מתנה בשישי: 1,000 שקלים לקנייה ב- Foot Locker

אמא שלי חולה בטרשת נפוצה, והאמת שתמיד סבלתי מהעובדה שאין לי אמא ובת כדי לקבל ממנה דוגמה אישית, תמיד קנאתי בבנות שאמא שלהן בריאה לשמוע את השיחות ביניהן להיזכר באיך אמא שלי כשעוד יכלה לדבר (עד שהייתי בת 6) הייתה רוצה שאהיה רקדנית.
לפני כמה שנים התחלתי לרקוד ולא הרגשתי מרוצה מאיך שהריקוד נראה עלי, ומיכולות הנשימה שלי לשאת ריקוד בלי להתנשף המון, ולאט לאט התחלתי להתאמן עוד ועוד במשך כמה שנים וגם עכשיו כמובן ממשיכה, ואני מתחילה לראות תוצאות משתפרת בריקוד ומרגישה כמובן שגם כייף לי לרקוד למרות שיש ימים שקשה ופחות מתחשק אבל אני מזכירה לעצמי שיש לריקוד תוצאות והשפעות חיוביות, בימים הקשים של עומס בלימודים וכאלה שיותר מתחשק להישאר בבית עם שוקו חם מול הטלוויזיה אני ממשיכה ומתמידה ולא מוותרת לעצמי
*ואחד הדברים הנוספים שעזרו לי הוא לזכור איך אמא שלי הייתה גאה לדעת שהבת שלה עושה דבר שאמא שלה רצתה שהבת שלה תעשה מתוך אהבה ולא מאחר ומחייבים אותה לעשות אותו.

כשהייתי בכיתה י, בחרתי ללכת למגמת מחשבים, לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה, אבל כפי שהתברר לי בהמשך זה לא היה פשוט בכלל.
הלמידה הייתה מאוד מאתגר והשקעתי בזה המון מאמצים וזמן.
אחרי כל שיעור התלבטתי אם להמשיך.
בסופו של דבר השקעתי ממש ולא וויתרתי ובבגרות קיבלתי 91!
כיום זה בהחלט השתלם לי ובזכות זה שלא ויתרתי אני מגשימה חלום ועובדת בהייטק :)

קיץ לפני שנתיים, לא נכנסתי לבגד ים הצהוב שלי, כי מה לעשות קורונה פינקה בהרבה פחמימות, נכנסתי למשטר קטלני לא ויתרתי עד ששוב הצהוב היה נראה עליי פפפגגגגזזזזז

הפעם הכי חשובה שלא ויתרתי היתה לפני 38 שנים. בעלי לשעבר, עשה טעות קשה, נכנס לכלא והשאיר אותי עם ילד בן שנתיים, צעירה ומבולבלת. ההחלטה הכי קלה היתה לוותר על הכל ולהתייאש. הרמתי את עצמי ממש מהקרשים. היתה מציאות קשה של שכנים שמתנכלים אלי בגלל מה שהוא עשה ושל כלי תקשורת שמחטטים בפרטיות והחיים היו ממש ממש בלתי נסבלים, עד כדי מחשבות אובדניות. הדרך היתה קשה אבל בזכות אמונה בדרך שלי ורצון לחנך את הילד שלי לעתיד טוב יותר, החלטתי לא לוותר ולשרוד כאמא למרות כל הקשיים. היום הוא כבר אבא ואני סבתא, ממשיכה בדרכי ולא מוותרת כדי להשריש את החינוך להיות אדם טוב יותר גם לנכדות שלי. השובר של Foot Locker יעזור לי לתת להן ללכת בדרך הישרה והנכונה :-)

לא ויתרתי כשהבן שלי עבר חרם בכיתתו..בהתחלה פניתי למורה שלא ככ עזרה,אחכ פניתי להורי התלמידים שלא ציפיתי מהם להרבה עם נילגים שלנם מתנהגים ככה… אבל המשכתי ונילחמתי במערכת ,המשכתי לדבר לליבם של ההורים ובסוף הגעתי לביהס ונתתי הרצאה על משמעות חרם על תלמיד ועל ההשלכות של זה. זה הצליח לחלחל וברוך השם אנחנו כבר כמה שנים אחרי המקרה והכל טוב.

