מתנה בשישי: חזייה של סימון פרל בשווי 580 שקלים

טיסת לוס אנגלס – ישראל, 18 שעות צמודות במושבים, כי 14 שעות טיסה ישירה ועוד כ4 עיקוב כשאנו על המטוס, גרם לנו לקלל יחד לכעוס וכך להכיר טוב אחת את השניה לעומק

כשרק התגייסתי הייתי די בשוק, לא ידעתי לאן אני נכנסת ולקחתי את הכול קשה. ביום השני לטירונות המ״כית צעקה עליי בתור לחדר האוכל ובתגובה פרצתי בבכי קולני ומכוער שנמשך לתוך ארוחת הצהריים כשאני בוכה מעל הצלחת. במקרה ישבה מולי טירונית מתוקה ששאלה למה אני בוכה. התחלנו לדבר וגילינו שיש לנו המון במשותף, ולא סתם- אנחנו אפילו גרות באותה שכונה! השיחה איתה וגילוי האיכפתיות שיפרו לי את המצב רוח ועודדו אותי, ומכאן כבר הרגשתי פחות רע. ביום למחרת נסענו יחד הביתה וכבר היה ברור שזאת תחילתה של חברות. בהמשך הטירונות שובצנו לאותו החדר והיא ישנה מיטה מעליי ואחרי קורס ההכשרה שובצנו באותה יחידה. החברות איתה הייתה ותישאר משמעותית וחשובה, ומי יודע מה היה קורה אם המ״כית לא הייתה צורחת עליי.

יצאתי עם בחור שהיה מאוד סודי לגבי הפלאפון שלו. באחת הפעמים החלטתי שאני חייבת לראות עם מי הוא מתכתב, התגנבתי בזמן שהוא התקלח וקלטתי שהוא עדיין בקשר עם האקסית שלו. העתקתי את המספר שלה והתקשרתי אליה מהנייד שלי במטרה לצעוק עליה. פתאום ענתה לי בחורה מקסימה , התחלנו לדבר והתחברנו ממש. מיותר לציין שאני כבר לא בקשר איתו היום וגם לא היא, אבל לפחות הרווחתי בזכותו את החברה הכי טובה שלי :)

בכיתה ט' עברנו לעיר אחרת ובבית ספר לא הכרתי אף אחד. היום הראשון העה נורא. אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא היה איתי בהפסקות, הייתי הכי לבד בעולם. ביום השני ללימודים, באמצע שיעור מעבדה נפצעתי ביד והיא נהייתה אדומה ונפוחה. הדס וגדי, שניהם מנדבים במד"א, אמרו למורה שהם ייקחו אותי לאחות ויטפלו לי ביד. הם עשו את זה רק כדי להתחמק מהשיעור, אבל תוך כדי ששמו לי קרח ומשחה בחדר האחות, התחלנו לדבר ומאז, כל התיכון נהיינו שלישיה בלתי נפרדת. ובינינו, לפעמים כל מה שצריך זה חבר טוב אחד או שניים. היום אנחנו עדיין החברים הכי טובים וגם המשפחות שלנו, למרות שהדס גרה בספרד, אנחנו בקשר רציף ונפגשים כמה פעמים בשנה

את החברה הכי טובה שלי הכרתי בכיתה ב'. היא הייתה בכיתה א' ולבשה סוודר גדול וורוד ולשתינו לא היו חברות. כ"גדולה" מבין שתינו הרגשתי מיד צורך לגונן עליה והתחלתי לדבר איתה. מהר מאוד החברות התחזקה והתחלנו לשבת ביחד קבוע בהסעה של בית הספר. אחרי הרבה שנים, חוויות חיוביות וגם פחות, אנחנו עדיין חברות טובות בגיל 31 ובשבילי היא כבר לא רק חברה אלא גם אחות. אוהבת אותך!

