בנות גילמור, כוכבות סטייל של דור שלם

הן הגיחו אל עולמנו באוקטובר 2000. לורליי ורורי גילמור, אם ובת שלא ברור מי מגדלת את מי, מנסות לצלוח את העולם הזה באמצעות חוש הומור חד, ציניות מפותחת, גנים טובים ובגדים שהגדירו תקופה. היו אלו הימים שלאחר סערת באג 2000. ב-MTV ניגנו את רובי ויליאמס, ג'ניפר לופז, דסטני'ז צ'יילד וסוניק, במעריב לנוער דיווחו על ג'ניפר אניסטון ובראד פיט, וכולנו החלפנו רשמים מהארי פוטר וגביע האש.

אבל לורליי ורורי היו שונות. להן היה טעם גבוה ומתוחכם יותר מהתקופה בה לקחו חלק. "מובי דיק" היה הרמן מלוויל הראשון של רורי, ווילקו ודה שינס היו מתנגנים בג'יפ של לורליי, ויחד הן היו מצטטות משפטים שלמים מסרטי מופת, בהם היו צופות בבית תוך כדי אכילה מפוארת של ג'אנק פוד. בשעתו, אי אפשר היה שלא להידבק בחיידק של הגילמוריות. התחלנו לדבר מהר וסרקסטי, ניסינו לאכול המון מבלי ללכת לחדר כושר, שתינו כמויות לא הגיוניות של קפה, אבל יותר מכל – התלבשנו בדיוק כמוהן.

לעומת סדרות טלוויזיה אחרות, זה לא היה קשה במיוחד לבנות ארון "גילמורי". הרי לורליי ורורי חיו בסטארס הולו, עיירה מנומנמת (ודמיונית) בקונטיקט, שכדי לעשות שופינג היה צריך לנסוע לקניון בהרטפורד. לורליי התחמקה בכל מחיר מהמעמד הגבוה ממנו הגיעה. היא זנחה את שמלות הנשף בג'ינסים מתרחבים, את נעלי העקב באולסטאר ואת מעילי הפרווה החליפה בז'קט קורדרוי עם בטנת שרלינג מלאכותית. עד לאותו הרגע בו רורי התקבלה לצ'ילטון, הן היו התגלמות מעמד הביניים, והן נשארו כך במסגרת סופי השבוע ושעות אחר העבודה.

אבל ברגע שנקבע החוזה עם אמילי וריצ'רד גילמור, והשתיים נאלצו להתייצב בכל יום שישי לארוחת ערב משפחתית, הן היו צריכות לרכוש אאוטפיטים המתאימים ל"בנות המהפכה האמריקאית". קרי, שמלות קוקטיות באורך מידי עליהן היו זורקות מעיל ארוך ומחויט ונעלי עקב איתן היו מדדות מהחניה ועד חדר האוכל.

אבל לא רק ימי שישי שינו את הכללים האופנתיים בבית גילמור. צ'ילטון, התיכון הניו אינגלנדי הנוקשה, חייב תלבושת אחידה כולל פפיון וגרביים עד הברכיים, כאשר רק תיק הגב הצהוב של רורי היווה את ההזדמנות לאמירה אישית כלשהי. בזמן שרורי השכילה והכינה את עצמה להרווארד, לורליי ניהלה את ה-Independence Inn, לשם הייתה צריכה להתלבש בהתאם לתפקיד. בשמלות מעטפת מודפסות וחליפות ז'קט וחצאית, לורליי הייתה התגלמות הקרייריסטית של תחילת שנות האלפיים: היא התלבשה כאילו היא בדרך לוול סטריט, אפילו שעבדה שלוש דקות נסיעה מהבית הכפרי והפוטוגני שלה.

אבל אז הגיע הסופ"ש והבגדים חזרו להיות אלו שכולנו אימצנו בבית. חולצות בייסבול עם שרוולי ¾, ז'קט ג'ינס, בנדנה בשיער, מכנסיים מתרחבים, תיקי צד קטנים, סריגי גולף ומעילי צמר צבעוניים. זו הייתה התקופה של אופנה ללא אופנה. לא הייתה פה שום אמירה מעניינת, שום ניסיון ליצור סטייל שונה או אוונגרדי. זו הייתה מהות הנורמקור. להיות כמו כל אחד מאנשי העירייה הקטנטנה בה כולם מכירים את כולם, ויודעים בדיוק איך השכן אוכל את הפנקייק שלו ביום ראשון בבוקר.

ככל שהעונות עברו והגילמוריות קיבלו תפניות שונות ולא צפויות בחייהן, היה זה הסטייל שלהן שנשאר כמו עוגן בים סוער. גם כשרורי עברה לייל וזכתה לתיק בירקין מלוגאן, לא באמת היה אפשר להוציא את הבחורה מסטארס הולו. הבגדים אמנם הפכו למחויטים ומכובדים יותר, כיאה לעורכת מתחילה שעושה את צעדיה הראשונים בעולם העיתונות, אבל הטאץ' הקניוני נותר שם. רורי נותרה כל אמריקאית שאף פעם לא תתאים למשפחה וואספית כמו זו של לוגאן. הצד המרדני של לורליי נטמע עמוק גם בדור ההמשך, ולכן כל חליפה שלבשה הייתה צריכה לקבל איזשהו טוויסט שונה, בין אם זה פוני (לא מוצלח במיוחד) או טי-שירט וינטג'ית שהסתתרה מתחת. לורליי לעומת זאת, נשארה אותו הדבר לאורך העונות. היא ידעה מה מתאים לגוף שלה, וברוב המקרים גם הצליחה להתאים בין סיטואציה לאאוטפיט (מלבד כמובן, הבוקר הראשון והמצער בצ'ילטון, אז כל הבגדים נותרו בטעות במכבסה).

לסטייליסטים של "בנות גילמור" לא היה קל. שבע עונות הסדרה התרחשו בשנים חשוכות למדי בעולם האופנה. בגדים לא היו מסעירים באותה התקופה. הם היו פרקטיים. עוד לא היו עוד רשתות חברתיות שהצריכו מאיתנו לתעד כל רגע בחיים ומה שלבשנו אליו. אף אחד לא התאמץ מבחינה אופנתית, וזה נוכח גם על מרקע הטלוויזיה שלנו. הדמויות של "בנות גילמור", "דוסון קריק", "פליסטי" ו"באפי ציידת הערפדים" התלבשו בדיוק כמונו, וזה היה סוד הקסם שלהן. הן לא היו צריכות להסתתר מאחורי בגדי מעצבים כמו ב-"O.C" או "גוסיפ גירל" שבאו אחריהן. היה להן בגדים מהקניון השכונתי, בדיוק כמו שלנו היה. וכך קרה שדווקא אותם סוודרים וז'קטים מגאפ הם שהפכו בסופו של דבר לקאלט שלעולם לא נשכח.