כשהייתי קטנה ראיתי את האחיות הגדולות שלי לומדות באוניברסיטה, עושות קריירה ומקימות בית. תמיד רציתי את זה גם לעצמי, וכשהגיע הרגע נרשמתי לאוניברסיטה. אבל, שום דבר לא הכין אותי לכמה הלימודים קשים, שבניגוד לבית ספר פה אני צריכה למצוא את המוטיבציה ללמוד בעצמי. ראיתי אנשים נכשלים במבחנים, פורשים מהתואר, נכנסים לדיכאון. ולמרות הכל, אחרי תקופה קשה, לא וויתרתי ומצאתי את האיזון, את מה שעושה לי טוב, ואת הדרך שלי להצלחה. לוקחת כל שלב ומתקדמת הלאה עם חיוך.

לא ויתרתי כשהכול התפקשש לי לכל הכיוונים…
כי שם במלחמה על הראש למעלה והקולות בראש גיליתי מול האמת הפרצוף שהכל זה מלמעלה.
רגע רגע, לא בהכרח במובן הדתי – קלישאתי. אם כי אחרי כל מה שקרה לי, אני לא פוסלת…
בשנים האחרונות החיים קצת שיחקו איתי. טרקו לי את הדלת, חיכו קצת, ואז פתחו אחרת. לימדו אותי שלמישהו יש תוכניות עבורי.
כך קרה, שרגע אחרי ששברו לי את הלב לרסיסים, ליטרלי, פגשתי אותו.
קצת אחר כך, כשהחלטנו שבין הילד הראשון לשני נעשה מרווח רציני, התברכנו בהריון נוסף. ואיזה מין הריון…
כשנולדו התאומות טולטלנו למרכז הארץ, לאחר שבנינו חיים שלמים בדרומה.
ואז… פוף. הקריירה המפוארת שלי, עבודה קשה של עשר שנים, התמוטטה לה כמו מגדל קלפים.
אחרי שהיא החליטה שלא טוב לה מנהלת פרוייקט שהיא גם אמא לשלושה תינוקות.
וכך היא סללה לי את הדרך לקריירה הבאה שלי, מופלאה לא פחות. כאמא במשרה מלאה שאלופה מסתבר בקינוחים….
רק כשלא ויתרתי הצלחתי באמת לגלות שהחיים מלאי הפתעות, ומישהו שם דואג לי, שיהיה מעניין.

אני לא ויתרתי בשירות הצבאי שלי. מתחילת השירות שלי- טירונות קורס וכל השירות הסדיר הייתי עם אותן בנות 5 בנות שהעברנו ביחד שנתיים שלמות. הן הפכו להיות החברות הכי טובות שלי ובאמת שבשנה הראשונה נהנתי מאוד מהשירות, מהתפקיד, מהבנות ומהמפקדת. אחרי אותה שנה הכל קיבל תפנית, אחת הבנות התחילה להתנקל אלי, הסיתה את כל הבנות נגדי, רבה איתי כל הזמן ואפילו הכניסה לסיפור את המפקדת שלנו. הכל קרה בגלל שלא הייתי יכולה להגיע ליום הולדת שלה. היא כל כך הייתה בטוחה שאני ממציאה את סיבת ההברזה שהיא התחילה לריב איתי. עברתי חודש שלם של ריבים מכל הסובבים אותי, כולם לקחו את הצד שלה. הרגשתי ממש חרם חברתי, הייתי לבד- בהפסקות, באוכל ואפילו במשמרות עצמן. החלטתי שלא משנה מה אני ממשיכה עם הדעה שלי ומגינה על עצמי, אני לא אתנצל כדי שהדרך שלי תיהיה יותר קלה. ככה קרה שמריב קטן שהייתי יכולה להוריד את הראש ולהתנצל עברתי מסכת עינויים, החלטתי לא לוותר לא אתן יד לבריונות. אחרי חצי שנה היא התנצלה והבינה את הטעות שלה היא אפילו הודתה שהיא מעריכה מאוד את האופי שלי והעקשנות הזאת למרות שהיא גרמה לי ליותר מכשולים, היא מדגישה את האמת שלי.

