כולם מדברים על אוה
אין כוכבת נחשבת שלא לבשה שמלה שלה לאחרונה, ואם היא נראית לכם מוכרת זה בגלל שהיא גם זמרת שכיכבה ב"הכוכב הבא". אוה על קנרש היא מעצבת הבגדים הכי נכונה בימים אלה. רק תעשו טובה, אל תקראו לה איימי ויינהאוס
מעצבת שיער, זמרת, מעצבת אופנה וזו רק ההתחלה של אוה על קנרש. היא לא ממהרת לכנס את עיסוקיה תחת טייטל מגובש אחד. השיחה איתה, בהתאם, נודדת כמעט באופן סימולטני בין זיכרונות ילדות רחוקים למחשבות על העתיד. רק כשבנה הקטן והמתוק לוי בן הארבעה חודשים, מתלונן מעט בעגלה ודורש מאימא אוה את הארוחה שמגיעה לו, נדמה שהיא סוף סוף חוזרת בטבעיות להווה. עוד לפני ששתינו מגיעות לבית הקפה בו קבענו להיפגש, אני מזהה אותה מרחוק. את הלוק המיוחד שלה הכולל תספורת קארה שחורה ומדויקת ואיפור עיניים מודגש, קשה לפספס כמו גם את החיבור הנדיר בינה ובין אמה, לורה עזרא, יד ימינה ושותפתה למותג הבגדים בעיצובה – CLOTHE. לאורך כל הריאיון השתיים משלימות אחת את השנייה, מרעיפות זו על זו מחמאות, מזגזגות בין עברית לאנגלית במבטא לונדוני מושלם ומחליפות בטבעיות משמרות בטיפול בלוי הקטן.
"גדלתי בבית מאוד חופשי ופתוח", מספרת על קנרש כשאני שואלת על שורשיה היצירתיים, "ההורים שלי לא היו מהסוג שאומר מתי לחזור הביתה, או שמנדנד לעשות שיעורים. הבית היה מאוד שמח וההורים השקיעו בי ובשלושת אחיי המון. הייתי בכל חוג אפשרי: ג'ז, בלט ומוזיקה. בכלל, המוזיקה הייתה דומיננטית מאוד בבית. מגיל אפס שמעתי ביטלס, אריתה פרנקלין ומוזיקת ג'ז. אבא השמיע לי מוזיקה הודית ויוונית כך שנחשפתי למעין קיבוץ גלויות מוזיקלי".
למרות שלמדה שנה בבית הספר למוזיקה "רימון", את המפגש העוצמתי עם כשרון השירה שלה חוותה על קנרש דווקא כשהתקבלה לתוכנית "הכוכב הבא", בה התבלטה כמתמודדת עם המראה ה"איימי וויינהאוסי" ("יש לי תמונות שמתעדות שהייתי עם המראה הזה כבר מגיל 16, עוד לפני שמישהו הכיר את וויינהאוס") והקול הגדול. "תמיד היה לי איזה עניין עם התוכנית הזו", היא מתוודה. "ניסיתי כמה פעמים להתקבל ולא הצלחתי. העובדה שלא השגתי מה שרציתי דווקא נתנה לי עוד דרייב. ככה אני. אם נכנס לי איזה ג'וק לראש אני חייבת להשיג אותו".
איזו חוויה סיפקה לך ההתמודדות בתוכנית?
"'הכוכב הבא' היה משהו טוב ומהמם אבל ההשתתפות שלי שם אפילו לא הייתה ההתחלה של מה ששאפתי אליו. הייתי בחודש שמיני ובקושי יכולתי לזוז. השיר האחרון שהוביל להדחה שלי הוא דוגמה לכך שכשאני הולכת על משהו שאני לא שלמה איתו עד הסוף, משהו מתפספס בדרך. רציתי להחליף את השיר מספר פעמים אבל בסוף אמרתי לעצמי: "אף פעם לא שרת שיר בעברית, תנסי". כיום אני כבר חושבת שזה מה שהיה צריך לקרות. לקחתי את זה בצורה קלילה. אני מאוד מאמינה בכוחן של מילים. לפני התוכנית אמרתי לאבא ואימא שיספיק לי להשתתף בעשר תוכניות ובאמת בתוכנית העשירית הסתיימה הדרך שלי שם".
