ספורט אלגנט: בגדי כושר שנכנסו למלתחה

בעוד שנה בדיוק ייפתחו בלונדון המשחקים האולימפיים | ואם ללמוד מניסיון העבר, מה שמתחיל במסלול המרוצים יגיע בסופו של דבר גם למסלול התצוגות | חלק ראשון: מז'קט הטוויד ועד הטרנינג – הבגדים שרצים למרחקים ארוכים

מאת  | ‏ 27 יולי 2011

בגדי כושר שנכנסו למלתחה

הספורט עם הכי הרבה סטייל. פרד פרי כשעוד היה טניסאי מלמד על המגרש, 1953 | צילום: גטי אימג'ס

"אתה יודע איזה מסר אתה שולח לעולם עם מכנסי הטרנינג האלה? אתה אומר לעולם: 'אני מרים ידיים. אני לא מסוגל להתחרות בחברה הרגילה. אני אומלל, אז לפחות שיהיה לי נוח'"

ג'רי סיינפלד לג'ורג' קוסטנזה

במובן מסוים אפשר להבין את סיינפלד. עבור רבים לבישת טרנינג ובגדי ספורט באופן יומיומי, זו אינדיקציה לניוון, או לפחות עדות לכשל חינוכי כלשהו. ההעדפה העיוורת של נוחות על פני נראות, שבישראל הפכה לבון טון בהיעדר כל חינוך אופנתי, היא שהכשירה את הקרקע לתופעות מגונות כמו הקרוקס.

ג'רי סיינפלד בנעלי ספורט

לובש בעצמו סניקרס כל הזמן. ג'רי סיינפלד | צילום מסך

אבל עם כל האיבה והזלזול שניתן לחוש כלפי כל מה שמייצג הטרנינג, קשה לחשוב על סגנון אופנתי שהשפיע יותר על תעשיית האופנה במהלך המאה העשרים מאשר אופנת הספורט לסוגיה. אם נחזור רגע לסיינפלד נוכל לשים לב בקלות שבזמן שהוא משמיץ את לובשי הטרנינג הוא עצמו נועל נעלי ספורט, לובש מכנסי קז'ואל ומופיע לרוב בחולצת כפתורים בעלת צווארון מכופתר שמקורה במשחק הפולו, ושעד שנות החמישים עוד נחשבה כלבוש ספורטיבי. כלומר, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, ג'רי, כמו ג'ורג', הוא תוצר של זליגת הלבוש הספורטיבי אל מלתחת היומיום.

ז'קט טוויד

מלך השערוריות והסטייל. הדוכס מוינדזור בז'קט טוויד | צילום: גטי אימג'ס

| המעמד העליון נכנס לכושר |

עולם האופנה כולו, החל בפריטים ספציפיים כמו ז'קט הטוויד, וכלה בשיטות הייצור התעשייתיות, חב חוב עמוק לאופנת הספורט. בגדי הספורט הראשונים היו קשורים לענפי ספורט אריסטוקרטיים למדי כמו ציד ורכיבה. ז'קט הספורט (sport coat), שלעתים קרובות היה עשוי מבד טוויד גס, עוצב במטרה לשרוד בתנאי טבע מאתגרים ותוך כדי פעילות פיזית. עם בד עמיד, גזרה פשוטה, עיצוב תכליתי ודגש על נוחות, הקווים שהנחו את ז'קטי הספורט מהדהדים את הרעיון שמאחורי הטרנינג. לעומת ז'קט אלגנטי, ז'קטי ספורט נועדו לרכיבה ונתפרו עם מפתח יחיד בחלקם האחורי. לעתים קרובות היו בהם טלאי עור במרפקים, ובז'קטי ציד הופיעו טלאים כאלה גם בקדמת הכתף, במקום בו משעינים את רובה הציד, שמטרתם היתה להגן עליהם מבלאי. בנוסף, את ז'קט הספורט, שלא כמו חליפה, נהוג היה ללבוש ללא מכנסיים תואמים.

