גיל ההתבגרות

•  
•  
•  

מותק הבגדים התכווצו. קולקציית הקפסולה של סטלה מקרטני לגאפ קידס | צילום מסך

רוב הזמן אני מצליחה איכשהו לחמוק מהשיחה המסוימת הזאת עם עצמי. השיחה הקטנה והמעט מדכדכת לגבי אותם פריטי לבוש מפתים שאינם הולמים את גילי. כי נדמה לי שזהו עידן מצוין למי שלא מעוניינת להחליף את סגנון הלבוש שלה, רק בגלל שהיא בעיצומן של שנות הארבעים לחייה. אבל אירועי אחר צהריים מר ונמהר בחנות גאפ בקניון עזריאלי, גרמו לי לחשוב מחדש על השאלה הכאובה – האם יש בגדים שמותר ללבוש רק עד גיל מסוים?

לפני כמה ימים, במהלך סיבוב קניות עם חברה, סחבתי אותה ביד למחלקת הילדים והנוער בגאפ. עד כאן נשמע הגיוני, נכון? ובכן, הכל טוב ויפה אלמלא חיפשתי שם בגדים, איך לומר זאת? לעצמי. זה מנהג בעייתי, שאימצתי לי באחד השיטוטים במדורי אופנה באינטרנט, שם דווח כי הטריפ של ניו יורקיות מסוימות, נשים בוגרות ורזות יחסית, הוא ללקט לעצמן מציאות במידות הגדולות (16 או XL) במחלקות בגדי הילדים.

•  
•  
•  

אותה שמלה לאמא ולילדה. קולקציית הקפסולה של סוניה ריקל ל-H&M, גם לילדים | צילום מסך

| הפיתוי האחרון |

הטריק אמנם התגלה כגאוני בתקופה בה סטלה מקרטני עיצבה להם קו משותף לילדות ונערות, אבל מאז שסטלה החליטה להתרכז בקו ילדותי משל עצמה, הגאפ לקטנות מתקשים להבריק בתחום החמקמק הזה. מה גם שלרכישות במחלקת הילדות יש תוקף תפוגה מתברר. באותו יום, בגאפ לנוער, העלתי בחכתי אוברול מסריג של קטיפה סרוקה במרקם של מגבת – מה שנהגו לכנות בדור שלי "פפקו", על שם החברה שייצרה מהם קולקציות בסבנטיז.

האוברול היה שובב למדי. פסים רחבים בשחור לבן, נקשר מסביב לצוואר והסתיים לא הרחק מקו התחתונים. יכולתי לראות את עצמי בתוכו, על שפת הבריכה או הים. ברור שיכולתי, כל עוד הדחקתי את העובדה שאני בעצם לא הולכת כמעט לבריכה או לים ואם אני בכל זאת הולכת לשם, זה תמיד עם הילדים, אז לא סביר שאדפוק הופעה של בימבו קולית מהקולג'. למעשה, לא היה סביר שאלבש את האוברול הזה אי פעם. אבל ברגעים כאלה של היסחפות, את לא נוטה להקשיב לעצמך. לכן לקחתי אותו איתי לקופה יחד עם נעלי בלרינה בוורוד תינוקי חיוור, משארית הפליטה שנותרה במחלקת הנשים לאחר הפשיטה על הנעליים שכל כך מבוקשות עכשיו.

•  
•  
•  

נשים קטנות. קולקציית הילדים של זארה | צילום מסך

| בלי פשתן בצבע בז', בלי צעיפי פשמינה |

יכול להיות שהייתי צריכה גם לחשוב על זה שכל אחת שזוכרת איך קראו לבד הזה בסבנטיז, לא אמורה ללבוש אוברול קטנטן עשוי "פיפקו". אבל רק כשהגעתי נבוכה לקופה, האסימון נפל. בחורה צעירה שעמדה גם היא בתור נעצה באוברול מבט מוקסם ושאלה בערגה איפה מצאתי את האוברול הזה, שהיה, כמובן, האחרון באותה מידה. הסתכלתי עליה: אולי חיילת, יותר סביר שמיניסטית. עמדה עם אמא שלה שהיתה בגילי בערך. היא היתה לחלוטין במידה הנכונה להיכנס אליו ולא היה שמץ של ספק שהיא תיראה בו נהדר.

"קחי אותו", אמרתי לנערה המתלבטת והמלצתי בחום, בגלל הפסים ברוחב הנכון, בגלל המחיר הסביר, ובעיקר בגלל שהיא, בניגוד אלי, תהלום אותו והוא יהלום אותה. אחרי התלבטות קלה, היא השתכנעה בצדקתי ואמא שלה הודתה לי בחום. נדמה היה לי, עת הצטלבו מבטנו, שאנחנו חושבות על אותו הדבר. ורווח לי. זה היה מסוג הרגעים האלה שאת מבינה שזהו המעשה הנבון לעשות, לא רק למענה, אלא בעיקר למען עצמך.

אך אל נא תצטערו בעבורי. אני לא הולכת למדוד מעכשיו חליפות פשתן בגוון בז' ולהתעטף בכל מיני פאשמינות. כל החשודים הרגילים נשארים בארון. הג'ינסים, הגופיות, שמלות הלנז'רי ובינתיים גם הבלרינות. באשר לפפקו, ובכן, אף פעם לא באמת השתגעתי עליו, גם לא בנעורי. חי נפשי, שהתבלבלתי לרגע. וזה בול הרגע שאת צריכה לתפוס את עצמך בידיים, כשאת קולטת את עצמך מנסה לממש פנטזיית נעורים אופנתית שבכלל לא היתה שלך בנעורייך.