מתנה בשישי: שני זוגות משקפיים של Private Vintage Collection

אני אישית עובדת מהבית ומה שאני הכי שונאת "במקום העבודה שלי" זה הקושי להפריד בין העבודה עצמה לעבודת הבית, הצורך לעצור הכל ולעשות כביסות, להכין ארוחת צהריים, לנקות. ומאוד קשה לעשות את ההפרדה בניהם.

אני עובדת בזארה , שזארה זו עבודה קשה בפני עצמה!! ממש רק בודדות מצליחות להתמודד עם העומס , של הלקוחות , של הבגדים , הכי מעצבן כמובן זה לקפל הכל אחרי שכל לקוחה ולקוחה נכנסת לחנות ופשוט מבלגנת את השולחן בלי להתחשב שיש עובדות שנשארות עד מאוחר (מאוד מאוחר) ! אבל אתם יודעים איך זה זארה … הכי קשוח זה תקופת הסיילים בזארה!! במקום חנות אתם נכנסים למעברה , אין סוף תורים .. כך שאם את גם קופאית במקרה שלי, גם מקפלת וגם נותנת שירות … בסוף כל יום של סייל מגיע לך צלש!

מתקמצנים על כוסות חד פעמיות חמות, ממחזרים חוצצים ומוחקים בטיפקס את מה שהיה כתוב והשיא הוא שבעבר התקמצנו על נייר ניגוב לידיים

רוב שעות העבודה שלי זה שיחות טלפון עם אנשים שאני לא מכירה. החלק שאני לא אוהבת זה לראות את הפרצופים מאחורי האנשים בטלפון.

אני מאוד אוהבת את העבודה שלי אני עובדת עם ילדים קטנים כמלווה התפתחותית ומאבחנת התנהגותית מה שאני שונאת בעבודה שלי שאני עובדת בחוץ מצורך תפקידי אני מאבחנת בסביבה הטבעית וכך יוצא שאני עובדת רוב היום בשמש

עובדת במקס סטוק שונאת את כל המוצרים בחנות ובמיוחד את החדשים שמגיעים כל הזמן!!!הפכתי למכורה בתוך מקום העבודה חחחקונה כל מה שזז אז שונאת אותם!!!!

במשך שנים עבדתי כמנהלת שיווק של רשת מרכזי ספורט ובריאות. משרדי ההנהלה ישבו בצמוד לאחד ממרכזי הבריאות. שנאתי את זה שכולם היו לבושים בטרייניגים וטייצים ובגדי ספורט צמודים, כאילו הם בדרך או אחרי אימון. ואני, שהיה לי תפקיד ייצוגי, שכלל המון פגישות, והמון נסיעות לספקים ושיתופי פעולה פוטנציאלים, הייתי צריכה ללבוש בגדים רשמיים ומחוייטים יותר. נראיתי כמו פיגווין באמצע הספארי. הם עם נעלי ריצה ויוגה, אני עם נעלי עקב או נעלי בובה, הם בטייץ וקפוצון תואם, אני בחצאית עפרון וג'קט מחוייט. ממש שנאתי את זה שהם לא מתלבשים בבגדים משרדיים יותר, ושנאתי את זה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתהלך בטרנינג כל היום או לקפוץ לאימון טיאראקס באמצע היום…..

אני עובדת במיון בביה"ח גדול, והדבר שהכי קשה בעבודה אלו האנשים חסרי הפרופורציות. אנשים שבאים למיון על דעת עצמם כי כאבה להם הבטן בבוקר או שהם מצוננים כבר כמה ימים (רופא משפחה, מישהו?) והופכים את המיון בשביל לקבל טיפול דקה אחרי שהגיעו, ולכי תסבירי להם שבאותו הזמן מישהו יכול לעבור החייאה בחדר טראומה ושצריך לחכות. ואז עוד אומרים לך שהם מבינים למה אנשים הופכים כיסאות על רופאים, כאילו זה מה שיעודד אותי לתת להם טיפול מהיר וטוב יותר. האהובים עליי מביניהם הם אלו שמאיימים ללכת למיון של בית חולים אחר, ולא מבינים שזה רק ייקל עליי.

אני עובדת במשרד ממשלתי ושונאת את זה שהכל מאד אפרורי שם, איכשהו המשרדים נראים כמו משנות השבעים, וגם העובדים באותו סגנון. מי שיגיע מבחוץ עלול לחשוב שהוא מציץ לאיזו בועת זמן שקפאה לכמה שנים ולא השתנתה.. בכל בוקר אני מנסה להתלבש יפה וצבעוני, עם הרבה אקססוריז ולנסות להאיר את המקום אבל לא ממש מצליחה

אני עובדת כעוזרת רופא בבית החולים והדבר שאני הכי שונאת זה את היחס של חלק מהאנשים לעובדי בית החולים.
אנחנו נמצאים בתקופה בה זה לגיטימי לצעוק או להרים יד על איש רפואה שכל רצונו הוא לעזור לך, גם אם באותו רגע זה לא נראה לך ככה.
אנחנו משקיעים את חיינו בבית החולים ולא מחפשים גמול גדול בחזרה אלא רק הערכה ותחושת ביטחון במקום העבודה.

ובנימה פחות רצינית- הדבר הבא ששנוא עליי כל כך זה צבע המדים! אין לכם צבע מחמיא יותר מירוק מנטה?!?

