עמוד הבית מתנה בשישי

מתנה בשישי: בושם ותיק של ג'ימי צ'ו בשווי 578 שקלים

ספרו לנו איזה רגע נוסטלגי אף פעם לא תשכחו ואולי תזכו בבושם - I Want Choo With Love Eau de Parfum ותיק של ג'ימי צ'ו בשווי 578 שקלים

מאת Fashion Forward | ‏ 5 דצמבר 2025

מתנה בשישי (צילום: יח"צ חו"ל)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

בושם – I Want Choo With Love Eau de Parfum ותיק של ג'ימי צ'ו

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה:

איזה רגע נוסטלגי אף פעם לא תשכחו?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 578 שקלים

ניתן להשיג באתר Onlys

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 7/12/25 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-750 שקלים לקנייה ב-Panta Rei היא לימור, שסיפרה לנו מהו האימון הכי הזוי שעשתה: "האימון הכי הזוי שלי היה שיעור יוגה בשטח פתוח…עם תרנגולות. חשבתי על נשימות, רגיעה, תרגול עדין ואז התרנגולות החליטו משום מה שאני המטרה שלהן. בכל פעם שהורדתי רגל, תרנגולת אחת הבריחה לי את הנעל, ועוד אחת נחתה על הגב שלי. נשימות עמוקות? שכחתי מזה. אבל סוף סוף הצלחתי לתרגל סבלנות, כוח רצון והומור, בו זמנית".

