סוף עידן: מה חשבנו על תצוגת הבוגרים של שנקר?

הסטודנטים לעיצוב אופנה הציגו אמש את קולקציות הסיום שלהם ונפרדו ממנהלת המחלקה, לאה פרץ, שעוזבת את התפקיד אחרי 22 שנה. הם עשו זאת, כמיטב המסורת, עם הרבה אוונגארד, מסרים בועטים ופריטים מעוררי השראה

מאת  | ‏ 4 יולי 2019

תצוגת הבוגרים של שנקר (צילום: רפי דלויה)

תצוגת הבוגרים של שנקר (צילום: רפי דלויה)

בצל החשש מפני כאוס תחבורתי (שהתבדה לחלוטין), התקיימה אמש תצוגת הגמר של מחזור תשע"ט במחלקה לעיצוב אופנה של שנקר. מדובר היה באחת יוצאת דופן, שסימנה גם סוף עידן בבית הספר – התצוגה האחרונה תחת ניהולה של ראש המחלקה לאה פרץ.

פרץ עוזבת את תפקידה אחרי שנים ארוכות בהן הובילה את שנקר למחוזות חדשים ולהכרה בינלאומית כפי שמעולם לא זכה לה לפני כן, והפרידה הייתה מלווה במילים מרגשות, בדמעות, וכן – גם בסרטון מתוק מסטודנטים לשעבר, אנשי התעשייה וקולגות שעבדו עמה לאורך השנים.

הילה כהן (צילום: רפי דלויה)

הילה כהן (צילום: רפי דלויה)

"אין ראש מחלקה כמו לאה, שמראיינת כל מועמד שמגיע (ויש מאות כאלה), מלווה כל סטודנט לאורך הלימודים ונוכחת בכל הגשה", אמרה יולי תמיר, נשיאת שנקר. "היא השראה איך לאמץ כל תלמיד בימים טובים יותר או פחות. לאה יודעת להוביל אבל גם לתת יד חופשית. תודה באהבה גדולה והערכה גדולה מכולנו".

התצוגה הוזנקה עם נהגות המרוצים של הילה כהן, שפתחה באוברול צמוד וצבעוני. לאט לאט הבגדים הספורטיביים, בהם שולבו פריטי רדי-מייד של המעצבת, הלכו והפכו לבגדי ערב – הצבעוניות נשמרה, ויחד עם אלמנטים של טול, פרנזים ומשחקי שקיפויות נוצרו הלחמים מקוריים ויפים.

הילה כהן (צילום: רפי דלויה)

הילה כהן (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

הילה כהן (צילום: רפי דלויה)

הילה כהן (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

טל מדינה, אחת הסטודנטיות המבטיחות שכבר עומדת מאחורי ליין כלות מסקרן, בחרה לעסוק דווקא בחברה החרדית. הדוגמניות שלה כוסו מכף רגל ועד ראש ונראו כמו בובות מהלכות, לבושות בחליפות ושמלות דרמטיות ועטויות כובעי פרווה מסורתיים. היו שם צבעים נועזים, הדפסי חיות וגם כלה אחת, במכנסיים.

טל מדינה (צילום: רפי דלויה)

טל מדינה (צילום: רפי דלויה)

טל מדינה (צילום: רפי דלויה)

טל מדינה (צילום: רפי דלויה)

טל מדינה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

טל מדינה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

נטע איטח חזרה אל המסורת המפוארת של מגורשי ספרד, ואל שמלה של סבתה שנשמרה במשך 180 שנה. היא נתנה פרשנות מחודשת לגזרה ולעיטורים המורכבים, והפכה את הזיכרון לקולקציה מרשימה שיכולה בקלות להיות מתורגמת לשלל פריטים מסחריים.

נטע איטח (צילום: רפי דלויה)

נטע איטח (צילום: רפי דלויה)

נטע איטח (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

נטע איטח (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

נטע איטח (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

נטע איטח (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

תמר פז עטפה את הגוף בבגדים שאין להם התחלה או סוף, מתלפפים ונקשרים סביב הדוגמניות ויוצרים מראה פשוט לכאורה, אבל גם מתוחכם מאוד. הצבעים האחידים של כל פיס יצרו תחושת ניקיון מרגיעה, ונתנו את הפוקוס לגזרות הפיסוליות.