בשש בבוקר עולה על אוטובוס שלוקח אותי לבית החולים. רחבת הכניסה עמוסה אנשים במצב מתפרק אחרי לילה בו ישנו על כורסאות במחלקה כלשהי בישיבה או על ספסלים קשים ומלוכלכים, מנקה אנושי אוטומטי מטאטא עשרות בדלי סיגריה שחרכו כאבים ותקוות ומחשבות של עוד לילה ארוך לצד בן משפחה סובל. השמש עולה על עוד יום שמחביא דרמות וטרגדיות, דרמות וטרגדיות שיתגלו בין תקתוק חדרי הניתוח ומכונות ההנשמה הבלתי פוסק, תנועת הסניטרים מבניין לבניין, גוררים מיטות וכסאות גלגלים, ספורי חיים שבורים ואנשים שבורים, מקום עבודה עם כאב יומיומי קבוע.

בשש בבוקר עולה על אוטובוס שלוקח אותי לבית החולים. רחבת הכניסה עמוסה אנשים במצב מתפרק אחרי לילה בו ישנו על כורסאות במחלקה כלשהי בישיבה או על ספסלים קשים ומלוכלכים, מנקה אנושי אוטומטי מטאטא עשרות בדלי סיגריה שחרכו כאבים ותקוות ומחשבות של עוד לילה ארוך לצד בן משפחה סובל. השמש עולה על עוד יום שמחביא דרמות וטרגדיות, דרמות וטרגדיות שיתגלו בין תקתוק חדרי הניתוח ומכונות ההנשמה הבלתי פוסק, תנועת הסניטרים מבניין לבניין, גוררים מיטות וכסאות גלגלים, ספורי חיים שבורים ואנשים שבורים, מקום עבודה עם כאב יומיומי בלתי פוסק.

אוקיי אז ככה, אני מלצרית, ומה שאני הכי שונאת במקום העבודה שלי הוא עובד אחד שיש לו מן מנהג כזה כל יום חמישי בערב לשים לי רגל כשאני יוצאת עם מנה ביד. וכן, נפלתי כמה פעמים מול כל הלקוחות כשהיו לי דברים בידיים. לא נעים,לא נעים בכלל!

הדבר שאני הכי שונאת בעבודה בעודי צעירה וחדשה בעבודה מול אנשים בכירים ממני זו היכולת שלהם לתת לי משימה ולהיעלם. היי תכיני דברים כאלו וכאלו ותציגי לי אותם ואנחנו כבר מגיעים. מכינה הכל, מניחה מסודר על השולחן את העבודה, מחכה במתח שיגיעו, יראו את כל מה שסידרתי והצגתי ויקחו אליהם את העשייה שלי ובום! מורחים את הזמן ואני מתייבשת קשות ולא מבינה איפה הם. תמיד מלחיץ מידי!

הפוך גדול. בלי קצף. עם תוספת אספרסו בצד. בכוס זכוכית. עם חלב קר בצד. וכמובן כמובן כמובן עם סויה.
מה אני שונאת?
בקשות מוגזמות של קפה!
גבירתי הנכבדה למדי להבא, ברגע שהמלצרית צריכה להעביר דף בפנקס על מנת לרשום הזמנת כוס קפה.
ישנה בעיה.
ונכון זה לגיטימי לחלוטין
ובסופו של דבר אני עושה את עבודתי..עם חיוך :)
חצי בשביל הטיפ וחצי בשביל המורל!
אולי לפעמים גם כדאי
להזמין שחור רותח גם.

אני עובדת בפרמת ראיית חשבון, ואנחנו צריכים לבוא בלבוש רשמי ומחויט. מבחינת לבוש הגברים זה כיף לעיניים, אבל הנשים? סיפור שונה. רוב הנשים לא יודעות ליצור סטייל מחויט ונוצר מראה גברי וכבד. כל בוקר דילמה מול הארון..

הדבר שאני הכי שונאת בעבודה זה שאני הבחורה היחידה שעובדת שם! העבודה הקודמת שלי הייתה במשרד שכלל רק נשים ועכשיו במקום החדש חוויות כמו מסע קניות מוצלח אחרי העבודה או נעליים חדשות שקניתי עוברות ללא התייחסות או עניין :(

אני עובדת בעבודה שמתאימה לשני אנשים , יש לי כמויות של עבודה שלא נגמרות
העיסוק שהכי משגע אותי זה עבודת התיוק
כמויות של ניירת ועבודה מונוטונית , בלי עניין
התעסקות בתיוק היא עבודה רובוטית ולא מעניינת , נראית. לי כבזבוז זמן , אבל בלי זה אני נמצאת בבלאגן ובחוסר שקט .
לכן עם כל זה שאני ממש ממש לא אוהבת את. עבודת התיוק
אני נאלצת להתמודד בשקט .

אני עובדת במקום ציבורי הנותן שירות פרונטאלי ללקוחות במהלך כל השבוע ובגדול מאוד אוהבת את העבודה שלי אבל הדבר שהכי הורס את כל הכייף ובדרכ גם את היום זה לקוחות (ולצערי יש לא מעט) שלא מעריכים את העבודה שלנו ומשליכים עלינו את כל התיסכולים ולא פעם אנחנו שק החבטות שלהם ופוגעים בצורה כואבת מאוד בנו, נותני השירות ולא משנה כמה שננסה לעשות את המקסימום עבורם….