השאירו תגובה לבטל

אני לא אשכח את הארוחות בחדר אוכל של הקיבוץ יחד עם כל המשפחה והחברים.חגים משותפים וגם כל מי שהתחתן,כל הקיבוץ היה מוזמן.כל זה היה סביב החדר אוכל ובתוכו.
מאת: יעל סמית |‏ 7 בדצמבר 2025 | 22:48
הרגע הנוסטלגי שאני אף פעם לא אשכח הוא טיול משפחתי לכנרת. כל הבני דודים והדודים היינו יחד במים, סבא ישב על החוף ופתח לנו תאנים מתוקות, והדודות בישלו פסטה אדומה שהיה הכי כיף לאכול אחרי יום שלם של שמש וגלים. בלילה פרשנו מזרנים, שמנו רשתות יתושים מעלינו, ונרדמנו כולנו תחת כיפת השמיים.
מאת: טאי |‏ 7 בדצמבר 2025 | 11:58
ריח פתיחת שקית הסנדוויץ בארוחת ה10 בבית הספר ,גם 4 עשורים אחרי זה עדיין מחזיר אותי לכסא הקטן בכיתה
מאת: יפה |‏ 7 בדצמבר 2025 | 11:25
הרגע הנוסטלגי שלא אשכח לעולם הוא שכנכדה ראשונה תמיד ישנתי בלילות החורף בין סבי לסבתי מתחת להפוך הכבד והחם שהביאו איתם מטורקיה הרגשתי הכי בעולם אהובה
מאת: חני ניניו |‏ 7 בדצמבר 2025 | 10:46
בילדותי נהגנו לסוע לקריות לבקר את הדודים.במיוחד אהבתי להגיע לדודה רותי שהיה לה בית פרטי ובחצר עמד עץ תות עמוס בפרי.העץ.הינו מחכים כל שנה להגיע כשהתות בשל.
הריח והטעם הזכירו פטל יותר מאשר תות .כשראיתי את הבושם הנפלא של ג'ימי צ'ו שיש בו מרכבי פטל בתוים הראשונים מיד עלה בי הניחוח הנוסטלגי של הביקורים אצל דודה רותי היפה .
מאת: ורד שפינר |‏ 7 בדצמבר 2025 | 09:14
לצערי רגע נוסטלגי לא נעים במיוחד.
זה היה בקיץ הייתי ילדה בת תשע נשלחתי לפנימייה ו אמי שהייתה אז בת 30, הבטיחה לי שתגיע לביקור לפני שהיא נוסעת לטיול.
באותו יום אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא כסף ולתת לאמא כדי שתקנה לי מתנה, להפתעתי מצאתי כסף וחיכיתי ליד השעה כדי שאם היא תגיע ואני אתן לה את הכסף.
לצערי היה לה איזה סידור לעשות היא לא הצליחה להגיע אליי ונשארתי לחכות לה ליד השער.
לאחר מכן היא טסה לטיול בלי שנפרדנו ופשוט מעולם לא חזרה משם, היא נהרגה הגשר שעלתה עלו התמוטט וכל מי שהיה עליו פשוט נפלו לתהום. ובמחשבות שלי נשארתי אותה ילדה בת תשע שעדיין מחכה לאמא שלה.
מאת: Marina |‏ 7 בדצמבר 2025 | 00:35
רגע נוטלגי שלא אשכח היה כשהייתי עם אבי ז"ל בבית חולים כחודש לפני שנפטר וישבנו יחד לשתות קפה ולאכול טוסט ליד מיטתו.
הוא ישב ודיבר איתי על הילדים שלי ועל הטיפול שלו. הוא נראה טוב ושמח. היה מרוצה מההתקדמות שלו בשיקום. בכל ערב שביקרתי אותו אמר לי לפני לכתי שהוא אוהב אותי.
מי ידע שלפתע אחרי כחודש יתדרדר מצבו ויעלם מחיינו. כנראה שלמעלה נתנו לנו רגעים לפני פרידה.
לזכרו של אבי ז"ל מרדכי גהן
מאת: רלית שוהם |‏ 6 בדצמבר 2025 | 23:02
משחקי ילדות בארצנו הקטנטונת התחילו בחוץ, בחצר המשותפת בשכונה או פשוט על הכביש. כן על הכביש, כי באותם זמנים מכוניות כמעט ולא היו והכבישים היו ריקים ואפשר היה לשחק בביטחון בכל מקום. את המשחקים לא קנינו הכל אילתרנו בעצמנו. צפצפות היינו עושים מגרעיני משמש, או מפסי ברל שהיו משתמשים בהם לאריזת ארגזים. משחקים אחרים היו מפירות העונה, או משחקי אבנים, מקלות, משחקי קפיצה ותחרויות אחרות כמו "סוס ארוך" או "מכתבים לפוסטה" או "חמור חדש בא לארץ". בנינו טיארות (עפיפונים) השטנו סירות מקליפות של עץ אורן ומשכנו בשערות ומלמלנו עשר פעמים "ארור מקלל נפשי" כשראינו לטאה או חרדון מתבוננים בנו. העיקר היה ששיחקנו יחד באוויר הצח והיה כיף אמיתי.
מאת: סבטה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 22:58
אף פעם לא אשכח את הרגע הנוסטלגי מילדותי, כשהייתי נכנסת לחנויות בקניון ומבקשת את הקטלוג של אותה החנות. ככה זה היה בכל קולקצייה חדשה ונוצר לי אוסף קטלוגים שאהבתי ונהניתי לעיין בהם, כילדה שאהבה אופנה, דוגמנים ודוגמניות.
מאת: עדן |‏ 6 בדצמבר 2025 | 22:46
לא אשכח את הסלון הראשון בגיל 15. ריגוש אמיתי
מאת: רקובר ליזי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 21:51
בגילי לא חסרים רגעים נוסטלגיים אבל אחד כזה שגם קשור לבושם היה כשהרחתי מבעלי את ריח הבושם שנהגתי לשים כשרק התחלנו לצאת ואחרי שנים שלא שמתי אותו לפתע דבוק לבעלי, 1+1 היה שווה רבנות
מאת: אסתר |‏ 6 בדצמבר 2025 | 20:42
כשהייתי בת שבע וגרתי ברעננה ,בדרכי לבית הספר ובחזרה הייתי עומדת מול חלון ראווה של חנות שפונתה מכל תכולתה ונשארה רק מחרוזת פנינים שנפלה בעת הפינוי על ריצפת החנות (זה נמשך שבועות עד שהחנות הושכרה שוב)אין יום שלא עמדתי מול חלון הראווה ומייחלת שהמחרוזת הזאת תצא מהדלת ותגיע אלי.עברו כל כך הרבה שנים והמקרה הזה לא נשכח מזכרוני.