מי שאחראי במידה רבה להפיכת הטוויד ללבוש יומיומי ופופולרי הוא לא אחר מהמלך אדוארד השמיני, הידוע גם כדוכס מווינדזור. הדוכס, שהיה דמות שנויה במחלוקת, תרם לכמה מהפיתוחים האופנתיים החשובים במאה העשרים (ביניהם חליפת וינדזור) והיה ידוע כבעל חוש אופנתי יוצא דופן.

העובדה שבגדי הספורט הראשונים היו שייכים למעמד הגבוה לא צריכה להפתיע, מפני שעד להתרחבות מעמד הביניים בסוף המאה ה-19, פעילות גופנית הייתה פריווילגיה ולא זכות. רק עם התרחבותו של מעמד הביניים וביסוסה של תרבות הפנאי הבורגנית הפכה הפעילות הספורטיבית לתופעה רווחת וחוצת מעמדות. בזמן שהחברה והתעשייה עברו שינויים מרחיקי לכת, בגדי הספורט היו בחוד החנית של ייצור תעשייתי סדרתי. אם תחילה היו אלה בעיקר בגדי הספורט שיוצרו באופן תעשייתי, ללא מדידות אישיות ובסדרתיות, כיום מירב הבגדים שאנחנו קונים, ולא רק אלו הספורטיביים, מיוצרים באופן הזה.

סוזאן לאנלן | צילום גטי אימג'ס

ראשונה על המגרש בחצאית. סוזאן לאנלן | צילום גטי אימג'ס

| הספורט הלבן |

מהפכה נוספת התרחשה במהלך שנות ה-20 וה-30, בענף הספורט בעל הסטייל המובהק מכולם: הטניס. ב-1922 הפתיעה סוזאן לנגלן את עולם הטניס כשעלתה למגרש לבושה בחצאית קצרה בלבד, כשידיה חשופות ושיערה אסוף בקשת. עשור מאוחר יותר הייתה זו אליס מארבל שהדהימה את העולם כשלבשה מכנסיים קצרים בזמן המשחק. שתיהן סללו את הדרך לגזרות קצרות ונועזות יותר במלתחה הנשית, גם מחוץ למגרש הטניס.

אליס מארבל | צילום: גטי אימג'ס

הדהימה את העולם במכנסיים קצרים. אליס מארבל | צילום: גטי אימג'ס

הקשר בין הספורט הלבן לסטייל עבר גם לעולם העסקי. שחקן הטניס רנה לקוסט, הקים יחד עם תעשיין הטקסטיל אנדרה ג'ילר את המותג לקוסט ב-1933, והטניסאי הבריטי פרד פרי, שגבר באותה שנה יחד עם נבחרת אנגליה על נבחרת צרפת וזכה בגביע דיוויס היוקרתי, הקים כעשור מאוחר יותר את חברת הביגוד פרד פרי. פרי ולקוסט ייצרו באופן סדרתי את חולצות הטניס (הידועות כיום כפולו) – לקוסט בצירוף סמל התנין שזוהה עמו, ופרי עם לוגו זר הדפנה שעוצב ככל הנראה בהשראת גביע ווימבלדון.

לקוסט | צילום: גטי אימג'ס

שחקן טניס שהפך למעצמת אופנה. רנה לקוסט | צילום: גטי אימג'ס


| ג'סי אוונס ונעלי הזהב |

המשחקים האולימפיים שנערכים מדי 4 שנים, היו מאז ומעולם זריקת מרץ לקשר שבין ענפי הספורט השונים לקהל הרחב. מותגי הספורט שואפים להתחבר לרוח הניצחון והמצוינות שאופפת את האולימפיאדה ואת הספורטאים, כדי לגרום גם לבטטות הכורסה שבינינו, להרגיש שהם יכולים לקחת חלק ברוח הספורטיבית גם בלי להצטרך להזיע. את התובנה הזו השכילו להבין גם האחים הגרמנים רודולף ואדולף (אדי) דסלר, מייסדי המותג אדידס. ב-1936, בעת האולימפיאדה בברלין, נסע אדי דסלר מבאווריה כשברשותו מזוודה מלאה בנעלי ריצה. הוא הגיע לכפר האולימפי בברלין כשבראשו מטרה אחת: לשכנע את האצן האמריקני ג'סי אוונס לנעול את נעליו. דסלר הצליח במשימתו ואוונס היה לספורטאי האפרו-אמריקני הראשון שזכה לחסות מחברת ביגוד. זכייתו של אוונס במדליית הזהב במירוץ ההיסטורי, הפכה את נעליהם של האחים דסלר בין לילה לאגדה. בשנות החמישים נפרדו דרכיהם של האחים, רודולף הקים את מותג פומה המתחרה, ואדי החל להשתמש בשם "אדידס" באופן רשמי.

