מייד אין יזראל: ביקור במפעל הסריגים של קריית גת

•  
•  
•  

טווים ותופרים בדרום הארץ. מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

פעם, לפני אינטל וההיי-טק, קריית-גת הייתה בירת הטקסטיל המקומית. בכניסה לאזור התעשייה בעיר עומד היום המפעל הענק של מעצמת העבר "פולגת" כאנדרטה לזכר ימים טובים יותר. פחות מ-400 מטר מהשער האימתני ההוא, נכנסנו בדלת רגילה למדי לבניין צנוע בן קומה אחת. זהו משכנו של מפעל הסריגים "שאריו" שהוקם אחרי תור הזהב של התעשייה, לפני כ-20 שנה.

לכאן מגיעים מדי בוקר 35 עובדים כדי לתפוס את מקומם מול מכונות הטוויה, שולחנות הקיטור ומכונות התפירה. את הצווארונים הכחולים הם השאירו בשנות ה-80, אבל גם היום, מבוקר עד ערב, תמורת שכר מינימום, הם עובדים בפס הייצור עבור מותג הבית "Mrs Jones", ועבור בתי אופנה מקומיים אחרים דוגמת "דורין פרנקפורט", "הגרה", "אלמביקה", ועוד.

•  
•  
•  

ענף הולך ונחלש. מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

•  
•  
•  

עובדים עבור בתי אופנה מקומיים. מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

"הענף הולך ונחלש", מעידה טובה, אחת העובדות, ממקום מושבה מול מכונת התפירה. "בקריית גת עוד יש קצת עבודה בתחום אבל זה ממש לא מה שהיה כאן פעם". בטרם הגיעה ל"שאריו" לפני שלוש שנים היה למשפחתה עסק לבגדי ילדים שנסגר. כמו טובה, רוב העובדים כאן מגיעים מאזור הדרום – מקריית גת, שדרות, אשדוד או באר שבע, אבל בחדר הגזירה יושבת גם מורן ליאון, 27, שסיימה השנה את לימודיה ב"שנקר" ונוסעת היום הלוך-חזור ברכבת מרמת גן למפעל. "זה לא כל כך נורא ואפילו מאוד פשוט", מבהירה המעצבת. "סריגים זה הקטע שאני הכי מחוברת אליו, אני מאוהבת בזה, וכאן אני עובדת עם כל המעצבים. צריך להיכנס לראש של כל אחד מהם, לראות מה הוא מחפש, איזה טקסטורות, איזה גזרות ולהתאים את עצמנו לדרישות".

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

| לא מתחרים במחיר עם הסינים |

"היום אנחנו עומדים על 50 אחוז מהייצור האפשרי", מסבירים יובל רייך, הבעלים, וערן לוי, המנכ"ל. השניים מכירים היטב את היתרונות והחסרונות של ייצור כחול-לבן. היתרון הגדול הוא הקרבה למעצבים שמאפשרת לייצר בשנית דגם שאזל ולהשיבו למדפים בתוך פחות משבועיים. גם היכולת לספק כמויות קטנות של כמה מאות יחידות מדגם מסוים מסייעת למפעל. "בסדרות של 3,000 יחידות יש לסינים יתרון עלי, אבל ב-300 לי יש יתרון עליהם", אומר רייך. "לקסטרו אין עניין לייצר פה, אבל כל המעצבים והרשתות שיש להם 15 חנויות בארץ ומטה יכולים להרוויח מלהזמין אצלי".

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

מצד שני – החיסרון, וזה חיסרון גדול – הוא העלות. "אני לא מתחרה עם הסינים", מבהיר הבעלים. "הם מייצרים במחיר שאני קונה את חומר הגלם. אבל לנו יש כאן בקרת איכות ושירות שאין בחו"ל, מייצרים פה 50-60 אלף יחידות בשנה ואפילו לא רבע אחוז חוזר פגום". ועדיין, בסופו של דבר המחיר מנצח. "אדם יעדיף לייצר איפה שזול, בסין, בווייטנאם, כל פעם מוצאים את מדינת העולם ה-3 הבאה שיכולה לנצל עובדים ולשלם להם ליום מה שאני נותן תמורת חצי שעה. אני לא מתוסכל. אין כאן עניין של תסכול", ממשיך רייך ומוסיף כי אין לו טענות כלפי מי שבוחר לעשות עסקים עם הסינים ומחיריהם ללא תחרות. לעומת זאת, אלו שמזמינים את הסריגים שלהם בטורקיה משאירים אותו עם סימני שאלה. "ייצור בטורקיה לא זול יותר מייצור בישראל. יש למעצבים האלה סיבות משלהם, אולי הם אוהבים לטייל בעולם".

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

| נלחמים על כל מעצב |

דורין פרנקפורט, מלקוחותיו של "שאריו", מאשרת כי יש למפעל תוצר מצוין, אך מתקשה להבין את הגישה של בעליו: "מעצבים ישראלים שורדים כאן בדיוק כמו 'שאריו'. אם הם מקבלים שירות מדהים מטורקיה, אז למה שלא יזמינו בטורקיה? ואם השירות שלו יותר טוב – זה תפקידו לעבור ממעצב למעצב ולדאוג שכולם ידעו שהם עובדים באותו מחיר. זו מלחמה".

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

•  
•  
•  

מפעל הטקסטיל בקריית גת | צילום: מיכאל טופיול

מעצבת נוספת שהיתה מלקוחות המפעל בקריית גת והעבירה את העבודה למקומות אחרים לאחרונה הסבירה לנו את הסיבות לבחירתה: "זה לא המחיר", הבהירה. "יש פשוט מגבלות של חוטים, זה מפעל ישן, ובעולם יש אלטרנטיבות".

בינתיים, עד שהשיטה תשתנה, כנראה שבעולם גם יש תשתית נוחה יותר לאחזקת עסק. "המדינה לא תומכת בכלום", מבהירים רייך ולוי, שמעסיקים 35 עובדים. "לא מעניין אותם כלום. אף אחד לא היה פה, לא קיבלנו מענקים, לא סיוע ולא הנחות בארנונה, למרות הבטחות מהעירייה. וזה דווקא כן מתסכל".