מתנה בשישי: הלבשה תחתונה מבית פמינה
פמינה (צילום: אלכס ליפקין)
בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בשוברים לרכישת שני סטים של הלבשה תחתונה ברשת פמינה. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות על מקרה בו נשבר לכם הלב.
*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל.
*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 5/10/14 בשעה 12:00.
**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.
את הפריטים של פמינה ניתן להשיג ברשת החנויות ברחבי הארץ.
לבירור הסניף הקרוב.
הזוכה בבושם אנג'ל גלאמורמה של טיירי מוגלר וב-500 שקלים לרכישת ג'ינס של ליוויס משבוע שעבר היא ליאורה, שסיפרה לנו על ההרגל הרע עליו היא רוצה לוותר השנה:
"אצלי קיימים הרבה הרגלים שהייתי שמחה להפטר מהם: התעוררות עם הסמארטפון, אכילת ג'אנק פוד, עצלנות בכל הקשור לכושר. נכון שאני נשמעת עכשיו הבן אדם הכי לא בריא והכי מזיק לעצמו? אני באמת משתדלת בשנה האחרונה להיות מודעת לעצמי ולגוף שלי ולשפר ולשנות את ההרגלים על מנת לחיות חיים יותר בריאים, אבל ההרגל הזוכה שפוגע בי ובעוד המוני אנשים, בהמון צורות הוא כמובן העישון. השעבוד לסיגריה, מעבר להוצאות הכספיות והנזק הנוראי שהוא גורם לי לגוף ( חוסר באויר לנשימה, מחלות, קמטים, עור פנים לא בריא, ריח נוראי ועוד ועוד) הנזק הכי חמור שהוא גורם זה התלותיות שלי בו. הוא שולט בי וגורם לי להשתגע כשהוא לא בסביבה, אני תמיד צריכה אותו ורוצה אותו. כל בוקר שאני מכינה את הנס קפה, כל סיום ארוחה, כל דרינק שאני שותה, כל רגע של עצבנות או עצב, כל שיחה בטלפון או סתם כשמשעמם… תמיד הוא שם. אנחנו המעשנים לא מודים בזה אבל כן אנחנו תמיד צריכים אותו! אז עם כל התלותיות שלי בך, הייתי רוצה שתלך ממני ותעזוב אותי כדי שאני ארגיש חופשיה!! אמנם דיברתי קצת לעצמי עכשיו, אבל כמובן שהכוונה היא שנדבר עם עצמו ונתעמת עם ההרגל הנוראי הזה! אז לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי להצליח ולרצות להפרד מהסיגריה שהורסת אותנו כל יום מחדש!! לקחת הרבה אויר ולהגיד ביי."
לפני זמן מה, התחלתי להבין מצב מסויים.
מאת: נטע | 17 באוקטובר 2014 | 19:13למה 2 אנשים נראים כל כך מתואמים ובלתי נפרדים והיו נסחפים לאט זה מזה?
חשבתי פה ושם,שאלתי שאלות שונות על עצמי והגעתי למסקנה אשר נראתה כי ההסבר הטוב ביותר לכך הוא:
"עבור כל מי שהגיע לתוך החיים שלך (לא משנה כמה זמן הם מבלים)
יש מטרה – או ללמד אותך ככה וככה או להתעלות על אחרים ולקחת את הדברים בחזרה אלייך.
וכאשר מטרה זו מתקיימת, הם הולכים ואני צריכה ללמוד לתת להם ללכת, כי ה השלימו את משימתם.
אם אני מנסה להחזיק אותם הרבה יותר זמן ממה שהם צריכים להישאר, אני יכולה רק להיות "יצירת מפגעים"
כל אלו עבדו עבורי וזה נחמד שמישהו חולק איתך מחשבה דומה זו.
הייתי בת 11 ומאוהבת בילד מבית ספר אחר. כל יום אחרי הלימודים הייתי חוזרת הביתה ומתקשרת אליו. דיברנו שעות (או שאלו היו 10 דקות. תחושת הזמן של ילדים אף פעם לא מדוייקת). הימים חלפו ואני חיכיתי בציפייה לסיום יום הלימודים כדי שאוכל כבר להתקשר אליו. יום אחד התעכבתי קצת והוא התקשר! "לא התקשרת…", הוא אמר במבוכה, ואני? לא היתה מאושרת ממני. דיברנו על בית ספר, על המשפחה, על חברים, על כל מה שמעניין ילדים. כך חלפו כמה חודשים (או שאלו היו כמה שבועות. 30 שנה, לך תזכור). יום אחד התקשרתי והוא לא יכול היה לדבר. למחרת הוא לא ענה. גם למחרת. אחרי כמה ימים הוא התקשר. הלב שלי פירפר. "הייתי עסוק." הוא אמר. "יש לי מלא שיעורים… וחברה…". וזה הסיפור על הפעם הראשונה שבה נשבר לי הלב
מאת: adifried | 17 באוקטובר 2014 | 11:11