מתנה בשישי: מוצרי קרסטס בשווי 540 שקלים

לפני שנתיים, החברות השיכורות שלי שכחו לחכות לי כשקפצתי רגע לשירותים במסיבה.. הייתי צריכה לחזור הביתה לבד במונית. מאז אני דואגת לוודא איתם שהן זוכרות שאני בשירותים ולא הולכות בטעות בלעדיי (גם אם הן סאחיות :))

החברה הכי טובה שלי בעשור האחרון שכחה אותי. היא מצאה בסגר הראשון חבר חדש ומאז נעלמו עקבותיה. ברמה שביום ההולדת שלי, ההודעה שהכי חיכיתי לקבל וממנה לא הגיעה- אלא רק יום אחרי בתירוץ של – אופס- שכחתי, אני מאוד עסוקה. אני מרגישה שהיא שכחה את כל ההיסטוריה שלנו, אולי בגללו ואולי בגללה. אבל זה הכי כואב שיש.

reutneo@gmail.com

בלידה הראשונה שלי, חוויתי דיכאון והרגשתי שהמשפחה שלי ששוכחים אותי ומתרכזים רק בילדה. סבלתי מהתקפי חרדה, ובמקום לתמוך בי ציפו ממני להרים את עצמי בשביל הבת שלי, כעסו עליי שזה מפינוק, במקום להבין אותי. הם לא הבינו שזה שלא היה בשליטתי. לאחר שהחלטתי לטפל בעצמי ולקחת כדורים, הצלחתי לצאת מהמצב בכוחות עצמי! מאוד התאכזבתי מהמשפחה שכל כך הייתי צריכה אותם באותם רגעים.

לפני כשנה היינו אמורים לנסוע לחתונה בשתי מכוניות בעלי והילדים , ואני לבד מכיוון שהייתי אמורה להביא את חמתי , בעלי והילדים היו בטוחים שיצאתי נעלו את הבית ונסעו , לא היה לי מפתח והבית היה נעול , מה שהיה גרוע יותר שהתקשרתי לבעלי והוא היה בממתינה והייתי בלחץ אטומי שלא התרחק , ומה שהכי גרוע שכשהוא ענה הוא נכנס לכביש המהיר שבשביל להסתובב הוא היה אמור לעמוד בפקק של החיים , בקיצור באסה , בסוף הגעתי והכל היה בסדר אבל עד שהתיישבתי היה לחץ אטומי

כשהייתי בכיתה י לפני 10 שנים, נכנסו הטלפונים החכמים לחיינו וככה גם קבוצות הוואטאפ. היינו חבורה גדולה של בנות והן פתחו קבוצת וואטאפ. הן לא הכניסו אותי אפילו אחרי שביקשתי כנראה בגלל שהמנהלת של הקבוצה לא אהבה אותי ובכוונה לא הכניסה אותי. הרגשתי בחוץ וששכחו אותי, פספסתי ולא הוזמנתי לכל המפגשים, האירועים והבדיחות. ככה גיליתי שהחברות שלי הן לא באמת חברות ופשוט הקשר התנתק עם כולן אפילו כאלה שאהבתי.

אני האחות הגדולה ולפני כחצי שנה אחותי הקטנה ילדה את בנה הבכור , הפכתי להיות דודה מאוהבת באחיין המקסים אבל לאט לאט כל תשומת הלב של הוריי הלכה ונעלמה ,כך שלאחרונה אין מי ששואל אותי אם אני רעבה ? אכלתי? אם אני לבושה טוב? או סתם שואל איך אני מרגישה… חסר לי מאוד ומרגיש לי שבלי כוונה פשוט ששכחו אותי …

בפרידה השנייה בחיים שלי
נפרדנו כששנינו בכינו בלי הפסקה ולפני שהלך אמר לי שזה רק בשביל לחשוב אבל שעוד ניפגש והוא יודע את זה, מרגיש את זה.
אבל ככל שהימים עברו והוא לא שב, לא התקשר, לא סימס אז הרגשתי ששכחו אותי, שאני לא קיימת בשבילו וזה היה רגע כואב.
היום, בדיעבד שמחה ששכחת אותי ❤️

במהלך מבצע צוק איתן ב-2015, היו אזעקות ויירוטים כל לילה במשך מה שהרגיש כתקופה ארוכה. משפחתי חיה באשקלון, אך באותו הזמן התגוררתי בחיפה, בה למדתי באוניברסיטה.במהלך המבצע חזרתי הביתה לסופש, לחזק את ההורים. בלילה הראשון של חזרתי, זה היה בחמישי בערב והיו מטחים רציניים. לצערי, לא התעוררתי וההורים, שרגילים שאני לא חיה עמם, לא זכרו כלל להעיר אותי ולרץ לממ"ד. כך יצא שבמשך כל הלילה ירו עת אשקתון פגזים, הוריי היו בממ"ד ורק בבוקר כשקמתי הם נזכרו שבעצם חזרתי לסופ"ש. כמובן שהם הרגישו ממש רע, אבלזה לא שינה את ההרגש של עיזבון ושכחה בקרבי, הרגשה שאני נושאת עד היום.

