלי
    נפרדנו כששנינו בכינו בלי הפסקה ולפני שהלך אמר לי שזה רק בשביל לחשוב אבל שעוד ניפגש והוא יודע את זה, מרגיש את זה.
    אבל ככל שהימים עברו והוא לא שב, לא התקשר, לא סימס אז הרגשתי ששכחו אותי, שאני לא קיימת בשבילו וזה היה רגע כואב.
    היום, בדיעבד שמחה ששכחת אותי ❤️

    מאת: ניקול |‏ 6 במרץ 2021 | 15:22
  • לפני כעשור, במהלך שנת השבתון, נסעתי עם חברות ללמוד אנגלית מדוברת בכפר בלום בעמק החולה. באחד הימים נסענו לטיול בקיבוץ גונן, קיבלנו הדרכות ואכלנו ארוחת צהריים. יצאתי לשירותים ולא הודעתי לשאר החברות. כך יצא שכשיצאתי מהשירותים הסתכלתי סביבי וגיליתי שכולן נסעו בלעדיי חזרה לכפר בלום. לא היה לי כסף או נייד וכך עמדתי מחוץ לקיבוץ וביקשתי טרמפ מרכבים לקריית שמונה. המעמד היה מביך ביותר ומפחיד. רק לאחר כשעתיים הצלחתי להגיע לקריחת שמונה, שם אספו אותי. הייתי רעבה וצמאה וכעסתי מאוד על חברותיי שגילו רק כשהאוטובוס היה באמצע הדרך שאני חסרה. לא אשכח את הכעס הזה לעולם.

    מאת: אהובה מיגמי |‏ 6 במרץ 2021 | 14:13
  • במהלך מבצע צוק איתן ב-2015, היו אזעקות ויירוטים כל לילה במשך מה שהרגיש כתקופה ארוכה. משפחתי חיה באשקלון, אך באותו הזמן התגוררתי בחיפה, בה למדתי באוניברסיטה.במהלך המבצע חזרתי הביתה לסופש, לחזק את ההורים. בלילה הראשון של חזרתי, זה היה בחמישי בערב והיו מטחים רציניים. לצערי, לא התעוררתי וההורים, שרגילים שאני לא חיה עמם, לא זכרו כלל להעיר אותי ולרץ לממ"ד. כך יצא שבמשך כל הלילה ירו עת אשקתון פגזים, הוריי היו בממ"ד ורק בבוקר כשקמתי הם נזכרו שבעצם חזרתי לסופ"ש. כמובן שהם הרגישו ממש רע, אבלזה לא שינה את ההרגש של עיזבון ושכחה בקרבי, הרגשה שאני נושאת עד היום.

    מאת: הדס מיגמי |‏ 6 במרץ 2021 | 14:04
  • בגיל 15 היו לי 2 חברות ממש קרובות והיינו מעין שלישיה נצחית. זאת הייתה תקופה ממש טובה, עשינו מלא דברים ביחד והיינו חברות ממש טובות.
    באחד הימים גיליתי שהם החליטו לנסוע לאילת ביחד עם חברות אחרות ולא אמרו לי, חשבו שאני לא אהיה קשורה לחברות האחרות. אני נפגעתי מאוד וכעסתי עליהם, החברות התפרקה, הם כמובן לא נסעו בסוף לאילת (זה היה סתם דיבורים) ורק חברה אחת ניגשה אליי והתנצלה. היא החברה הכי טובה שלי עד היום. והשנייה, אנחנו לא בקשר מאז ועד היום היא לא התנצלה.

    מאת: יובל |‏ 6 במרץ 2021 | 13:54
  • ביני לבין אחותי הקטנה יש הפרש של 9 שנים…לאחר שהיא נולדה אני ממש זוכרת את התחושה כילדה ששכחו אותי…כנראה שזה קורה לכל ילד שמקבל אח/ות…ותודה לאל על אחותי הקטנה שהיום אנחנו החברות הכי טובות שיש!