מאת: רות ברדה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 20:27
כל קיץ ההורים שלי היו ממלאים גיגית כחולה בחצר וקוראים לה ברכה. היינו משתכשכים בה שעות כאילו זה אקווה פארק. עד היום כל גיגית כחולה מחזירה אותי לרגעים האלו וגורמת לי לחייך.
מאת: מור |‏ 6 בדצמבר 2025 | 20:12
רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח :
חג חנוכה, נר שמיני, שנת 1984 -ערב לפני שעזבתי את ישראל לחו"ל עם בעלי לעבודה ונשארנו שם 31 שנה.
ערב משפחתי עם אמא שמנגנת באקורדיון וסבתא שמכינה לביבות וסופגניות . אווירת חג עם המון שמחה ושירים אך מלווה בהתרגשות חששות מהעתיד .
כיום כשאנחנו כבר 10 שנים בארץ, עם ילדים ונכדים – אך ללא הורים שבחיים- תמיד בליבי, בכל חג חנוכה, אותו רגע משפחתי חם וגעגוע שלא יחזור.
מאת: אסנת |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:58
אני בת 32. יש נוסטלגיה בגיל כזה? בשבילי, בכל אופן הרגע הכי נוסטלגי הוא הזכרון הראשון שלי: אני בת שנתיים וחצי, במשפחתון של מיכלי המהממת עם התלתלים המושלמים והחיוך שעושה לה עיני ירח, יושבת על השיש וצופה בה מטגנת חביתה לארוחה הקרובה. פתאום אני רואה את אמא שלי במבעד לחלון! מתקרבת אליי עם חיוך גדול. אמא אף פעם לא באה לקחת אותי בעצמה עד לאותו יום ועד היום אני נושמת את נשימות ההתרגשות, הפליאה, השמחה ואי האמון שנשמתי אז.
אני נושאת איתי את הזכרון המופלא הזה, שנחרט במוח של הפעוטה שהייתי, כמו חיבוק שנמצא איתי תמיד.
מאת: אסתי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:54
אני בת 32. יש
מאת: אסתי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:49
הרגע שבו קיבלתי סיכת לוחם
מאת: הדס דביר |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:38
הרגע הכי נוסטלגי שלי הוא הזיכרון מאמא שלי ז"ל כשהייתי קטנה והייתי חוזרת מבית הספר ביום שישי והיה מחכה לי על השולחן כנפיים עם תפוחי אדמה שעד היום לא טעמתי טעם כזה וכמה שניסיתי לשחזר לא הצלחתי. זיכרון שלא אשכח
מאת: פריידי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:37
הרגע הנוסטלגי שלי הוא שבתקופת בית הספר היסודי הייתי רוכבת לבית הספר על אופניים וכל פעם בסיום הלימודים הייתי מגלה שפיצ'רו לי את הגלגלים..עד שיום אחד מצאתי מקום בבניין סמוך לבית ספר ושם הייתי מחביאה את האופניים כל יום והייתי ילדה בת 8…..
מאת: מורן דוק |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:27
לעולם לא אשכח את הרגע בו זוכה בני בבית משפט בדלהי, הודו, זה היה בערב ליל הסדר כשצוות הקונסוליה ובראשם השגריר מחכה לבואנו…תחושה של ניצחון ושכרון חושים
מאת: לאה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 19:03
חוויתי את האובדן הכי נוראי שיכול לקרות לאמא , הילדה המושלמת לי נרצחה ב 7/10 היום הוא העולם חרב עליי, ביתי הייתה מאוד קולית ספוטאית כזו שמנסה כל דבר , ואני ההפך הגמור שלה, אני מאוד ליידי כזו ומפונקת , החלטתי לנסות להידמות לבת שלי בכל הקשור לתעוזה, יצאתי לטיול מטורף שהוא דיי בשטח עם אנשים שאני לא מכירה, התחברתי נוסטלגית למקום שאליו הגעתי דבר שממש לא מאפיין אותי ולא מתאים לי במונטונגרו לשבועיים התנסיתי בדברים הזויים, אכלתי בחוץ וניסיתי הכל , פתאום גיליתי שאני לגמרי מישהי אחרת ממי שחייתי עד כה, מה שנשאר לי להגיד לבת שלי שאני מתגעגעת אליה והייתי מוכנה לתפס על כל הר בעולם כדי שהיא תחזור אליי .
מאת: מירי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 17:16
רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח הוא היום שבו לקחו אותי לבית סבתא לראשונה: ריח של לחמניות מתוקות שיצאו מהתנור כיסו את האוויר ועל השולחן הוצבו צלחות עמוסות בסלטים צבעוניים. אני זוכרת שאכלנו בשקיקה בזמן שסבתא אומרת "רגע, תשאירו מקום לאוכל…" זו היתה ארוחת שישי הכי טעימה שאכלתי מימי ולפגוש את סבתא לראשונה בגיל חמש היה כמו למצוא קופסת קסמים. אני מתגעגעת אליך סבתא, אוהבת תמיד! t.innerchild@gmail.com
מאת: טליה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 13:57
הצעת נישואין בזכרון יעקב ביום הכי חם בשנה, משאללה. השיער מקורזל ונפוח פח'ל דיאנה רוס. בתי השחי לא מביישים אף גיאורגי מאשדוד. הולכים את כל המכתש כי לא הייתה חניה יותר קרובה. הזיעה זולגת בגלונים, אבל היי על הקמיצה יהלום קראטים.
מאת: סולי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 11:19
