סוף עידן: מה חשבנו על תצוגת הבוגרים של שנקר?

בצל החשש מפני כאוס תחבורתי (שהתבדה לחלוטין), התקיימה אמש תצוגת הגמר של מחזור תשע"ט במחלקה לעיצוב אופנה של שנקר. מדובר היה באחת יוצאת דופן, שסימנה גם סוף עידן בבית הספר – התצוגה האחרונה תחת ניהולה של ראש המחלקה לאה פרץ.

פרץ עוזבת את תפקידה אחרי שנים ארוכות בהן הובילה את שנקר למחוזות חדשים ולהכרה בינלאומית כפי שמעולם לא זכה לה לפני כן, והפרידה הייתה מלווה במילים מרגשות, בדמעות, וכן – גם בסרטון מתוק מסטודנטים לשעבר, אנשי התעשייה וקולגות שעבדו עמה לאורך השנים.

"אין ראש מחלקה כמו לאה, שמראיינת כל מועמד שמגיע (ויש מאות כאלה), מלווה כל סטודנט לאורך הלימודים ונוכחת בכל הגשה", אמרה יולי תמיר, נשיאת שנקר. "היא השראה איך לאמץ כל תלמיד בימים טובים יותר או פחות. לאה יודעת להוביל אבל גם לתת יד חופשית. תודה באהבה גדולה והערכה גדולה מכולנו".

התצוגה הוזנקה עם נהגות המרוצים של הילה כהן, שפתחה באוברול צמוד וצבעוני. לאט לאט הבגדים הספורטיביים, בהם שולבו פריטי רדי-מייד של המעצבת, הלכו והפכו לבגדי ערב – הצבעוניות נשמרה, ויחד עם אלמנטים של טול, פרנזים ומשחקי שקיפויות נוצרו הלחמים מקוריים ויפים.

טל מדינה, אחת הסטודנטיות המבטיחות שכבר עומדת מאחורי ליין כלות מסקרן, בחרה לעסוק דווקא בחברה החרדית. הדוגמניות שלה כוסו מכף רגל ועד ראש ונראו כמו בובות מהלכות, לבושות בחליפות ושמלות דרמטיות ועטויות כובעי פרווה מסורתיים. היו שם צבעים נועזים, הדפסי חיות וגם כלה אחת, במכנסיים.

נטע איטח חזרה אל המסורת המפוארת של מגורשי ספרד, ואל שמלה של סבתה שנשמרה במשך 180 שנה. היא נתנה פרשנות מחודשת לגזרה ולעיטורים המורכבים, והפכה את הזיכרון לקולקציה מרשימה שיכולה בקלות להיות מתורגמת לשלל פריטים מסחריים.

תמר פז עטפה את הגוף בבגדים שאין להם התחלה או סוף, מתלפפים ונקשרים סביב הדוגמניות ויוצרים מראה פשוט לכאורה, אבל גם מתוחכם מאוד. הצבעים האחידים של כל פיס יצרו תחושת ניקיון מרגיעה, ונתנו את הפוקוס לגזרות הפיסוליות.

גם שיר נאה יצרה קולקציה שכולה שקט ועדינות. מניפות אוריגמי לבנות-שקפקפות הונחו על גופן של הדוגמניות ויצרו תחושה של זרימה אוורירית, שבאופן מפליא השתלבה עם אלמנטים מחויטים נוקשים יותר וכאלה מהמלתחה הגברית.

את המינימליזם הזה שברה שי רוזנשטוק, שהביאה אל המסלול מנה מכובדת של בלינג. השמלות מלאות הנפח שלה, בגדי הגוף השקופים והשכמיות כוסו כולם באלפי קריסטלים – עבודת יד מפרכת, אפשר לשער – ואלה נצנצו באור הזרקורים ויצרו אפקט עוצר נשימה.

גם פארס ויזל סיפק מנה גדושה של עושר עם השראות מהאסלאם. הוא שילב בבגדיו כאפיות, כיתובים בערבית ועיטורים מסורתיים, שהפכו לשמלות עדכניות, גלביות ועליוניות, אותן נשאו הדוגמניות בגאווה על כתפיהן כמו באנרים.

גלי ניר רצתה ליצור רגע אוטופי בלתי אפשרי, והצליחה. עם קולקציה ששילבה בין מוטיבים צבאיים, בדי ניילון ספורטיביים וצבעוניות פסטלית, היא דימתה תחושה של ריחוף בתוך חלום או בין עננים.

אצל דנה צביון עמד במרכז המשפט "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר", מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. היא הפכה את האיורים שלה להדפסים שבמבט ראשון נראים עליזים, אבל מקרוב מעבירים מסר נוקב אודות הבדלי המעמדות והחזירות השלטונית, והפיקה פריטים חדשניים אבל גם לבישים.

ואי אפשר בלי הקולקציה האפוקליפטית אך מתוקה של דפנה גולוב, שיצרה באמצעות חרוזים מגוהצים הדפסים של פטריית אטום, טילים ורובים. דרך הניגודיות הזו בין התמים לקטלני היא הביעה תקווה לעתיד טוב יותר עבור הדור הבא, ואנחנו לגמרי איתה.