    מאת: אושרת |‏ 6 במרץ 2021 | 09:48
  • ביום שישי שעבר הייתה לי יומולדת ורק ההורים שלי והגרוש שלי זכרו ובירכו אותי. מכיוון שאני גרה לבד והייתי ממש עצובה, יצאתי לקנות לעצמי מתנה. זו המתנה היחידה שקיבלתי השנה :/

    מאת: י' |‏ 6 במרץ 2021 | 09:20
  • לפני כשלוש שנים כשעוד הייתי דיילת אויר טסתי בחזרה בתור צוות לא פעיל בטיסה, במהלכה נתנו לי לישון החדר של הדיילים (יש חדר בכל מטוס עם מיטות לדיילים) אבל שכחו להעיר אותי כשנחתנו בארץ. כשקמתי כל המטוס היה ריק מאנשים צוות הניקיון כמעט סיים לנקות והצוות לטיסה הבאה כבר עמד בפתח המטוס וחיכה להיכנס לטיסה הבאה

    מאת: נועה |‏ 6 במרץ 2021 | 08:07
  • הרגשתי ששכחו אותי כשעברתי תאונה בדרך למשמרת בעבודה, אחד מחברי המשמרת שהייתי בדרכי אליה ראה אותי אחרי הפגיעה ודיווח לאחראי המשמרת שלי. לא דאגו לשאול לשלומי בזמן האשפוז או ההחלמה, וגם לא כשחזרתי לעבוד.

    מאת: קארין |‏ 5 במרץ 2021 | 23:28
  • קשה לי לשכוח מתי לאחרונה הרגשתי ששכחו אותי. כי זה היה ממש לא מזמן. ביום הולדתי ה40 שהיה בחג השבועות האחרון. כמה ימים קודם לכן הייתה מריבה ביני לבין בעלי.. לא משהו שאי אפשר לגשר עליו אבל היה "ברוגז" שנמשך עד ליום ההולדת ואפילו אחריו. ביום ההולדת שחל בשבת קמתי לכלום, המשכתי לכלום והלכתי לישון עם כלום. הילדים אפילו לא זכרו שיש לי יום הולדת, והמשפחה הקרובה שחלקה שומרת שבת מן הסתם לא יכלה להגיע או לתכנן לי משהו. זה היה אחד מימי ההולדת המבאסים שחוויתי ועוד 40. ולחשוב שעוד תכננתי להיות בחו"ל ביום הזה ועוד באיטליה לא פחות. אז גם קורונה וגם התעלמות…. ביחד זה ממש כואב.

    מאת: שגית |‏ 5 במרץ 2021 | 21:15
  • האמת ששכחו אותי קצת בסגר האחרון, כשאת עובדת מול חמישה מנהלים במקום עבודה כל כך גדול, עם מאות עובדים, ואז יוצאת ל"חל"ת" זה כנראה אך טבעי ששכחו אותך בבית, בהתחלה זה נחמד אחר כך לא כל כך.
    מאשרת שקראת אתי התקנון והסכמתי לדבריו

    מאת: אסנת |‏ 5 במרץ 2021 | 19:23
  • אני סטודנטית שנה ב', ולצערי הרגשתי שחבריי שכחו אותי הסמסטר הזה.
    לאחר סמסטר מאוד אינטנסיבי, נכשלתי ברובם המוחלט של מועדי א' שרוב חבריי כן עברו.
    לא רק הלמידה מחדש הייתה קשה, אלא העבודה שכולם מקבלים סוף-סוף את החופש והנחת שכל כך ציפינו לו סמסטר שלם, אך רק אני נשארתי מאחור והמשכתי ללמוד.
    אם זה לא הספיק, ביום היחידי שיצאתי לבלות עם חברותיי פגשתי חולה קורונה מאומת ונכנסתי לבידוד ):
    קצת טיפוח לאחר סמסטר בלתי נגמר + בידוד ללא ספק ירים את מצב רוחי !