הרגע הכי נוסטלגי מעברי היה הרגע בו פגשתי את בן זוגי. זה היה כמו בסרטים. לרגע אחד כל העולם עוצר ואין דבר מלבד שנינו
מאת: רומי הדר |‏ 6 בדצמבר 2025 | 11:16
לא אשכח איך הייתי חוזרת הביתה אחרי בית הספר תמיד לאוכל חם של אמא. תחושה שמאוד חסרה היום כשאישה בוגרת.
מאת: פולינה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 10:53
אני מתגעגעת לרגע שבו קיבלתי מכתב בכתב יד מחבר מעבר לים. כשהייתי נערה היה לי חבר לעט מדרום אמריקה ובגלל המרחק ( וחברת הדואר) הייתי מקבלת ממנו מכתב אחת לחודש וחצי, כמענה למכתב ששלחתי. כמה חיכיתי לרגע הזה שבו ראיתי מעטפה ששוליה מפוספסים כחול אדום מבצבצת מתיבת הדואר. ואיזה תענוג היה לשלוף אותה מהתיבה, לקרוע את המעטפה ולהתחבר לחדשות מאדם רחוק- קרוב.
מאת: סמדר בן ארי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 10:39
אני מתגעגעת לרגע שבו לא הייתי זמינה 24/7, לפני שהטכנולוגיה עשתה אותנו אולי מתוחכמים יותר אבל בטח פחות חופשיים ואמיתיים.
מאת: רחל ארן |‏ 6 בדצמבר 2025 | 10:34
רגע נוסטלגי שלא אשכח הוא בעצם שעה וחצי, בה היינו מתכנסים כל המשפחה סביב מדורת השבט – הסרט הערבי של יום שישי. כל השבוע חיכינו לזמן הזה של הביחד, לפני ארוחת ערב שבת המשותפת, עם הרבה צחוקים ונשנושים.
מאת: אריאלה אזולאי |‏ 6 בדצמבר 2025 | 10:30
הרגע הנוסטלגי שאף פעם לא אשכח! היה לפני 20 שנה ביומולדת של החבר שלי שהיום בעלי, קניתי לנו כרטיסים להיכל מנורה למשחק כדורסל מכבי ת"א נגד אולקר, בהפסקה ציינו שמי שיש לו יומולדת בתאריך שלי יבוא להירשם, נרשמתי, במחצית העלו אותי לפרקט לקלוע לסל, זה היה מדהים כמו חלום קלעתי לסל וקיבלתי כרטיס טיסה הלוך ושוב לכל יעד שארצה באירופה!! באותו ערב חזרה הביתה הלך המנוע לרכב, וגם בסוף לא ניצלתי את המתנה כי שניינו היינו מובטלים..אבל התחתנו בדיוק שנה אחרי! ..חח סיפור הזוי שלא אשכח:)
מאת: טל |‏ 6 בדצמבר 2025 | 09:45
הרגע הכי נוסטלגי שלי הוא בוקר אחד מוקדם בנמל התעופה שממנו המראנו לישראל. עמדנו מול הבניין הגדול בשקט שלפני הזריחה, כשהשמיים היו עדיין בצבע כחול-חלבי כזה שמבטיח שהשמש עוד רגע תפרוץ. צינת הבוקר נגעה בלחיים שלי, ואיכשהו הרגשתי שהקור הזה שומר בתוכו גם התרגשות, גם פחד וגם התחלה של חיים חדשים. זה רגע שנשאר בי.. נקי, צלול, וגדול יותר מכל מה שהבנתי אז
מאת: קסניה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 09:36
הרגע הנוסטלגי שלי הוא באירוע משפחתי עם חמותי ז"ל. היינו באירוע במלון ובכניסה היה פסל עומד ממש מעוצב דמוי אדם לבוש בטוקסידו
מסוגנן בסטייל, חמותי ניגשה אליו ללחוץ לו את היד.
אפשר היה בדיעבד להבין את הבלבול.. צחקנו על כך לאורך השנים.
מאת: נעמה |‏ 6 בדצמבר 2025 | 08:30
זכרון מתוק שנשאר איתי הוא כשאבא שלי הגיע כהורה מלווה לטיול בית ספר כשהייתי לקראת סיום היסודי. הייתי כל כך מאושרת וגאה להסתובב איתו ועל ההזדמנות לבלות יחד וליצור חוויה משותפת שלנו. הנוכחות שלו השרתה עלי תחושת ביטחון והגנה. עברו יותר מעשרים שנה ואני כל כך מתגעגעת.
מאת: מירב |‏ 6 בדצמבר 2025 | 07:09
שהייתי קטנה הלכתי עם אחותי ואבא שלי לכל בו שלום בתל אביב.היה שם מיני לונה פארק קטן.היו שם מתקנים שהיה כיף לשחק בהם.הכי קרוב לחו"ל. ממש היתה חוויה.
אולי תתנו לי סוף סוף פרס אף פעם אתם לא בוחרים אותי כאן. תודה
מאת: תמי האוזר |‏ 5 בדצמבר 2025 | 23:33
שנת 2000 אני תיכוניסטית ומעריצה מושבעת של רדיוהד (ועדיין מעריצה). אחרי שהייתי בהופעה של רדיוהד בסינרמה, הם הופיעו גם בקיסריה, לא היה לי כרטיס אבל שכנעתי ידיד טוב לנסוע- אולי נשמע קצת מההופעה מבחוץ, מקסימום נביא כסף אולי מישהו ימכור לפני ההופעה… מפה לשם מצאתי את עצמי בשורה ראשונה בקיסריה!!! אחרי שאמא של חייל מכרה את הכרטיס שקנה חודשים מראש- כי המפקד שלו לא שחרר אותו להופעה. הידיד השיג גם הוא כרטיס כמה שורות מאחורי, שלל מפורסמים לידי… ואני בוכה את חיי מהתרגשות כל ההופעה , אד אובראיין הגיטריסט שלהם קולט את זה- ובסוף ההופעה אני מקבלת מפרט של גיטרה למזכרת. עד היום יש לי גם את הכרטיס וגם את המפרט כמובן.
מאת: שרה כהן |‏ 5 בדצמבר 2025 | 23:01
יש ריח אחד שתמיד מחזיר אותי אחורה — הריח של הגשם הראשון על האספלט. הוא מזכיר לי איך כילדה הייתי עומדת ליד החלון, מחכה לטיפה הראשונה, ואז מתמלאת בתחושה הזאת… של התחלה חדשה. מצחיק איך ריח של גשם יכול לקחת אותך ישר למקום שבו הכול עוד היה פשוט — והשמיים היו מבטיחים לך שהולך להיות טוב