את דניאל, החברה הכי טובה שלי הכרתי באוניברסיטה. גדלתי בצפון והחלטתי ללמוד בבן גוריון, בבאר שבע. לא הכרתי אף אחד אבל ההתחלה החדשה במקום שונה לגמרי ריגשה אותי. נרשמי לתואר דו חוגי בכלכלה ופילוסופיה, שילוב די נדיר. השיעור הראשון ביום הראשון ללימודים היה בכלכלה, ולאחריו היה לי שיעור בפילוסופיה, בבניין מרוחק, בקצה השני של האוניברסיטה. מיהרתי למצוא את הכיתה וראיתי לידי מישהי שהולכת באותו כיוון, שבמקרה שישבה כמה כיסאות ממני בשיעור הקודם בכלכלה. די מהר הבנו שאנחנו היחידות במחזור שבחרו בשילוב הזה של כלכלה ופילוסופיה והחלטנו שנעזור ונשמור אחת על השניה. מהיום הראשון ללימודים היינו בלתי נפרדות, ועברנו יחד הכל- משיעורים ולמידה למבחנים ועד יציאות בערב עם חברים ומסיבות סטודנטים. תמכנו אחת בשניה גם במשברים פרטיים, והיינו המשפחה אחת של השניה, הבית רחוק מהבית (שתינו מהצפון). מאז עברו כמה שנים ואנחנו עדיין צמודות, יחד ברגעי המשבר והשמחה. אני אסירת תודה שהכרתי את דניאל באותו יום ראשון ללימודים ומצאתי לי אחות.

את החברה הכי טובה שלי הכרתי לפני שש שנים, אבל אז, ממש לא היינו חברות. הסתובבנו באותם המעגלים, התראנו המון, אבל חוץ משלום-שלום יבש וקר היא לא ממש עניינה אותי, ואני לא אותה. כעבור שלוש שנים באחד מן הימים, היה כרגיל מפגש במסגרת מעגל החברים המשותף – ופתאום נדלק ניצוץ. מאז אנחנו לא נפרדות :)

פגשתי את החברה הכי טובה שלי דרך חברה אחרת, בהתחלה לא סבלנו אחת את השנייה ואפילו מתבאסות אם נפגשנו שלושתנו, אך כשעברתי לתל אביב(החברה מתל אביב), יצאנו פעם אחת לפאב ומאז היה חיבור מטורף.

זה היה בכיתה ג', התיישבה ליידי בשולחן ביום הראשון ללימודים ילדה חדשה שאני לא מכירה. היא חייכה אליי ושאלה איך קוראים לי, השאלה השנייה הייתה אם אני רוצה להיות חברה שלה. מפה לשם אנחנו החברות הכי טובות כבר 14 שנים.

את החברה הכי טובה שלי זכיתי להכיר אחרי לא מעט כאבי לב שחוויתי בקשרים במסגרות חברתיות.
במהלך שירותי הצבאי נפצעתי בראש במהלך תרגיל, לאחר השיקום הצטרפתי ליחידת עוקץ בעקבות אהבתי האדירה לארצי ולכלבים, עברנו את צוק איתן המלחמה שלעולם לא תרפה ושכיצאו מעזה וגם השתחררנו במדים אך כמובן לא עם הלב, קבלתי את לוקה, לוקה ג׳ונאהם שלי, לוקה נפלה מיד לעיוור במבחנים בעקבות אהבתה האובססיבית לאוכל, חיפשו לה בעלים והגיעו אליי, היא למדה את ההבל פה שלי ואת כל מה שאני, בלילות קפואים במנהטן הקרה ועד לימים חמים בדשא בקיבוץ ומדי פעם בבריכה, בכאבי לב ושיברונות, שאבי היה צריך להפרד מאיתנו וברגע האחרון ניצח נגד כל הסיכויים, היא היתה שם, בכל מקום, מלווה אותי ותומכת בי. כך הכרתי אותה, על הדשא דל ההורים בקיבוץ היא לקחה את הלב שלי ועטפה אותו כל כך חזק שכל הכאבים הרפו, היא החברה הכי טובה שלי, היא הנפש שלי. ג׳ונאהם.