ביני לבין אחותי הקטנה יש הפרש של 9 שנים…לאחר שהיא נולדה אני ממש זוכרת את התחושה כילדה ששכחו אותי…כנראה שזה קורה לכל ילד שמקבל אח/ות…ותודה לאל על אחותי הקטנה שהיום אנחנו החברות הכי טובות שיש!

לפני כשלוש שנים כשעוד הייתי דיילת אויר טסתי בחזרה בתור צוות לא פעיל בטיסה, במהלכה נתנו לי לישון החדר של הדיילים (יש חדר בכל מטוס עם מיטות לדיילים) אבל שכחו להעיר אותי כשנחתנו בארץ. כשקמתי כל המטוס היה ריק מאנשים צוות הניקיון כמעט סיים לנקות והצוות לטיסה הבאה כבר עמד בפתח המטוס וחיכה להיכנס לטיסה הבאה

קשה לי לשכוח מתי לאחרונה הרגשתי ששכחו אותי. כי זה היה ממש לא מזמן. ביום הולדתי ה40 שהיה בחג השבועות האחרון. כמה ימים קודם לכן הייתה מריבה ביני לבין בעלי.. לא משהו שאי אפשר לגשר עליו אבל היה "ברוגז" שנמשך עד ליום ההולדת ואפילו אחריו. ביום ההולדת שחל בשבת קמתי לכלום, המשכתי לכלום והלכתי לישון עם כלום. הילדים אפילו לא זכרו שיש לי יום הולדת, והמשפחה הקרובה שחלקה שומרת שבת מן הסתם לא יכלה להגיע או לתכנן לי משהו. זה היה אחד מימי ההולדת המבאסים שחוויתי ועוד 40. ולחשוב שעוד תכננתי להיות בחו"ל ביום הזה ועוד באיטליה לא פחות. אז גם קורונה וגם התעלמות…. ביחד זה ממש כואב.

אני סטודנטית שנה ב', ולצערי הרגשתי שחבריי שכחו אותי הסמסטר הזה.
לאחר סמסטר מאוד אינטנסיבי, נכשלתי ברובם המוחלט של מועדי א' שרוב חבריי כן עברו.
לא רק הלמידה מחדש הייתה קשה, אלא העבודה שכולם מקבלים סוף-סוף את החופש והנחת שכל כך ציפינו לו סמסטר שלם, אך רק אני נשארתי מאחור והמשכתי ללמוד.
אם זה לא הספיק, ביום היחידי שיצאתי לבלות עם חברותיי פגשתי חולה קורונה מאומת ונכנסתי לבידוד ):
קצת טיפוח לאחר סמסטר בלתי נגמר + בידוד ללא ספק ירים את מצב רוחי !

הייתי בגאורגיה ובאחד הימים החלטתי שאני יוצאת לבד לטרק בהרים עם קבוצה של אנשים שהכרתי באותו יום. זאת היתה נסיעה מלאת מהמורות של כמה שעות טובות. כשהגענו למעלה הנוף הירוק עם הכפרים הקטנים והפרות וצנצנות הדבש שמוכרים בצידי הדרך היה מרהיב. והאוויר היה נקי כל כך. הרשתי לעצמי לשקוע בטוב הזה. באיזשהו שלב קלטתי שהאנשים שכחו אותי ונעלמו לי. אחר כך הסתבר שכנראה גם הם שקעו בכל היופי הזה…

כששכחו אותי!!!!!!!!! (עד היום לא סולחת!)
בגן של זהבה, גיל 5, אמא שלי תיאמה עם אמא של תאיר שלא אציין את שם משפחתה אבל היא יודעת היטב מיהי… בכל מצב, האמא של הגברת שכחה שקבעה עם אמא שלי שתקח אותי וכך יצא שאמא שלי קיבלה שיחה מהגננת על כך שאף אחד לא בא לאסוף את הילדה (משרד הרווחה מישהו?) וכשאמא שלי התקשרה לאמא של תאיר הגברת גם לא הייתה זמינה(!!!) וכך יצא שחיכיתי עם זהבה בגן עד שסבתא שלי הגיעה מרחובות לאשדוד לאסוף אותי. מסקנה: לגור ליד ההורים כשנולדים ילדים. מסקנה 2: לא לסמוך על אמא של תאיר לעולם.

כשהייתי בדיכאון הרגשתי שכל העולם שכח אותי, המשפחה, החברות הבן זוג. הרגשתי שהעולם מתקדם בלעדי וזאת תחושה נוראית, בפועל אף אחד לא שכח אותי כולם הקיפו אותי בהמון אהבה שלא יכולתי לראות. היום שאני אחרי התקופה הזאת אני מוקירה תודה לכל אלו "ששכחו אותי" כי בלעדיהם לא הייתי במצב שלי היום.