מאת: נוי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 21:12
רגע שאני לא אשכח? כשהייתי ילדה קטנה הייתי משוכנעת שאם אעמוד מול המאוורר דולק ואשיר אצא כוכבת. אמא שלי צילמה אותי מופיעה לסלון ריק עם קול רובוטי… עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת.
מאת: מעין |‏ 5 בדצמבר 2025 | 21:07
לפני שנים כשהייתי ילדה אני ובת דודה שלי לקחנו סירים מהארון של סבתא שלי והתחלנו לנגן עליהם, סבתא שלי שהייתה פדנטית מאוד איכשהו חא כעסה ואפילו הצטרפה לתזמורת
מאת: רחלי שורץ |‏ 5 בדצמבר 2025 | 20:20
הרגע הנוסטלגי שלעולם לא אשכח הוא המשחק שמכבי תל אביב ניצחה את צאסקה מוסקבה בשנת 1977בניצחון המיתולוגי שלה 91:79!!
כל השכונה התכנסה סביב גולת הכותרת דאז- טלוויזיה צבעונית שאבי רכש לרגל האירוע, את המתח ובסופו הניצחון המיוחל לא אשכח לעולם!
מאת: ורד כהן |‏ 5 בדצמבר 2025 | 20:18
הרגע הנוסטלגי שלא אשכח הוא ההקשבה לקלטת השירי יום העצמאות של אורנה ומשה דץ, תמיד כשאני שומעת אותה גם היום אני נזכרת בתקופה הזאת
מאת: גילי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 20:07
אני זוכרת כשהייתי ילדה, את סבתא שלי, זיכרונה לברכה, שהייתה יושבת מדי ערב ליד שולחן העץ הישן במטבח שלה. האור הצהבהב של המנורה נשפך על פניה והעניק לה הילה רכה, כמעט קסומה. בידיים מיומנות, היא הייתה רוקמת, תפר אחר תפר, דוגמאות שידמו לה סיפורים שלמים.
ביום הולדת 16 שלי, היא העניקה לי מתנה: כרית רקומה מעשה ידיה. לא גדולה, לא ראוותנית. כרית פשוטה, מרובעת, עם רקמה של ענף עץ קטן וציפור עליו.
“כל ציפור צריכה מקום לשוב אליו,” היא לחשה לי, בעוד עיניה מחייכות. “גם את”
הכרית הייתה איתי בכל מקום: על מיטתי כשהייתי חולה, בנסיעות ארוכות כשישנתי מאחור ברכב, ואפילו בצבא, מוסתרת בתיק, נותנת תחושת בית גם כשלבית היה ריח של מדבר ושל אבק.
כשסבתא נפטרה לפני חצי שנה, חזרתי הביתה, ישבתי בחדרי והחזקתי את הכרית בין הידיים. לראשונה שמתי לב שהתפרים לא אחידים: פה תפר קצר מדי, שם תפר עקום. אבל דווקא הפגמים הקטנים האלה גרמו לי לבכות. זה היה כמו לראות את ידיה בתוכם, ידיים שלא היו מושלמות, אבל היו מלאות אהבה, סבלנות וגעגוע לעולם קטן ובטוח. בכל פעם שאני מחבקת אותה, אני מרגישה כאילו היא עדיין פה. כאילו היא אומרת לי בקולה החם: “יש לך לאן לשוב. תמיד”
גם היום הכרית מונחת על מיטתי, היא כמו זיכרון רך מלא געגועים, תפר של אהבה, חיבוק של סבתא שכאילו מעולם לא נפרם.
מאת: הדסה חייט |‏ 5 בדצמבר 2025 | 19:17
רגע נוסטלגי ברוח חג חנוכה שמתקרב: בכל שנה, כשאני רואה את הסופגניה הקלאסית עם הריבה, אני נזכרת איך בילדות הייתי הולכת לחברה שאמא שלה היתה מכינה כל יום סופגניות חדשות ומושלמות! הייתי באה ותמיד שולחן המטבח היה מכוסה עיגולי בצק שתופחים ומכוסים במגבת. לא חושבת שאי פעם אכלתי סופגניות כ"כ מושלמות :)
מאת: דנה |‏ 5 בדצמבר 2025 | 18:47
היי, רגע נוסטלגי שלא אשכח, גדלתי ברמת השרון בשנות ה- 80 , בימי שישי אחרי בית ספר היינו מסתובבים ברחוב סוקולוב ברמת השרון, אז עדיין לא היו קניונים ורחוב סוקולוב היה נחשב למקום הכי אופנתי שיש עם בוטקים מעולים, הייתי קונה חולצות עם כריות בכתפיים בהתאם לסטייל של שנות ה 80, בערב היינו מתאספות החברות להתלבש, נהגנו לנפח את השיער עם מלא מוס והיינו נוסעים לתל אביב לרקוד במועדון השירוקו, על העמדה היה די גי עם קלטות , עדיין לא היו דיסקים, זאת הייתה תקופה נהדרת של המועדונים בתל אביב.
מאת: שלי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 16:57
הרגע הכי נוסטלגי שלי שלא אשכח הוא לילה במועדון באיביזה במסיבה מטורפת.. שבוע ישר אחרי השחרור מהצבא טסנו לאיביזה לשבוע של מסיבות וים. וכל פעם שאני שומעת שירים מהתקופה ההיא אניי נזכרת ברגעים הכיפיים האלה באותו לילה במועדון במסיבה ההיא!
מאת: שגית |‏ 5 בדצמבר 2025 | 14:51
הרגע הנוסטלגי שלי הוא היום שבו התגנבתי לארון של אמא שלי וריססתי את הבושם היוקרתי והאהוב שלה על עצמי, על התיק שלי ובגדול בכל הבית, כי רציתי להיות "גברת". הגעתי לבית הספר בענן של ניחוחות, וכשנעמדתי ליד הלוח המורה נרתעה אחורה, כאילו עטה עליה מוכרת דיוטי פרי שנחושה במיוחד למכור לה צללית. אמא פחות התלהבה, אבל אני הרגשתי הכי בוגרת בעולם, וגם הכי ריחנית ממרחק של קילומטר
מאת: מיכל |‏ 5 בדצמבר 2025 | 14:23
רגע נוסטלגי זה של לאכול מרק של סבתא
מאת: הדס אסרף |‏ 5 בדצמבר 2025 | 14:00
את חגיגות בר המצווה של האחים שלי