    מאת: שובל |‏ 5 במרץ 2021 | 18:10
  • לא אשכח לעולם…
    טקס סיום כיתה י״ב כל החברות שלי קיבלו תפקידים במופע הסיום ורק לי לא נשאר , אז נכון שאני לא רוקדת מדהים וגם לא שרה כמו סלין דיון אבל עדיין יכלו לעשות מאמץ , התחושה שלי הייתה שפשוט שכחו אותי …

    מאת: מורן |‏ 5 במרץ 2021 | 17:49
  • הייתי בגאורגיה ובאחד הימים החלטתי שאני יוצאת לבד לטרק בהרים עם קבוצה של אנשים שהכרתי באותו יום. זאת היתה נסיעה מלאת מהמורות של כמה שעות טובות. כשהגענו למעלה הנוף הירוק עם הכפרים הקטנים והפרות וצנצנות הדבש שמוכרים בצידי הדרך היה מרהיב. והאוויר היה נקי כל כך. הרשתי לעצמי לשקוע בטוב הזה. באיזשהו שלב קלטתי שהאנשים שכחו אותי ונעלמו לי. אחר כך הסתבר שכנראה גם הם שקעו בכל היופי הזה…

    מאת: דקלה |‏ 5 במרץ 2021 | 17:46
  • מהסטרס שכחתי לכתוב מייל, הוספתי עכשיו
    יובל העזובה מהסיפור עם אמא של תאיר.

    מאת: יובל |‏ 5 במרץ 2021 | 17:26
  • כששכחו אותי!!!!!!!!! (עד היום לא סולחת!)
    בגן של זהבה, גיל 5, אמא שלי תיאמה עם אמא של תאיר שלא אציין את שם משפחתה אבל היא יודעת היטב מיהי… בכל מצב, האמא של הגברת שכחה שקבעה עם אמא שלי שתקח אותי וכך יצא שאמא שלי קיבלה שיחה מהגננת על כך שאף אחד לא בא לאסוף את הילדה (משרד הרווחה מישהו?) וכשאמא שלי התקשרה לאמא של תאיר הגברת גם לא הייתה זמינה(!!!) וכך יצא שחיכיתי עם זהבה בגן עד שסבתא שלי הגיעה מרחובות לאשדוד לאסוף אותי. מסקנה: לגור ליד ההורים כשנולדים ילדים. מסקנה 2: לא לסמוך על אמא של תאיר לעולם.

    מאת: יובל |‏ 5 במרץ 2021 | 17:25
  • שכחו אותייי ליטרלייי ,הייתי עם חברות במסיבת פורים שנה שעברה בתל אביב והיינו "מבושמות קלות" מהאלכוהול ולקראת סוף הערב אני קצת הלגתי להן לאיסוד עד לרמה שהם חשבו שהסתדרתי בכוחות עצמי להגיע למלון שהיינו בו שבכללל הייתי נעולה בשירותים חצי מסיבה

    מאת: אביטל |‏ 5 במרץ 2021 | 17:24
  • כשהייתי בדיכאון הרגשתי שכל העולם שכח אותי, המשפחה, החברות הבן זוג. הרגשתי שהעולם מתקדם בלעדי וזאת תחושה נוראית, בפועל אף אחד לא שכח אותי כולם הקיפו אותי בהמון אהבה שלא יכולתי לראות. היום שאני אחרי התקופה הזאת אני מוקירה תודה לכל אלו "ששכחו אותי" כי בלעדיהם לא הייתי במצב שלי היום.

    מאת: יעל |‏ 5 במרץ 2021 | 16:59
  • אחרי הלידה הראשונה עם פרץ הורמונים מטורף, התחושה מהסביבה הייתה דאגה מוחלטת לתינוק ובחלק מהזמן הרגשתי ששוכחים ממני ומהחוויה שלי כאמא טרייה.. אבל מייחסת את התחושה להורמונים ולמצב הרגיש שהייצי נמצאת בו..מה שבטוח שבלידה הבאה אגיע יותר מוכנה ועם יותר כלים…