העזה ורצון להתנסות בדברים חדשים הם שניים מהמאפיינים הבולטים במסלול המקצועי והיצירתי של על קנרש. לאחר הצבא נסעה להתגורר באנגליה במחשבה לפתח קריירה של מעצבת שיער. "סבתי האנגליה, אחת הנשים המיוחדות והחזקות שאני מכירה, לקחה אותי למספרה השכונתית לשאול אם צריך בה עובדים. היא ידעה שבעל המקום הוא יהודי ואמרה לי: כשהוא ישמע שאת מישראל הוא ייקח אותך. למרות שהתפדחתי ולמרות שהוא אמר שהוא לא צריך עובדת היא התעקשה שאביא מישהי מהרחוב ואספר אותה מולו כדי שיראה את היכולות שלי. מצאתי את עצמי יושבת במספרה שלא רוצה אותי, מספרת מישהי מהרחוב שלא באמת רוצה להסתפר ובסופו של דבר הוא קיבל אותי לעבודה. קראו לי שם איימי ווינהאוס הישראלית".
אחרי שעזבה את אנגליה חזרה על קנרש לארץ והתחתנה ("אנחנו שונים מאוד. הוא ההפך הגמור ממני. שקט וצנוע. זה טוב לי כי הוא מאזן אותי"). בחירת שמלת החתונה שלה היא שהוציאה את ה"שד האופנתי" שלה מהבקבוק והובילה אותה לפתיחת מותג לשמלות כלה על אף שלא הייתה לה השכלה רשמית בתחום. גם כאן, סבתה נכנסת לתמונה. "סבתא הייתה מעצבת אופנה בעצמה כך שהכל בעצם הגיע ממנה. ממנה ומהנשמה. כשהיינו נוסעים אליה היא הייתה תופרת לנו בגדים, מלמדת אותי על גזרות, חיתוך בדים, תפירה ועוד. תמיד אהבתי אופנה, אבל נדבקתי בחיידק באמת כשהתחלתי להתעסק איתו פיזית בידיים".
למה החלטת לעצב לעצמך את השמלה, לא מצאת משהו שדיבר אליך?
"מצאתי, אבל השמלות היו מאוד יקרות ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני משלמת מחירים כאלו. ביום של החתונה אמרתי לאימא: 'מחר, את כל הכסף שקיבלנו לחתונה אני הולכת להשקיע בעסק לשמלות כלה'. אימא חשבה שהשתגעתי אבל באמת יום למחרת הלכתי וקניתי בדים. חזרתי לתופרת המקסימה שתפרה את השמלה שלי ועבדנו יחד במשך מספר שנים. הסטודיו היה הצלחה, הגיעו אליו מכל הארץ. כמובן שבסופו של דבר, כשעיצבתי שמלות בעצמי, הבנתי את התמחור הגבוה ואת כמות העבודה המטורפת שמושקעת בהן. אני מאוד פרפקציוניסטית. בחרתי רק את הבדים הכי איכותיים והשקעתי בשמלות חודשים. פעם אחת תפרתי שמלה מבד שיפון- לייקרה מזעזע שהרבה מעצבים בארץ עובדים איתו. איך שסיימתי את תפירת השמלה עשיתי איתה ספונג'ה מרוב עצבים".
למה החלטת להפסיק לעצב שמלות כלה?
"בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה מול הכלות והאמהות מאוד קשה לי מבחינה נפשית. היו מצבים שלא הצלחתי לעמוד בהם, סצנות מטורפות כמו אימא שאומרת לי בפני בתה הבוכייה: "הבת שלי שמנה, תתקני אותה" או כלות צעירות שמגיעות עם אימן לבחור שמלה ומדברות לאימא, שבאה לשלם על השמלה במיטב כספה, בגסות רוח נוראית. עמדו לי דמעות בעיניים. אימא הייתה יוצאת החוצה ואומרת: 'זהו, זו הלקוחה האחרונה שלנו. מספיק'. המשכתי עוד זמן קצר בעקבות בקשות של לקוחות. עד היום אני מקבלת בקשות לעיצוב שמלות כלה אבל היום אני כבר מצליחה להגיד לא נחרץ".
ההחלטה לפתוח את מותג CLOTHE, שהוא בעצם מותג ready-to-wear, קשורה גם כן באימה לורה שראתה סקיצות לעיצובים שאוה עשתה למגירה והתלהבה. למרות ההתנגדות הראשונית של אוה, סחפה אותה לעיצוב קולקציה ראשונה שהתקבלה בהתלהבות גדולה וגמלה בה את ההחלטה להמשיך בדרך. "כשזה זה, הכל נפתח", היא מעידה, "אי אפשר אפילו להסביר את זה. באתי לפגישה ב'רזילי', הראיתי להם את הבגדים והם מאוד התלהבו וביקשו ממני את כל הדגמים. הנוכחות שם פתחה לי המון דלתות ומשם העבודה החלה לזרום. עם CLOTHE אני באמת מרגישה שאני יכולה לבטא את מה שאני רוצה. עם שמלות הכלה הרגשתי מוגבלת".