כל השכונות היו מגיעות – ערב ערב ועוזרות לאפות את העוגיות לחגיגה הגדולה

פס ייצור יעיל , חברתי ומלא נתינה

הילדים קולפים את הבוטנים , נכנס לתנור , טחינה , הכנת העוגיות

כך – ערב ערב במשול שבועיים מכינים עשרות סוגים של עוגיות .

תקופה כיפית , יותר המחגחגה באולם
מאת: פני |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:53
נסיעה ראשונה לחו"ל בשנת 1967 בן 13.עם אימי.בשדה התעופה בלונדון לקחה אותי דיילת באופן אישי עד פתח המטוס.לא שוכח.
מאת: עדן מירון |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:40
בשנות ה־90 הייתי מאוהבת בסטיב מבוורלי הילס 90210. כל כך מאוהבת, שבמשך קיץ שלם אכלתי רק ארטיק לימון – כי זה היה צבע השיער שלו וכי איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יקרב אותי אליו.

מאז עברו שנים, גיליתי שסטיב הפך לחשפן בוגאס…
ועכשיו, בכל פעם שאני רואה ארטיק לימון, אני לא יודעת אם להתגעגע לרומנטיקה של הילדות או לדמיין אותו בספידו מטאלי משקשק בשביל כמה דולרים.

בקיצור, הטעם לימוני. התחושות חמוצות.
מאת: ענבל |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:38
רגע נוסטלגי עבורי הוא כשסיימתי את לימודי הרפואה והוריי הגיעו וכל כך שמחו לראות אותי עולה לבמה ומקבלת חלוק לבן. מאז איבשתי את אימי ואני כל יום מקווה שהיא רואה אותי כרופאה וכאדם
מאת: קרן |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:36
הגעתי מבית קשה, אבא לא מתפקד ואמא שמתקשה בפרנסה. היינו עניים במלוא מובן המילה. לא היו לי חוגים ולפעמים לא היה אוכל, היינו אוספים בגדים ברחובות. מעולם לא התביישתי בזה. למרות שהגעתי מהפריפריה, נאבקתי להצליח להגיע לנתוני איכות מספיק טובים כדי להיות קצינה בצה״ל.
נלחמתי להגיע לשם, הקורס היה קשה והייתי מנותקת קשר עם הבית, בסופי שבוע החברים עשו תורנות למי אני הולכת ומי עושה לי כביסה.
הרגע הכי מרגש בחיי (אחרי הילדים כמובן) היה הרגע שצלחתי את הקורס קצינים וחשפו את הדרגות שלי בטקס. זה היה רגע מכונן של גאווה על הדרך והמדינה שלי.
מאת: אני |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:33
הפעם הראשונה שעמדתי מתחת לשלג בניו יורק, עם כוס שוקו חם, צעיף עד האוזניים ולב דופק מהתרגשות. גדלתי בישראל החמה, ותמיד חלמתי על חורף "אמיתי" כמו בסרטים. כשפתאום התחילו לרדת פתיתים לבנים מהשמיים – פשוט עצרתי, עצמתי עיניים, ונשמתי. רגע קטן, אבל הוא גרם לי להרגיש שהכל אפשרי.
מאת: אילנה |‏ 5 בדצמבר 2025 | 13:07
הרגע הנוסטלגי שבוודאות לא אשכח הוא הרגע בהריון הראשון שלי שבו גיליתי שיש לי בת, אימא שלי כל כך שמחה (חיכתה לנכדה בטירוף) שקפצה על בעלי בחיבוק מרוב שמחה (באו איתי לבדיקה) אני הייתי המאושרת באדם. היום יש לי כבר שתי בנות מתוקות :)
מאת: גלית |‏ 5 בדצמבר 2025 | 12:41
בעבר הרחוק הייתה חנות בגדים שנקראת TNT
שהייתי בקניון עם אימי ראיתי חצאית שממש אהבתי ובאותו רגע לא הייתה לה אפשרות
לאחרי מס ימים שאני חוזרת מבית ספר
חיכתה לי הפתעה ועל המיטה שקית כתומה
עם החצאית שכל כך אהבתי
מאת: אורית סבן |‏ 5 בדצמבר 2025 | 12:30
בבית של סבתא הזמן תמיד הרגיש אחר.
כבר בכניסה לבית חיכה הריח המוכר: קפה שחור, קינמון וקצת "ריח של סבתא" שאי אפשר לשחזר.
היא הייתה קוראת “הנה היא באה!” עוד לפני שראתה אותי, ומחבקת בחיבוק ארוך שלא ממהר לשחרר.
יושבות יחד במטבח עם המפה העקומה, היא מכינה לי תה או שוקו בלי לשאול, ומספרת סיפורים קטנים- על שכנים, על ילדות, על כלום וגם על הכול.
ואז מגיע הרגע הסודי: הארון הישן עם קופסאות המתכת. היא נותנת לי לבחור אחת, ובפנים תמיד הפתעה- עוגיות, כפתורים, או אוצר קטן ששכחה מקיומו.