    מאת: מאיה |‏ 5 במרץ 2021 | 16:56
  • אני הבכורה ואחי אוטיסט. הקשר בינינו מדהים אבל בגילאי 13-15 קשה יותר להבין שיש מישהו שצריך לקבל יותר הבנה,הכלה, דאגה ואכפתיות, כל זה נכלל בתוך אובר מתן תשומת לב. הפעם המשמעותית שהרגשתי ששכחו אותי הייתה כשפיתחתי הפרעות אכילה וההורים לא כל כך שמו לב כי רוב תשומת הלב הופנתה לאחי. היום, ברוך השם, אני במקום הרבה יותר טוב, עם הבנה הרבה יותר בוגרת וסהכ מאושרת ומודה על הכל

    מאת: איילה |‏ 5 במרץ 2021 | 16:46
  • הרגשתי ששכחו אותי כשעברתי לגור בחו״ל, חשבתי שאשמור על קשר קרוב עם כל החברות מהבית אבל זה לא הצליח להחזיק לאחר תקופה. הרגשה ממש מבאסת והרגשתי בודדה

    מאת: דניאל |‏ 5 במרץ 2021 | 15:50
  • אם כבר בטיפוח שיער עסקינן,
    לפני כשבועיים בדיוק הייתי אצל הספר הקבוע שלי שעבר תאונת אופנוע ושבר את הרגל, הגעתי לתור שנקבע ממש מראש, לגוונים, כמו שאני תמיד עושה רק ביקשתי שיהיו גבוהים יותר, הגיע זמן השטיפה והגעתי לכיסא הכיור, ששטף לי את השיער העובד שלו, שבדיוק נפרד מהחבר שלו לאחר 7 שנים (כן הוא הומו) ודיבר רק על זה.
    מפה לשם, יצאתי בלונדינית בכל הראש ולא גוונים, בצבע צהוב אפרוח, כאילו צבעתי את השיער בספריי צהוב לפורים. בכיתי כל הלילה!!!! מוכנה לשלוח לכם אפילו תמונות

    מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) |‏ 5 במרץ 2021 | 15:48
  • הפעם בה הרגשתי ששכחו אותי הייתה באמת לא נעימה.. אחרי הלידה הראשונה שלי בעלי היה בתקופה מאוד לחוצה בעבודה ובקושי בא לבקר אותי כשהייתי בבית החולים שלא לדבר על להיות בבית בחודשים שאחרי הלידה..
    ביום השיחרור מבית החולים הוא פשוט הגיע מהעבודה ולקח אותנו הביתה, בלי פרח, בלון או אפילו חיבוק.
    עזר לי לעלות עם הבייבי והדברים הביתה ופשוט חזר לעבודה.
    כמה חודשים אחרי זה כשיצא לנו לדבר על חווית הלידה ואמרתי לו שהרגשתי ממש רע שהוא לא היה נוכח בכלל בזמן שהייתי צריכה אותו ושאפילו פרחים הוא לא הביא לי אחרי הלידה הוא אמר לי שבטח שהוא קנה לי פרחים, הוא זוכר בפירוש את הפרחים שהיו על האי במטבח… מה שהוא לא זכר זה שאלו היו הפרחים שעוזרת הבית הביאה לי לכבוד הלידה….

    מאת: מוריה |‏ 5 במרץ 2021 | 15:15
  • כשהייתי בת 17 טיילתי עם המשפחה בדרום אמריקה והגענו לקניון כדי למלא חסרים שהיו לנו להמשך הטיול. אני על תקן בת העשרה העצבנית כעסתי על איזה שטות (שאני אפילו לא זוכרת עכשיו) והתיישבתי על ספסל במקום להסתובב עם כל המשפחה שלי. במשך שעתיים וחצי התייבשתי על הספסל והייתי בטוחה שהמשפחה שלי שכחה ממני ומסתובבים להם בכיף בקניון. מה שבפועל קרה הוא שאחרי פחות משעה הם סיימו את הקניות ובשאר הזמן חיפשו אותי והיו בטוחים שמישהו חטף אותי.

