מתנה בשישי: 500 שקלים לרכישת מוצרים של KLENÔR

כשעשיתי סדר בכל התכשיטים שלי זרקתי את כל מה שהיה לא איכותי. בטעות זרקתי גם עגילים של אחותי שהיו מזהב אמיתי וחשבתי שזה חיקוי, היא עד היום זוכרת לי את זה

ביום שישי אחד,שבו שעה לפני כניסת השבת הודיעו לי שבאים לסעודת השבת אצלי תקתקתי מהר בישולים והמפתח עם השלט של האוטו נזרק בטעות עם הקליפות לפח.
הארוחה הייתה נפלאה ובמוצאש לא נמצאו המפתחות.טוב שהיה לי מפתח רזרבי.

פעם זרקתי עגילים מזהב אמיתי לפח. ניקיתי אותם עם מגבון והשארתי אותם בתוך המגבון… וכמובן שזרקתי את המגבון. עד היום מתאבלת עליהם

הלכתי לזרוק זבל ובטעות זרקתי עם השקית גם את הטלפון שלי וחיפשתי אותו מלא זמן לאחר שחזור הפעולות שלי חזרתי לפח הזבל ושמעתי אותו מצלצל

לפני כמה חודשים קניתי לבן הקטן שלי נעלי נייק( הוא בן 4). השארתי את הנעליים בקופסא בפינת האוכל, למחרת רציתי לנעול לבן שלי את הנעליים ולא מצאתי את הקופסא..שאלתי אותו אם הוא ראה את הקופסא עם הנעליים הוא אמר לי שהוא זרק את הקופסא לפח השכונתי, ששאלתי האם הוציא את הנעליים משם אמר שחשב שהקופסא ריקה..וכך הלכו להם נעלי נייק חדשות. אבל לא כעסתי :)

חזרנו מטיסה לפנות בוקר. השעה כזאת שאת לא באמת ערה, את פשוט קיימת. טרוטת עיניים, עייפה מהחיים ומהדיוטי פרי, צעדתי בגבורה עם מיליון שקיות לפיר האשפה, חדורת מטרה להיפטר מהן מהר לפני שאני נרדמת בעמידה.

במבצע הניקיון המרשים הזה פספסתי פרט שולי וזניח: הסמארטפון שלי החליט להצטרף לחגיגה, השתחל לו באלגנטיות לאחת השקיות – ונזרק בגאון אל מעמקי הפיר.

חזרתי הביתה בתחושת הישג. קלילה. חופשייה. אישה חדשה בלי שקיות.
ואז, ברגע תמים שבו רציתי “רק להציץ בפייסבוק”, נחתה עליי ההבנה: אין. לי. פון.

הלכתי מיד לבן הזוג שלי – האיש השקול ביותר שאני מכירה. אלא שבשעה הזאת, אחרי טיסה, גם שיקול הדעת שלו היה על מצב טיסה. תוך שניות אנחנו דוהרים לפיר האשפה. אני לא מבינה איך הגעתי לשם כל כך מהר, והוא – בלי למצמץ – מזנק על הדחסן ומתחיל בחיפושים.

ואז, כאילו חסר לנו אקשן, הדחסן מתחיל לעבוד.
הרגל שלו בפנים.

עניין של שניות שנראו כמו נצח, ולשמחתי הוא זינק משם עם רגל שלמה ופון שלם. נס גלוי, בחיי.

מאז, בכל ביקור בפיר האשפה – הנייד נשאר בבית. ליתר ביטחון.

כאב הלב הכי גדול. שמרתי כסף מזומן בכיס של מעיל ישן. לאורך השנים שיפצתי את הבית, ונראה כי הפועל הזר ששיפץ את הבית היה זקוק לבגדים חדשים. אז מסרתי לו מס פריטים וגם את המעיל בסיום עבודתו.

הרגע שבו נזכרתי מה היה במעיל…

שלחתי את הסבתא לקנות פיג׳מה ממש חמודה לתינוקת עם רקמה כזו מקדימה.
בפנים היה בד כזה רופף, תלשתי וזרקתי לפח, מה הוא קשור בכלל.
מסתבר שבלעדיו הרקמה מגרדת בטירוף, אז יש לנו פיג׳מה מושלמת… שאי אפשר ללבוש.