כשאני קמה ללכת, היא דוחפת לי ליד משהו עטוף במפית: שוקולד, עוגייה או פרי “לדרך”.
ואני יוצאת מהבית שלה עם לב יותר חם ממה שנכנסתי.
מאת: ענבל |‏ 5 בדצמבר 2025 | 12:21
לא אשכח את הרגע הנוסטלגי שבוא התקינו לנו כבלים וראינו את ערוץ 6, ערוץ הילדים וכל התוכניות המדהימות והנוסטלגיות של כך
מאת: לינוי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 12:17
רגע נוסטלגי שאף פעם לא אשכח זה השבת האחרונה שהייתי אצל סבא שלי לפני שהוא נפטר
הוא היה בריא ולא חשבנו שזה יהיה הרגעים האחרונים שהוא יהיה איתנו
מאת: חיה |‏ 5 בדצמבר 2025 | 11:26
רגע נוסטלגי בלתי שכח עבורי ריח הבושם של המורה בכיתה א בבוקר בכל יום המורה הייתה נכנסת לכיתה עם ריח של בושם מיוחד שלא הרחתי בשום מקום ועד היום הריח הזה נמצא בתאי הזיכרון לימים גיליתי שהיא הייתה משתמשת בבושם של לנקסטר.
ריח שנחקק בזיכרון
מאת: אסתר ניר |‏ 5 בדצמבר 2025 | 10:04
את הפעם הראשונה שלי בגיל 19 עם חייל ששירת איתי ביחד בבסיס בצבא . יצאנו לדייט ואז זה קרה .הייתי ממש דלוקה עליו וגם הוא עליי והיה לנו רגע אינטימי ומרגש יחד .
מאת: שני |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:59
הרגע הנוסטלגי שאף פעם לא אשכח קרה כשהייתי ילדה, לפני בערך 15 שנה: ערב אחד הייתה הפסקת חשמל בשכונה, בהתחלה אחיות שלי ואני נבהלנו מהחושך. אמא שלנו מיד התעשתה, הדליקה נרות והושיבה אותנו בסלון. במקום להילחץ, היא הפכה את זה ל’מסעדה צרפתית’ עם לחם, גבינות ודמיון. ישבנו כולנו סביב השולחן, מתגלגלים מצחוק בחושך כאילו אנחנו בטיול בפריז. מאז ועד היום, בכל פעם שהאורות נכבים באיזו הפסקת חשמל יש לי איזה ניצוץ קטן בלב מהערב המיוחד והבלתי נשכח ההוא.
מאת: ירדן צוקרמן |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:54
הרגע הנוסטלגי שאני אף פעם לא אשכח הוא לחזור הביתה מבית הספר מהר כי יש פרק של השמיניה.
היום הכל מוקלט ואפשר להריץ אחורה, אבל יש קסם כזה והתרגשות בלחזור הביתה מהר במיוחד. התרגשות שכבר אין יותר כשיש לך נטפליקס ורק תבחרי מה לראות
מאת: שוש |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:53
רגע נוסטלגי שלא אשכח… גדלתי במשפחה גדולה מאוד ותמיד בערב פסח לפני שריפת חמץ בבוקר, אבא שלי היה מעיר אותנו בהיסטריה "ילדים קומו, אני מכין טוסטים לפני שיהיה אסור בצק" וכשהיינו ילדים היינו אשכרה מתעוררים בשביל הטוסטים שלו כאילו שהבצק לא יחזור לנצח… כשגדלנו אמרנו לו שנשרוד גם בלי "חמץ"/ טוסט שבוע שלם:)
זהו, מתגעגעת לימים האלו וקצת אליו …
מאת: ליזי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:52
לפני יותר מעשור, הייתי בטיול עם בן זוגי הראשון לים. זה היה ערב קיץ מושלם, והשקיעה צבעה את השמיים בכתום וורוד. פתאום הוא שלף רדיו קטן ישן, הפעיל שיר אהוב שלנו, והתחיל לרקוד איתי על החול. לא היו מצלמות, לא היו טלפונים חכמים — רק אנחנו, הגלים, והשיר שהתנגן ברקע. זה היה רגע פשוט, אבל הוא נחרט בי לנצח. מאז, בכל פעם שאני שומעת את אותו שיר, אני חוזרת לאותו ערב קסום ומרגישה שוב את הלב שלי פועם מהר.
מאת: דבורה לוי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:41
כשהייתי ילדה, סבתא שלי הייתה לוקחת אותי בכל יום שישי לשוק העירוני. לא היה לנו הרבה כסף, אבל היא תמיד הייתה אומרת: "הקסם נמצא בפרטים הקטנים". היינו מסתובבות בין הדוכנים, מריחות תבלינים, טועמות זיתים, ובסוף היא הייתה קונה לי פרח אחד קטן – בדרך כלל ציפורן ורודה.