    מאת: יהב |‏ 5 במרץ 2021 | 14:58
  • מספטמבר אני מרגישה ששכחו אותי בבית. .תקופה מאוד קלה.מלמדת אנגלית מעל 40 שנה. פתאום סוגרים את החוג שלי. פתאום לא מלמדת ולא מחלקת ידע. אנגלית מקצוע כל כך חשוב. באמת שכחו אותי בבית. מחכה לשגרה, להתלבשבבוקר, להתאפר וללמד ולשכות מה זה קפסולות. לעמוד וללמד ולהרגיש חיונית. אני לא בבית יתוגמת לחברה.

    מאת: מרשה גורן |‏ 5 במרץ 2021 | 14:41
  • ממש לפני כמה ימים חגגתי יומולדת ונסעתי אחהצ עם חברה לירושלים במטרה לחגוג לי ועל הדרך היא גם רצתה לבקר את החבר שלה שגר שם. מה שיצא בסוף הוא שהיא רצתה להיות איתו לבד ובמשך הרבה יותר זמן משחשבתי ככה שממש עד הלילה חיכיתי לה לבד עד שהתייאשתי והלכתי.

    מאת: חמוטל |‏ 5 במרץ 2021 | 14:00
  • באחד ממקומות העבודה שעבדתי בהם בעבר,הכרתי שתי חברות וממש התחברנו ,לפחות אני הרגשתי ככה. כל היום היינו מבלות ביחד בעבודה וגם אחרי,ממש יחסים טובים. כמה חודשים אחרי לא מהן הייתה יום הולדת ,שציינתי בפניה היא אמרה שלא עושה מסיבה ואין צורך לעשות עניין. שבוע אחרי ראיתי כמה חבר'ה מהעבודה מסתכלים על תמונות ומריצים חוויות ושאלתי מאיפה? התברר שזה מהיום הולדת שלא הוזמנתי עליה. כנראה שאנחנו לא כאלה חברות טובות כמו שחשבתי..

    מאת: Reut |‏ 5 במרץ 2021 | 13:55
  • מתי הרגשתי ששכחו אותי? הייתי בצבא וביקשתי מאחת המפקדות לשבת כמה דקות כי ממש התעייפתי והיא אישרה לי, אמרה לי לחכות לה ושהיא תחזור בקרוב… ישבתי חמש שעות באותו המקום וחיכיתי לה חחח ואז היא באה ואמרה שהייתה "עסוקה" למרות שעל המבט שלה היה לי ברור לגמרי שהיא פשוט שכחה ממני ומהקיום שלי ונתנה לי להתייבש באותו המקום בלי לזוז כמה שעות. הדבר היחידי שהעביר לי את הזמן היה חתול חמוד שישב קרוב אלי ושיחק עם עצמו, היינו בלי טלפונים בזמנו חח

    מאת: דימון פרנקוני |‏ 5 במרץ 2021 | 13:48
  • הרגשתי ששכחו אותי אחרי שנולדה הבת הבכורה שלי. זה היה חתיכת מסע מטלטל פיזית ונפשית ולקח לי לא מעט זמן להתאושש ולהתרגל למצב החדש. המשפחה של בעלי התמקדה נטו בנכדה שנולדה להם ובעומס שבן הזוג שלי חווה ואני איכשהו נדחקתי הצידה בתוך כל זה. זו הייתה תחושה מוזרה להרגיש בלתי נראית, כאילו המטרה היא נכדה, ומהרגע שהיא 'הושגה'- מי שנשאה אותה, ילדה ומגדלת אותה יומם ולילה 24/7 היא מובנת מאליה. הבנתי שאת המשפחה של בעלי אני לא אצליח לשנות, אבל מאז, אני מנסה להיות הרבה יותר רגישה למי שסביבי שיכול להרגיש שקוף ונדחק הצידה, וכשאני מצליחה לתת קצת חום ויחס לאלו שמרגישים נבולים, זה כמו חיבוק קטן גם עבורי.