יובל שרף, יעל גולדמן ולירז צ'רכי הן רק חלק מהכוכבות שלובשות את הבגדים שלך. איך הגעת אליהן?
"התחלתי לשלוח קצת פריטים למפורסמות ומפה לשם התחילו לזרום אלי פניות. יובל עכשיו מככבת באינסטגרם שלי וזה סוג של חלום. יובל ואניה מרטירוסוב הן בדיוק הנשים שיש לי בראש כשאני מעצבת. את אניה ראיתי באינסטגרם והתאהבתי בה. ידעתי מיד שהיא תהיה הדוגמנית שלי. אניה למעשה נמצאת בראש שלי כשאני מעצבת. היא אדג'ית, ורסטילית והעובדה שהיא אימא לשתי בנות רק מעצימה את הייחוד שלה".
ואיך הרגשת כשדורין אטיאס ירדה על השמלות שלך בפינה שלה בגיא פינס?
"האמת. אני די סבבה עם זה. זו טלוויזיה והיא חייבת לתת שואו. אפילו רציתי אחרי התוכנית לשלוח לה שמלה. אין טעם להיפגע מזה. כשאני רואה שכל כך הרבה נשים לובשות את הבגדים שלי ואוהבות אותם אני מקבלת בטחון. תמיד יהיה מישהו שלא יאהב את מה שתעשה וזה לגיטימי".
מה את חושבת שמדבר אל הלקוחה הישראלית בעיצובים ובגזרות שלך?
"האוברסייזיות, הקלילות, המשהו הלא צמוד הזה שמחמיא לנשים במידות מגוונות. אני במידה 42 ולובשת את אותם הבגדים שהבחורות הדקיקות לובשות וזה נראה עליי טוב וסבבה. זה יפה לראות את הבחורה הדקיקה לובשת אותם ואת הבחורה היותר מלאה שיודעת איך להחמיא לעצמה. אני גם חושבת שאלו בגדים עם שיק לא מתאמץ שיכולים ללוות אותך מהבוקר עד הערב".
כמו הרבה עובדות בשטח שלא מפריעות לעל קרנש, גם האמהות הטרייה אינה מהווה עבורה מכשול בדרך להתפתחות המקצועית. היא מעידה שכרגע האמהות והקריירה מסונכרנות בצורה יחסית הרמונית. "זה מאוד זורם לי", היא אומרת, "אני עושה את זה באהבה. אם זה לא היה ככה פשוט לא היית עושה זאת".
את גרה ועובדת במושב בן שמן, לא חסר לך הווייב האורבני?
"מצד אחד לגור במושב זה הכי לא אני. תני לי רק כל היום לשבת בבתי קפה. עברתי לגור כאן בעקבות בעלי שהוא בן המושב ואני מודה שבהתחלה הייתי בשוק. עכשיו כבר התרגלתי לחיים האלה וטוב לי איתם, אבל עדיין אין על תל אביב ואני מגיעה אליה כמעט כל יום".
מה התוכניות לעתיד? היית שמחה לפתוח חנות משלך?
"זו התלבטות קשה מאוד. אני סוג של פריק קונטרול ואם תהיה לי חנות אז אני אצטרך להיות בה כל הזמן ולהיות מחויבת אליה לגמרי. חנות אינטרנטית היא כן אופציה שאני חושבת עליה. בינתיים אני עובדת עם כ-25 חנויות מדהימות ואני מוסיפה כל שבוע עוד חנויות. אני משתדלת שהבגדים שלי יהיו נגישים בכל הארץ. חנות משלי היא אופציה מדהימה. אני מאמינה שגם השלב הזה יגיע אבל לא עכשיו".
מעצבים רבים מעידים על קשיים להשתלב בתעשייה ועל כך שאם אין לך גב כלכלי איתן או קשרים משמעותיים אי אפשר לפרוץ. את שותפה לתחושה הזו?
"אני לא מרגישה ככה. זה נורא קל להגיד שיש תחרות קשה ולוותר. אני קמה כל בוקר, עובדת קשה, מרימה טלפונים גם אם אומרים לי עשר פעמים לא, ואומרים לי, אני פשוט ממשיכה להתאמץ ולהתעקש. זה גוש שלג שצריך להתמיד ולגלגל אחרת הוא פשוט נמס".
כתובת לבגדים לנשים
מאת: סוני כץ | 10 באפריל 2021 | 08:26