RUN D.M.C | צילום: גטי אימג'ס

טרנינג וגורמטים. RUN D.M.C | צילום: גטי אימג'ס


| מוסיקה זה שם המשחק |

במהלך שנות החמישים והשישים הלכו והתבססו פריטי לבוש בעלי עבר ספורטיבי דוגמת ז'קט הספורט וחולצת הפולו במלתחה הבורגנית. טשטוש הגבולות בין הלבוש הספורטיבי והיומיומי המשיך בשנות השמונים בהשראת עולם המוסיקה ובייחוד סצנת ההיפ הופ. ב-1983 הוקם הרכב ההיפ הופ האגדי RUN D.M.C. השלישייה, שתיזכר לעד כמי שהבטיחה לתרבות השוליים האפרו-אמריקנית תפקיד מרכזי בחברה האמריקנית, נודעה בשילוביה המשעשעים בין ג'ינס צמודים, כובעי פורק פאי שחורים, ז'קטי עור, גורמטים מוזהבים וכמובן נעלי אדידס לבנות ומצוחצחות. את רגשותיהם החמים כלפי נעלי הספורט של אדידס הם אף טרחו להנציח בשירם (המופתי) "my adidas" שיצא ב-1986.

השלישיה סללה במידה רבה את הדרך לקראת שני עשורים של שיתופי פעולה ענפים בין תרבות שוליים אפרו-אמריקנית לאופנה ספורטיבית. אם בתחילת המאה העשרים היו אלו חברות דוגמת brooks brothers האריסטוקרטית והלבנה להפליא שתרמו לטשטוש הגובר בין לבוש ספורטיבי וקז'ואל, בשנות השמונים והתשעים היו אלו חברות כגון אדידס ונייקי שקרצו לתרבות ההיפ-הופ, אמצו לחיקם אתלטים אפרו-אמריקנים לרוב והקפידו לקלוע לשפת קהל היעד שלהם.

קמבה ווקר מה-NBA בחליפה | צילום: גטי אימג'ס

עובד גם הפוך. קמבה ווקר מה-NBA בחליפה | צילום: גטי אימג'ס

כיום ההיפ-הופ השלים את התמזגותו אל תוך הפופ. במקום לשיר על אדידס, קניה ווסט מבקר בתצוגות של לואי ויטון ואפילו שחקני ה-NBA מחויבים להסתובב בחליפות איטלקיות. והטרנינג, מה עלה בגורלו? הוא השלים מהפך של 180 מעלות ומצא את מקומו על המסלולים בפריז ובמילאנו. אז מה טיב היחסים בין אופנת ספורט ואופנה עילית כיום, האם האחד התמזג אל תוך השני? האם הבחנתו של סינפלד תקפה גם היום, או שהטרנינג כבר רכש את הלגיטימציה החברתית הדרושה בכדי שילבשוהו בכבוד? קשה לומר, אפשר רק להביט באישה הראשונה של ארה"ב, מישל אובמה, מסתובבת בסניקרס של לנוון ולתהות.

מישל אובמה ונטלי פורטמן בטרנינג | צילומים: גטי אימג'ס

ויתרו לעצמן או שזו הצהרה אופנתית? מישל אובמה ונטלי פורטמן בטרנינג | צילומים: גטי אימג'ס

השאירו תגובה

 

  •  אוהבת כתבות על היסטוריה אופנתית , תמשייכו !! ממש מענייין

    מאת: אור |‏ 28 ביולי 2011 | 00:11