    מאת: גל צבי |‏ 5 במרץ 2021 | 13:45
  • טוב, אז אני בטוחה שזה קרה כמעט לכל אחת.. סיימתי את התיכון עם חבורה שהייתי בטוחה שזה לנצח נצחים. כמובן שהתפצלנו כל אחת לדרכה, והייתי רואה המון פעמים דרך הרשתות החברתיות שהן נפגשות בלעדיי. הכי הרגשה של שכחו אותי בבית.
    במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הבנתי כי אם אני לא ארים טלפון ואגרום לכך שניפגש – אני באמת אשכח. עברו כמעט 4 שנים מאז ואנחנו עדיין החברות הכי טובות!

    מאת: נועה כהן |‏ 5 במרץ 2021 | 13:38
  • בשירות הצבאי שלי הייתי כל הזמן עייפה ותשושה,במיוחד בנסיעות הארוכות באוטובוסים.פעם אחת עליתי אחרי שבוע בשטח לקו שמגיע מבאר שבע לתל אביב, נזרקתי במושב האחורי ופשוט נרדמתי.נרדמתי כל כך עמוק שלא הרגשתי כלום.מסתבר שכבר הגענו לתחנה המרכזית בתל אביב,כולם כולל הנהג ירדו מהאוטובוס ואני נשארתי לישון.התעוררתי לבדי באוטובוס סגור! דפקתי על הדלתות ואף אחד לא שמע.בסוף הלכתי למושב של הנהג ולחצתי על הכפתור הזה שהיה נדמה לי שפותח את הדלתות ולמזלי הדלת נפתחה וברחתי החוצה.אבל… הקיטבג שלי היה נעול בתא התחתון של האוטובוס.מיותר לציין איזה סרט עברתי כדי למצוא עובד אגד שיפתח לי את התא.כל כך הפחדתי אותם שאני אתלונן על הנהג שלא עשה סריקה לפני שנעל,שהם הציעו להזמין לי מונית עד הבית.

    מאת: מארי |‏ 5 במרץ 2021 | 12:26
  • כשהייתי חיילת,לפני עידן הטלפונים הניידים,קבעתי עם אמא שלי שתאסוף אותי מתחנה מרכזית בשישי בצהריים כשאני חוזרת מהצבא.אמא שלי שקעה בבישולים של שישי ופשוט שכחה אותי בתחנה המרכזית.חיכיתי וחיכיתי..וזה התחיל להיות מפחיד.עד שהשאלתי שיחה בטלכארט מחייל אחר והתקשרתי הביתה בדמעות.אמא שלי כל כך התביישה,ששנים אחכ פיצתה אותי בכל מיני דברים עד שסלחתי…

    מאת: שחר |‏ 5 במרץ 2021 | 12:17
  • זה היה בשנה א באוניברסיטה ונסענו באוטובוסים המאורגנים לפנג׳ויה. הייתה לנו עצירת התרעננות בדרך וכשחזרנו מהשירותים ראינו שכל האוטובוסים נסעו ואף אחד מהחברים שלנו לא שם לב שאנחנו לא על האוטובוס. בסוף עלינו על אוטובוס של אוניברסיטה אחרת , אבל זו הייתה פתיחת מקרטעת לסופ״ש…

    מאת: הדר |‏ 5 במרץ 2021 | 08:41
  • הרגשתי ששכחו אותי לפני שנתיים .
    זה קרה בזמן הייתי עוד תלמידת תיכון ודאגתי כל יום לחזור בזמן הביתה וללמוד למבחנים ..
    יום אחד היתה חתונה של חברים טובים וחזרתי מאוחר הביתה …ולא ראיתי אף אחד בבית התקשרתי לאחיובררצי את העניין וספר לי שהם היו בטוחים שלא הייתי רוצה לבא ..ההודעה הזו באסה אותי מאוד. במיוחד אחרי הבנתי שהם נהנו ..

    מאת: נתנאלה שמעונוביץ |‏ 5 במרץ 2021 | 08:14

השאירו תגובה