באותו רגע, כשהחזקתי את הפרח ביד, הרגשתי כאילו כל העולם שלי מלא באהבה וביופי. זה היה שיעור שלמדתי ממנה: שגם הדברים הכי פשוטים יכולים להפוך לזיכרון גדול ומרגש. עד היום, בכל פעם שאני מריחה ציפורן ורודה, אני חוזרת לשוק ההוא, לצחוק של סבתא ולתחושה שהחיים מלאים קסם.
מאת: דבורה |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:39
קשה לבחור! אני לא אשכח איך נכנסתי בפעם הראשונה לבית של סבתא של החבר שלי, שבהמשך נישאתי לו. ברגע שנכנסתי בדלת וראיתי אותה הרגשתי בלב אהבה גדולה שאי אפשר להסביר, וזה היה הדדי. בלי לומר מילה היא משכה אותי לחיבוק חזק וארוך, כזה של בית. זה רגע שאי אפשר לשכוח. לצערי, היא כבר לא אחתנו, אבל אני עוד יכולה להריח הראשי את ריחות הבישול העדינים מעורבבים בריחות טובים של נקיון ולשמוח שזכיתי בה.
מאת: מירב |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:37
הרגע הנוסטלגי שאני לא אשכח לעולם זה כשאני ואחותי הגדולה היינו הולכות לרמפה ליד הבית עם הגלגליות בתחילת שנות השמונים והיינו מבלות ע"פ הגלגליות שלנו ונהנות לנו עד שאמא שלנו היתה באה לקרוא לנו לארוחת ערב. פשוט הנאה צרופה של אושר, אוויר נקי ורגע של ביחד איתה. היום היא אמא לשלושה ילדים מתוקים ואני עדיין רווקה ונהנית לזכר בזה. בלי פלאפון ובלי מחשב, רק אני והיא נהנות לנו .
מאת: סימי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 09:19
לא אשכח שהבן שלי שיר נולד.זה היה הרגע הכי מאושר בחיי
מאת: הדס דביר |‏ 5 בדצמבר 2025 | 08:38
*הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.
בשנת 1982 אבא שלי נפצע במלחמת לבנון הראשונה.
הוא היה מאושפז חודשים רבים ואנחנו היינו נוסעים ל״תל השומר״ מדי יום כדי להיות איתו.
לאחר מספר חודשים הוא שוחרר הביתה לשבת שלמה.
לעולם לא אשכח את הרכב הזה שחזרתי מבית ספר וראיתי אותו בסלון.
עד עצם היום הזה הזיכרון הנוסטלגי הזה מעלה לי דמעות בעיניים.
בע״ה שיהיו בשורות טובות ושבת שלום
מאת: ענבר |‏ 5 בדצמבר 2025 | 08:23
כיתה ד', אחה"צ אצל חברה בבית, מחליפות ניירות מכתבים ומדבקות, מהטייפ על השולחן שיר סלואו כזה. זוכרת שקמתי לרגע להציץ מהחלון לעבר הרחוב ואז הוא חלף עם הכדורסל ביד, הילד הראשון שהתאהבתי בו, ואני עוקבת אחריו במבט מהחלון שלה ומתפללת בלב שירים את הראש ויסתכל עליי. רגע קטן שנשאר איתי…
מאת: דנה |‏ 5 בדצמבר 2025 | 08:21
אני לעולם לא אשכח את המקום והזמן שהייתי בזמן רצח רבין, באותם רגעים שידרו סרט ישראלי אסקימולימון, שזה הכי נוסטלגי שיש, ובגלל הטרגדייה אני זוכרת את זה עד עכשיו
מאת: הגר ברנס |‏ 5 בדצמבר 2025 | 08:19
בילדותי, הורים ו 8 ילדים – בערבים קרים וקפואים, מכינים בסיר ענק קלחי תירס חם. יושבים ביחד ומתענגים.
דברים קטנים אבל רגעים גדולים עם זכונות
להורי ז"ל.
מאת: איריס |‏ 5 בדצמבר 2025 | 08:00
הרגעים הנוסטלגים שאף פעם לא אשכח וילכו איתי תמיד הם החוויות מהלינה המשותפת בקיבוץ. האוכל, הטעמים, הריחות, חבריי ואחיי לבית הילדים.
הכי השפיע עליי היו הבריחות הליליות האסורות לבית ההורים מצד אחד ומצד שני רגעים של תחושת חופש ושמחת ילדות.
מאת: לימור תמיר |‏ 5 בדצמבר 2025 | 07:35
בגיל 6 לפני 50 שנה בערך, הייתי חולה והוריי ואחותי נסעו לאילת ואני בגלל שהייתי חולה נשארתי עם סבא שלי וסבתא שלי ששמרו עליי וכאות פיצוי החליטו להטיס אותי לאילת כשאחלים וככה שחררתי את הוריי לנסוע, כשהבראתי טסתי לאילת עם דיילת שביקשו שתשים עליי עין ואני הייתי ממש בן קטנה וכל הטיסה חפרתי לה עם מכוניות צעצוע שהבאתי לי בכיסים ושיחקתי איתם כאילו אני במירוץ מכוניות אבל קארמה איז אה ביץ' וכשהגעתי אבא שלי הסריט את הנחיתה שלי כאילו אני קלינטון יורדת מהמטוס ומנופפת לשלום במדרגות בירידה ואז הגעתי לבריכה ושם רוקנו את המים במלון בשל בעיית ניקוז ואחת הילדות דחפה אותי לבריכה הריקה ונפתח לי הראש ויש ליוספטל לתפרים…כך שלא להתעקש על דברים אלא פשוט לזרום ולא בכוח…זה הסיפור הנוסטלגי שלי עם מסר לכל חיי.
מאת: דורית אזרי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 06:57
הייתי לפני כמה שנים בחוות אלפקות וישנו ממש באחד הצריפים שהם חלק מהחווה.
בבוקר התעוררתי והלכתי לאכול ארוחת בוקר שבעלי החווה הכינו ולהפתעתי כשחזרתי לחדר ראיתי שאחת האלפקות אכלה לי את הקרם גוף הצהוב של קליניק שהבאתי איתי מהארץ פשוט אהבה את הטעם משהו לא יאמן, הקרם היה מרוח לה על הפרווה שלה ונזל לה מהפה, היה לה ריח נפלא מהפה, רק ככה היינו בטוחים שבאמת זאת היא שאכלה אותו….בעלי החווה היו בשוק וכמובן אמרו שזאת פעם ראשונה שזה קורה אז חווייה נוסטלגית וכמובן אם לא כתבתי אז לאלפקה שלום.
מאת: לירז אזרי |‏ 5 בדצמבר 2025 | 06:51
הייתי בתאילנד בטרק בצ'אנג מאי עם שבט ארוכות הצוואר אבל טרק שישנים איתם במקומות שלהם ביערות, בונים לבד רפסודות ושטים, בקיצור חוויה לא נורמאלית והבאתי איתי שמפו כדי להתקלח בנהר איתם וכשהם הריחו את השמפו שלי, הן התנפלו עליי והתחננו לשמפו הזה גם וכשחילקתי להן הם פשוט ניסו לחקות אותי כי לא ידעו כמה לשים על השיער או על הגוף וזו אחת החוויות הנוסטלגיות שזכורות לי כמשהו מכונן, זה היה כמובן לפני שנים שעניין תאילנד עדיין לא היה כמקום שכולם מגיעים אליו ולכן ההתלהבות שלהם מהריח היתה אוטנטית
דרך אגב, השמפו היה FINNES אם אתם זוכרים, בקבוק כחול כזה מטאלי.
מאת: דורית יוסוביץ |‏ 5 בדצמבר 2025 | 06:46