את החברה הכי טובה שלי הכרתי בקורס בצבא. סגרנו את השבת הראשונה בקורס ביחד ולא הכרנו ממש.. לשתינו היה חבר ולשתינו איחר המחזור, וכך יצא שבאווירת הלחץ ששררה דיברנו והבנו שיש לשתינו משימה זהה לבוקר המחרת- ביצוע בדיקת הריון, בבסיס, בשבת הראשונה שסגרנו אי פעם. מיותר לציין שאין דבר שיותר מחבר בנות מצרה משותפת, שאומנם הסתמנה כדאגת שווא אבל יצרה חברות שנשארה עד היום :)

בבטן!!
את החברה הכי טובה שלי הכרתי עוד בבטן, הלוא זו אחותי התאומה!
המלאך השומר שלי, האוזן הקשבת, והחברה הכי טובה בעולם

אני גל בת 25. כשהייתי בכיתה ח' עבר לבית הספר שלי ילד שסיפר שבמקום ממנו הוא הגיעה הייתה לו חברה בשם רעות ושהם עדו הרבה דברים מיניים יחד. הוא ממש לא הפסיק להתרברב בזה ולי שנהיה נשמע מוזר.. או שהיא לא קיימת או שהיא קיימת ומישנו מפיץ עליה שקרים נוראיים. אז לקחתי את הטלפון שלו וחיפשתי את שמה. להפתעתי הרבה היא הייתה קיימת. מיד הרמתי טלפון ושאלי "היי רעות היה לך חבר בשם א'?" והיא ענתה "היי.. היה לי ידיד בשםהזה אבל לא היינו חברים" מיד ידעתי אותה בכל הסיפורים.. שכמובן התגלו השקר. תכננו יחד נקמה וביום העצמאות קבענו שתגיע לעיר שלי כדי להתעמת איתו, לתת לו סטירה וללכת( ילדות חיות בסרט בכיתה ח'). הוא גילה את זה חברי הביתה.. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה אחרי תכנונים של חודשים. מאז ועד היום אנחנו חברות הכי טובות!

הייתי במפגש מדריכים והמרצה דיבר על מה לעשות כשחניך פונה למדריך עם בעיה אישית אבל מבקש שהמדריך לא יספר לאף אחד, והמדריך לא מרגיש שהוא מוסמך לטפל בעצמו בבעיה. ההרצאה דיברה אלי מאד כי בדיוק הייתי באותו מצב עם חניכה ששיתפה בבעיה אישית מאד סבוכה… פתאום מישהי לידי שהכרתי רק בשם שלה, כתבה לי פתק 'נכון את חושבת עכשיו על חניך שלך'?.. הייתי בשוק שהיא ככה קראה אותי… זה היה לפני 10 שנים ואנחנו חברות הכי טובות עד היום…

החברה הכי טובה שלי הייתה לפני שנים רבות האויבת הגדולה ביותר. שתינו גדלנו באותו המושב, גרנו יחסית בסמיכות וחלקנו את אותו מעגל חברים. לא ברורה הסיבה אבל תמיד הייתה עוינות בינינו ומתח לא מוסבר. במסיבת הסיום של כיתה ח׳ הכיתה שלנו העלתה הצגה בפני כל בית הספר. שהגיעה הסצנה שלי, קפאתי על הבמה ולא הצלחתי להוציא מילה. ״האויבת״ הגדולה שלי לא התמהמה לרגע ועלתה לבמה במונולוג מאולתר ואיפשרה לי להתאפס ולחזור לפוקוס. מאז אנחנו חברות צמודות שמצילות אחת את השנייה שצריך. אוהבת אותה.

בגיל 12 הייתי מתאמנת בהחלקה על הקרח ובקבוצה הכרתי חברה והיינו חברות הכי טובות טובות במשך שנתיים עד שהיא עברה לגור בניו יורק. במשך כמה שנים עוד הצלחנו להשאר בקשר במכתבים (מדובר בתקופה לפני עידן האינטרנט) פה ושם שיחה למעבר לים ב 22 שח לדקה… ואז המכתבים החלו לחזור והקשר נותק. עשר שנים אחרי יום הולדת 24 (לפני עידן הפייסבוק) אני מקבלת הודעה ברשת חברתית עתיקה " שירי זו את? זה נראה כמוך אבל לא בדיוק, אני מחפשת אותך כל שנה ביום הולדת שלך, אם זו את תתקשרי!" גם היום אני בוכה כמו ילדה קטנה רק מלהזכר ברגע… החברה הכי טובה שלי חזרה… והיום זה קל מתמיד להשאר בקשר.. רק הבוקר שלחתי לה חום ואהבה בווטס אפ.
Sugarshirim@gmail.com