תמר פז (צילום: רפי דלויה)

תמר פז (צילום: רפי דלויה)

תמר פז (צילום: רפי דלויה)

תמר פז (צילום: רפי דלויה)

תמר פז (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

תמר פז (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

גם שיר נאה יצרה קולקציה שכולה שקט ועדינות. מניפות אוריגמי לבנות-שקפקפות הונחו על גופן של הדוגמניות ויצרו תחושה של זרימה אוורירית, שבאופן מפליא השתלבה עם אלמנטים מחויטים נוקשים יותר וכאלה מהמלתחה הגברית.

שיר נאה (צילום: רפי דלויה)

שיר נאה (צילום: רפי דלויה)

שיר נאה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

שיר נאה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

שיר נאה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

שיר נאה (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

את המינימליזם הזה שברה שי רוזנשטוק, שהביאה אל המסלול מנה מכובדת של בלינג. השמלות מלאות הנפח שלה, בגדי הגוף השקופים והשכמיות כוסו כולם באלפי קריסטלים – עבודת יד מפרכת, אפשר לשער – ואלה נצנצו באור הזרקורים ויצרו אפקט עוצר נשימה.

שי רוזנשטוק (צילום: רפי דלויה)

שי רוזנשטוק (צילום: רפי דלויה)

שי רוזנשטוק (צילום: רפי דלויה)

שי רוזנשטוק (צילום: רפי דלויה)

שי רוזנשטוק (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

שי רוזנשטוק (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

גם פארס ויזל סיפק מנה גדושה של עושר עם השראות מהאסלאם. הוא שילב בבגדיו כאפיות, כיתובים בערבית ועיטורים מסורתיים, שהפכו לשמלות עדכניות, גלביות ועליוניות, אותן נשאו הדוגמניות בגאווה על כתפיהן כמו באנרים.

פארס ויזל (צילום: רפי דלויה)

פארס ויזל (צילום: רפי דלויה)

פארס ויזל (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

פארס ויזל (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

פארס ויזל (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

פארס ויזל (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

גלי ניר רצתה ליצור רגע אוטופי בלתי אפשרי, והצליחה. עם קולקציה ששילבה בין מוטיבים צבאיים, בדי ניילון ספורטיביים וצבעוניות פסטלית, היא דימתה תחושה של ריחוף בתוך חלום או בין עננים.

גלי ניר (צילום: רפי דלויה)

גלי ניר (צילום: רפי דלויה)

גלי ניר (צילום: רפי דלויה)

גלי ניר (צילום: רפי דלויה)

גלי ניר (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

גלי ניר (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

אצל דנה צביון עמד במרכז המשפט "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר", מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. היא הפכה את האיורים שלה להדפסים שבמבט ראשון נראים עליזים, אבל מקרוב מעבירים מסר נוקב אודות הבדלי המעמדות והחזירות השלטונית, והפיקה פריטים חדשניים אבל גם לבישים.

דנה צביון (צילום: רפי דלויה)

דנה צביון (צילום: רפי דלויה)

דנה צביון (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דנה צביון (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דנה צביון (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דנה צביון (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

ואי אפשר בלי הקולקציה האפוקליפטית אך מתוקה של דפנה גולוב, שיצרה באמצעות חרוזים מגוהצים הדפסים של פטריית אטום, טילים ורובים. דרך הניגודיות הזו בין התמים לקטלני היא הביעה תקווה לעתיד טוב יותר עבור הדור הבא, ואנחנו לגמרי איתה.

דפנה גולוב (צילום: רפי דלויה)

דפנה גולוב (צילום: רפי דלויה)

דפנה גולוב (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דפנה גולוב (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דפנה גולוב (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

דפנה גולוב (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

  • מאמם. אפשר להיות רגועים יש עתיד לעולם האופנה

    מאת: לירוי |‏ 8 ביולי 2019 | 19:47

השאירו תגובה