אני הבכורה ואחי אוטיסט. הקשר בינינו מדהים אבל בגילאי 13-15 קשה יותר להבין שיש מישהו שצריך לקבל יותר הבנה,הכלה, דאגה ואכפתיות, כל זה נכלל בתוך אובר מתן תשומת לב. הפעם המשמעותית שהרגשתי ששכחו אותי הייתה כשפיתחתי הפרעות אכילה וההורים לא כל כך שמו לב כי רוב תשומת הלב הופנתה לאחי. היום, ברוך השם, אני במקום הרבה יותר טוב, עם הבנה הרבה יותר בוגרת וסהכ מאושרת ומודה על הכל

אם כבר בטיפוח שיער עסקינן,
לפני כשבועיים בדיוק הייתי אצל הספר הקבוע שלי שעבר תאונת אופנוע ושבר את הרגל, הגעתי לתור שנקבע ממש מראש, לגוונים, כמו שאני תמיד עושה רק ביקשתי שיהיו גבוהים יותר, הגיע זמן השטיפה והגעתי לכיסא הכיור, ששטף לי את השיער העובד שלו, שבדיוק נפרד מהחבר שלו לאחר 7 שנים (כן הוא הומו) ודיבר רק על זה.
מפה לשם, יצאתי בלונדינית בכל הראש ולא גוונים, בצבע צהוב אפרוח, כאילו צבעתי את השיער בספריי צהוב לפורים. בכיתי כל הלילה!!!! מוכנה לשלוח לכם אפילו תמונות

כשהייתי בת 17 טיילתי עם המשפחה בדרום אמריקה והגענו לקניון כדי למלא חסרים שהיו לנו להמשך הטיול. אני על תקן בת העשרה העצבנית כעסתי על איזה שטות (שאני אפילו לא זוכרת עכשיו) והתיישבתי על ספסל במקום להסתובב עם כל המשפחה שלי. במשך שעתיים וחצי התייבשתי על הספסל והייתי בטוחה שהמשפחה שלי שכחה ממני ומסתובבים להם בכיף בקניון. מה שבפועל קרה הוא שאחרי פחות משעה הם סיימו את הקניות ובשאר הזמן חיפשו אותי והיו בטוחים שמישהו חטף אותי.

ממש לפני כמה ימים חגגתי יומולדת ונסעתי אחהצ עם חברה לירושלים במטרה לחגוג לי ועל הדרך היא גם רצתה לבקר את החבר שלה שגר שם. מה שיצא בסוף הוא שהיא רצתה להיות איתו לבד ובמשך הרבה יותר זמן משחשבתי ככה שממש עד הלילה חיכיתי לה לבד עד שהתייאשתי והלכתי.

מתי הרגשתי ששכחו אותי? הייתי בצבא וביקשתי מאחת המפקדות לשבת כמה דקות כי ממש התעייפתי והיא אישרה לי, אמרה לי לחכות לה ושהיא תחזור בקרוב… ישבתי חמש שעות באותו המקום וחיכיתי לה חחח ואז היא באה ואמרה שהייתה "עסוקה" למרות שעל המבט שלה היה לי ברור לגמרי שהיא פשוט שכחה ממני ומהקיום שלי ונתנה לי להתייבש באותו המקום בלי לזוז כמה שעות. הדבר היחידי שהעביר לי את הזמן היה חתול חמוד שישב קרוב אלי ושיחק עם עצמו, היינו בלי טלפונים בזמנו חח

טוב, אז אני בטוחה שזה קרה כמעט לכל אחת.. סיימתי את התיכון עם חבורה שהייתי בטוחה שזה לנצח נצחים. כמובן שהתפצלנו כל אחת לדרכה, והייתי רואה המון פעמים דרך הרשתות החברתיות שהן נפגשות בלעדיי. הכי הרגשה של שכחו אותי בבית.
במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הבנתי כי אם אני לא ארים טלפון ואגרום לכך שניפגש – אני באמת אשכח. עברו כמעט 4 שנים מאז ואנחנו עדיין החברות הכי טובות!

כשהייתי חיילת,לפני עידן הטלפונים הניידים,קבעתי עם אמא שלי שתאסוף אותי מתחנה מרכזית בשישי בצהריים כשאני חוזרת מהצבא.אמא שלי שקעה בבישולים של שישי ופשוט שכחה אותי בתחנה המרכזית.חיכיתי וחיכיתי..וזה התחיל להיות מפחיד.עד שהשאלתי שיחה בטלכארט מחייל אחר והתקשרתי הביתה בדמעות.אמא שלי כל כך התביישה,ששנים אחכ פיצתה אותי בכל מיני דברים עד שסלחתי…

הרגשתי ששכחו אותי לפני שנתיים .
זה קרה בזמן הייתי עוד תלמידת תיכון ודאגתי כל יום לחזור בזמן הביתה וללמוד למבחנים ..
יום אחד היתה חתונה של חברים טובים וחזרתי מאוחר הביתה …ולא ראיתי אף אחד בבית התקשרתי לאחיובררצי את העניין וספר לי שהם היו בטוחים שלא הייתי רוצה לבא ..ההודעה הזו באסה אותי מאוד. במיוחד אחרי הבנתי שהם נהנו ..