הכרתי את החברה הכי טובה שלי בקורס הקצינות המשותף שעברנו,לפני כ25 שנה, אין כמו קורס אינטנסיבי, ארוך ומאתגר פיזית ונפשית להכיר את האדם באמת, בעת לחץ ובאוירה תחרותית, שרדנו את הקורס, סיימנו בהצלחה ומאז אנחנו חברות נפש כולל המשפחות שהקמנו.

לפני מספר חודשים סגרנו יחד עשור! הייתה זו השנה הראשונה לחטיבת הביניים, ואצלי החל גיל ההתבגרות שהתבטא בהתבודדות מסוימת והאזנה ללהקות (בדיוק גיליתי את יוטיוב). לכיתה הצטרפה תלמידה חדשה- לאחר שפגה ההתלהבות הראשונית ממנה,מסתבר שבאתי ודחפתי לה אוזניה לשמוע שיר של להקה ( היא זוכרת את זה, אני כנראה הדחקתי), היא אהבה והתחלנו להעריץ את הלהקה,מה שהחזיק קרוב לשנה.. היא גם עברה לגור מולי, וכך עד היום.. מפעולה אקראית פשוטה (וקצת קריפית) של לדחוף למישהו אוזנייה, קיבלתי את האדם הקרוב ביותר אליי, את ישיבות הקפה הנמשכות אל תוך הלילה ואת החוויות הבלתי נשכחות (:

הכרתי את החברה הכי טובה שלי בבית הספר, בכיתה ז. היא ישבה בחוץ עם צמות וטיקה. למרות שהרבה ילדים חשבו שהטיקות שהיא שמה (כל יום במשך כל תקופת החטיבה ונדמה לי שגם בתיכון) קצת מוזרות, אני חשבתי שהיא הכי מגניבה בעולם. עשרים שנים אחרי ואני עדיין חושבת ככה:)

את נעה, החברה הכי טובה שלי פגשתי בשנת שירות לאומי. שתינו בחרנו להתנדב לשנה במלכישוע- כפר לגמילה מסמים, אלכוהול והימורים. היינו שתי בנות שירות בכפר מלא בגברים, נשים ונוער שנמצאים בשלבי גמילה שונים. היה לא קל לעבור בשבילים ולקבל מבטים מאנשים שנמצאים בתוך הכפר בלי כמעט אפשרות לצאת ממנו אבל השתדלנו ללכת ביחד כדי לתמוך אחת בשניה במעברים המהירים בין המשרדים.. גרנו שתינו ביחד בקרוואן מעפן אבל השתדלנו לעצב אותו שיהיה נעים להיות בו. היה לנו לא קל להיות רק שתינו אבל התגברנו על הקשיים ונשארנו חברות בקשר מצויין עד היום, כמה שנים לאחר מכן ואפילו נעה הייתה המאפרת שלי ביום החתונה שלי בגלל שהיא למדה איפור מקצועי וסמכתי עלייה שתגרום לי להראות הכי יפה שאפשר ביום הזה.

הכרתי את החברה הכי טובה שלי בשנה הראשונה לתואר שעשינו יחד.

בשנה השנייה של התואר הכרתי את בן זוגי דרך אחת הרשתות החברתיות, וסיפרתי לה עליו.
אחרי כמה חודשים ביחד, סיפרתי לה גם על המשפחה שלו.

רק אז הסתבר לנו שהיא ואחיו ידידים טובים מספר שנים.
גם בן הזוג שלי הופתע לגלות שהוא מכיר את החברה הכי טובה שלי: זאת שתמיד סיפרתי לו עליה וקראתי בשם שלה.