זה הזמן לעצור ולרדת מרכבת הטרנדים

עשרות מגזינים, מאות אתרי אופנה ואלפי חשבונות טוויטר שמשגרים לאוויר בכל שניה עדכון על הטרנד הכי הכי חם לאותה שניה בדיוק | נילי לנדסמן מרגישה שמיצתה את הנסיעה ברכבת האופנה | טור פרידה

מאת  | ‏ 20 פברואר 2012
מרדף מעייף שלעולם לא נגמר | צילום מסך מתוך "סקס והעיר הגדולה"

מרדף מעייף שלעולם לא נגמר | צילום מסך מתוך "סקס והעיר הגדולה"

המק הלבן הקטן מת עלי בחטף, כוס קפה התהפכה בסמוך לו. הטכנאי מאחורי הדלפק הלבן, שכבר ראה תאונות קטלניות בחייו, לא מצא טעם בניסיונות החייאה וקבע, לא בלי סימפתיה, שעדיף לקנות חדש. עמדנו וגבנו לתצוגת המכשירים החדישים. ידעתי שהפעם לא אוכל להתחמק מהדילמה – האם להיעתר שוב לתשוקה להיות אפנתית, או שמא להעדיף, פעם אחת, ואולי בעתיד גם לתמיד, את השימושי?

אינני מבקשת לומר כי הבחירה האפנתית היא בהכרח שגויה. מטבעם, חידושים אפנתיים מגרים ומרגשים ומבטיחים פריצות דרך אל מחוזות בלתי מוכרים ומסעירים. התשוקה שלא להיתקע מבורכת אף היא, מי כמותה מתדלקת ומניעה את הרצון להתחדש? ועם זאת, אם מתרגלים לציית לה באוטומטיות, גם איתה אפשר להיתקע. בדיוק כמו שאני נתקעתי על המק.

במשך השנתיים וחצי האחרונות סיפרתי לעצמי שאין כמו המק שלי, למרות שהוא לא באמת יודע לכתוב בעברית. למרות שהוא חתיכת סנוב אמריקני נפוח, אשר יוצריו מעודם לא הקדישו מזמנם לאפשר למי שאינו כותב באנגלית לנהל את התכתובת של חייו בנוחות ובידידותיות. הו, כן, הוא מלך אמיתי באינטרנט, מצלם ומצטלם, מפלרטט בסקייפ ומלהטט באיי-טיון, רק תנו לו להשתחל באלגנטיות לרשתות חברתיות ולשיתופי תמונות וסרטונים. אבל בקשו ממנו להעביר מסמך פשוט ובו סצנה מתוך מחזה או תסריט, למחשב של מישהו שאינו חבר בקהיליית התפוח, ותראו איך הכל משתבש.

| ביי ביי סטיב, שלום ביל גייטס |

ברור שזאת אני (ואפסותי הטכנולוגית) ולא המק. וגם מה זה מפדח לערוק מהכריזמה הנערית המוחצת של סטיב ג'ובס המנוח אל זרועותיו של הדוד המונופוליסט המתמרק בצדקה ביל גייטס. אבל ככה זה בחיים. לבחורה אחרי גיל 45 אסור להתאהב בטעויות שלה, אין בזה חן. המק הקטן (כסוף או לבן) אכן נראה נהדר על השידה של שרה ג'סיקה פארקר, עת נהגה להקליד את הדילמות הקיומיות של קארי ברדשאו. אולם היא – ובמיוחד כל הלך הרוח ההוא שהיה נכון לתקופתו –  סגדו לקונספט המטפח אינדיבידואליות שנקנית בבחירה מדוקדקת של מותגים בשירות הדימוי העצמי האנין. הקונספט הזה מחלחל לתוכך גם כשאת חושבת שאת מתוחכמת מספיק להבחין בו ולהישמר ממנו, ובכוחו לגרום לך לנהל במשך שנתיים ומשהו רומן לוהט ומסתייג חליפות, עם מחשב שלא באמת הולם את הצרכים שלך.

| האקססורי הכי יקר בבית |

אז אם למדתי משהו מעוד מעט 17 שנה של עיסוק באופנה, הוא שהקלישאה כמו תמיד צודקת: הבחירה הנכונה בכל פריט שהוא תמיד מתחילה מההגדרה, למה בדיוק הוא אמור לשרת אותך? אבל באמת! בעיקר אם המדובר בפריט יקר. יקר מאוד אפילו. עכשיו, היות ומעולם לא יצא לי לקנות בגד, נעליים או תיק, בסכום שבו נמכר מחשב חדש נייד של מקינטוש, לא אוכל לדעת בוודאות, אך אני משערת שאם את כבר בסיטואציה כזאת, מיותר לדבר איתך על בוחן מציאות. אשר לקניית מחשב נישא חדש – נדמה לי שיהיה מיותר מצדי, ממש באותה מידה, להמשיך ולבלף את עצמי.