זרקתי פעם בטעות את הטבעת נישואים שלי לפח שהחליקה לי מהיד בזמן שזרקתי ציורים של הילדים שלי (כנראה שגם זה היה בטעות חחח) המזל הוא האחרי חיפוש מסיבי בזבל של הבניין מצאנו אותה!!!

שירדתי עם שקית אשפה וזרקתי אותה יחד עם המפתח של הרכב ולצערי הדרך היחידה לשלוף אתו היתה להכניס חצי גוף לזבל.
בטוחה שהמוצרים המושלמים שלכם
יקלו על ההשפלההההה וישפרו את ההרגשה.

פעם בישלתי לשבת וזרקתי את הקליפות של הירקות שקילפתי , רק אחרי שהכח היה בפח קלטתי שזרקתי עם הערימה גם את הירקות המקולפים

כשעברתי דירה וארזתי את הבגדים שלי חשבתי שזה יהיה חכם מאוד למיין לפני אריזה. החזקתי ביד מעיל של דיזל שעלה לי יותר מאלף שקל משהו קלאסי, לא טרנדי וחולף, כלומר מעיל ממש שימושי וקיבלתי בדיוק שיחת טלפון. כנראה שבהיסח הדעת הכנסתי אותו לקרטון של "למסירה" ולא לקרטון של האריזות כי מעולם לא ראיתי ולא מצאתי אותו יותר גם לא כשעברתי אלף פעמים על כל הקרטונים שפרקתי. עד היום אני מתגעגעת אליו וכואב לי על המעיל הזה. באסה רצינית

לפני שבועיים בעלי זרק עם הזבל את המפתח של האוטו. מאז האוטו תקוע בחניה של הבניין וגם ככה יש לנו עוד מכונית ונגרר ויש מצוקת חניה רצינית. עכשיו חשבנו שמפתח יעלה 600 שח והסתבר שזה 1600 שח, אז הרכב עדיין בחניה ומידי פעם מישהו כותב על זה בוואטסאפ של הבניין ואז מוחק, כי לא נעים לו וכותב משהו יותר עדין. בקיצור סיוט

זרקתי ציור שהילד הכין בבי"ס, חשבתי שכבר באמת מיותר לשמור כאלה דברים. מסתבר שהוא ראה אותו בפח ושאל למה הוא שם.. מאז כל פעם שואלת אם הוא מוכן שנזרוק.

כשהייתי סטודנטית וגרתי בדירת שותפים אחד השותפים שם את הכסף של הועד בית מקופל בתוך פרסומת על שולחן הקפה. עשיתי סדר בסלון לפני שבאו אורחים וזרקתי הכל לפח והגדלתי ראש והורדתי את הזבל באותו הערב. בלילה גילינו את זה ויצאנו שלושה שותפים לנבור בצפרדע לחפש את שקית הזבל שלנו חמושים במקלות מטאטא וכל פעם שמישהו עבר אחד השותפים היה אומר בקול איך איבדתי ככה את טבעת האירוסים שלא נראה לגמרי הזויים . לבסוף תודה לאל נמצאה האבדה ואנחנו נשארנו עם חוויה שלא תשכח

לא נולדתי עם כפית של כסף בפה וגם לא התחתנתי טוב, או יותר נכון לומר שלא התחתנתי עם אדם טוב. אחרי 7 שנים רעות של לחיות עם אדם מתעלל נפשית ומילולית, תוך לגלוג על ילדות קשה רצופת טרגדיות וטראומות, הרשע נטש אותי בהיריון ועם ילד קטן בן 5, כי התחלתי לענות לו ולהעמיד אותו במקום ולא רק לבכות בגללו. באופן סימבולי זרקתי בטעות לפח שתי כפיות ( בשתי הזדמנויות שונות ) כסופות מאיכות טובה מהחתונה, כנראה יחד עם המעדנים שאכלתי. עד שגיליתי, בזמן שטיפת הכלים, זה היה מאוחר מדי.

זרקתי לבן שלי את התרופות