ישנם כאלה ששוחים כמו תמנונים בחנויות וירטואליות. חשבונות הפייסבוק שלהם הומים לייקים והם מתעדכנים ישירות ובו זמנית לאיי-פד ולאיי-פון, ברור שיש להם סיבה מעולה להביט בתצוגה של החדשים שישרתו נאמנה את החייבים להיות מעודכנים. אבל לי כבר אין חשק להיות כל כך מעודכנת. ראיתי את העתיד לא מזמן והבנתי: זה הולך להיות כזה בלבול מוח כל הקדמה הטכנולוגית הזאת, שכל היום אני אצטרך להזמין טכנאים. וגם ככה, כוס קפה אחת מתהפכת, והכל הלך.

| כשההתעדכנות באופנה הופכת לטרחה |

כמו בחזית הטכנולוגית, הגעתי לאותה מסקנה בדיוק גם בחזית הטרנדים. עייפתי מלנסות להבין לאן שועטת הרכבת של האופנה, שקרונותיה עמוסים בלוגרים סלבריטאים וסלבריטאים בעלי טוויטרים, המשיאים עצות, מחלקים ציונים, נושאים דרשות וחורצים דינים, והכל באיזו אדנות, תחושת עליונות, המייתרת את הצורך במתווכים, שהיו מעדיפים להתעכב לרגע על המורכבות שבעניין. אני מבינה שעדיין שמח ומבדח שם בזירת המעצבים, הדוגמניות והטרי ריצ'ארדסונים, אבל משום מה אני מתקשה יותר ויותר להתעניין בחידושים. יותר מדי רעשים.

פעם חשבתי שהזמן לפרוש, יהיה כשאגיד על להקה חדשה שהם עושים חור בראש ולא מוסיקה. כמו שהזקנים מהרוק המתקדם אמרו בשעתו על תופעת הרוק-פאנק. זה היה כשכתבתי בלהט על רוקנרול. עכשיו אני חושבת שמי שמוצאת את שגרת ההתעדכנות באופנה כסוג של טרחה, הגיעה שעתה לצאת לפגרה. אולי, כמו כל רעיון אפנתי שאבד עליו הכלח, גם שכמותי ישובו לאופנה, אם יעלה שוב המספר שלנו ברולטת הגורל הקוסמית הגדולה. ואולי לא.

  • לכתוב על זה שצריך להפסיק לעקוב אחרי טרנדים …

    הפוך על הפוך על הפוך עד שלא ממש ברור מי כאן צוחק על מי . 

    מאת: עדן עדי |‏ 21 בפברואר 2012 | 17:00
  • אני חושבת שאת מנסחת כאן מאוד במדויק כיוון ותחושה, ודווקא מנבאת דרך חדשה.

    הסחרור הזה סביב טרנדים, ומותגים שכביכול מעידים משהו על התדמית שלך, משהו ששלט בצורה קיצונית בעשר השנים האחרונות, הולך ומגיע לרוויה.

    לאט לאט יותר אנשים מבינים, ואני רואה את זה גם מלא מעט כתבות כאן, שמה שחשוב זה לפתח סטייל אישי, עקבי, ולא לרוץ אחרי מה שנכון כרגע – שהרבה פעמים לא מתאים, לא מחמיא (ראי אופנת הפסטלים של הקיץ הקרוב)וקשה ליישום (ראי טרנד קולור בלוק קיץ קודם).

    את ניסחת כאן דברים ממש יפה ומדויק.
    הריצה אחרי הטרנדים והמותגים יוצרת אינדיבידואליות שקרית, שכן אין בה שום דבר אינדיבידואלי אם אתה כל הזמן נוהר סביב מה שקורה בחוץ.

    בכל מקרה, בהצלחה בדרך החדשה.

    מאת: רותם |‏ 21 בפברואר 2012 | 11:37
  •  כמו תמיד מדויקת, אמיתית ואינטליגנטית. מקווה שלא קראתי נכון בין השורות ואת אכן יורדת מהרכבת.. קשה לוותר על המילים שלך.

    מאת: מיכל |‏ 20 בפברואר 2012 | 21:07
  •  אני תמיד מחכה לטורים שלך ששמים תופעות בהקשר תרבותי והיסטורי (כמו למשל הפוסט שלך על נינט)ולרוב לא מדברים רק על אופנה. אני מסכימה עם מה שהתגובה מעליי אמרה.אותי פחות מעניינת רשימת קניות.
    מה שמעניין אותי זה לקרוא כתיבה עשירה כמו שלך שתמיד מלמדת אותי משהו חדש.מעניין אותי לקרוא כתיבה של אנשים שיש להם איזושהי זהות אופנתית.
    חבל לי שאת מפסיקה לכתוב.

    מאת: אבישג |‏ 20 בפברואר 2012 | 19:35
  •  

    מאת: שירה ברויאר |‏ 20 בפברואר 2012 | 18:24
  • הבאסה בכל העצות והפוסטים על אופנה הוא שרבים מהם נגועים באינטרסים כלכליים.
    נמאס מהתחושה שכל אחד מנסה למכור לך משהו- כל הזמן.
    אופנה זה יצירתיות, ביטוי עצמי, חדשנות.
    בתקשורת אופנה = ארנק תפוח.
    קצת מאבד מהטעם והטור שלך בדיוק מביע את הנמאס הזה…

    מאת: אחת |‏ 20 בפברואר 2012 | 15:25
  • אני בעצמי כנראה מין דינוזאורית, כי אני זוכרת אותך מ"הצעקה האחרונה", וכל כתבה שלך (אז והיום) היתה חגיגה קטנה בשבילי, בגלל הכתיבה שלך רבת הרבדים, שתמיד למדתי ממנה משהו.

    מאת: חצאית מיני |‏ 20 בפברואר 2012 | 13:46

השאירו תגובה