אני חושבת שלאורך כל החיים לא וויתרתי, אם זה כשרציתי להתגייס לקרבי אבל המשפחה והחברות הרימו גבה, סיימתי שירות מלא כלוחמת איסוף ואם זה כאשר השתחררתי וחיפשתי את עצמי כולם אמרו לי ללכת למלצר או לחפש את עצמי כמו שכולם עושים אמרתי שאלך על החלום שלי בכל הכח – פיתוח תוכנה, אחרי שנה של לימוד עצמי והתמקצעות הצלחתי להשתלב בשוק למרות שתהליך חיפוש העבודה היה קשה, קיבלתי הרבה לא וזלזול מהסביבה הקרובה בסוף הצלחתי.

רמת גן-רחובות. רמת גן-רחובות. רמת גן-רחובות.
ארבע שנים שלמות נסעתי באהבה ונתינה מלאה באוטובוסים ורכבות ארבע פעמים בשבוע מרמת גן לרחובות כדי להשקיע באחיין שלי שלא הצליח להגות מילים עד גיל מאוחר מה שגרר המון הקנטות וחרמות ורק בקושי למלמל אותם.
לא ויתרתי. אחותי מאוד נלחצה אבל אני זיהיתי רצון , יכולת ואת הדבר הכי חשוב בתקשורת – לשמוע את הלא נאמר.
וככה במשך ארבע שנים שלמות ההתקדמות התרחשה אט אט, הייתה מאוד איטית עד לאותו ##רגע אפי## מכונן, לפני מספר חודשים , עם אחיו התינוק,האחיין הקטן שלי, והוא בכה בהיסטריה לאחר חיסון באותו היום,כשאחותי היתה במקלחת ואני לא מצליחה להרגיע אותו…ואז ברגע שהלכתי להכין בקבוק הוא הרים אותו אליו והתחיל לספר לו מילה מילה , בהגייה מושלמת , את הסיפור המופלא על העץ הנדיב שסיפרתי לו בכל פעם שהגעתי באותן ארבע שנים. .שם הבנתי -אם אתה מדבר לאדם בשפה שהוא מבין זה הולך לראש שלו, אם אתה מדבר אליו בשפה שלו, זה הולך ללב שלו.

לא ויתרתי לעצמי ולא ויתרתי על עצמי-.השנה השנה.
השנה האחרונה הייתה עבורי שנה בה הרגשתי שאני כל הזמן במירוץ נגד הזמן , סוג של סטופר מעל הראש.
אם זה בתשלומי השכירות שבעל הבית העלה והעלה כדי להבריח אותי ולא ויתרתי והכפלתי את השעות בעבודה על חשבון האוויר בריאות , אם זה בתכנית השיקום שנקבעה לי אחרי חבלה וחבישה כפולה בשתי הגפיים שהייתי הראשונה להגיע למכון השיקום יום יום חודשים כבר בשש בבוקר אפס אפס כי גם בעבודה בדקו בציציות את שעון הנוכחות שלי למרות התאונה המורכבת ואפילו בדברים הקטנים-לא להתבייש ולהיעזר בעם ישראל היקר לפעמים בכמה שקיות בגדים ולפעמים בכמה קופסאות מזון…
הכול נאלצתי להקדים ולעשות מהר כי אחרת הייתי שוקעת מנטלית -רפואית-כלכלית…!!! אבל אני על הגל הנכון

אני לא ויתרתי לתלמידי כיתה ד
במהלך כל השנה חוויתי בריונות והצקות.כל פעם עדכנתי את ההורים המנהלת והיועצת.
התלמידים היו מקללים אותי בשמות גנאי ומרביצים לי ובכל פעם שהתלוננתי הם הרביצו שוב.. ואמרו שאני תינוק ובכיין שהולך לאמא. שמח שלא ויתרתי והמשכתי להתלונן עד שנפתרה הבעיה.
אין ספק שהשנה הזו לימדה אותי איך להתמודד עם התנהגות הזו ומאז לא חוויתי אלימות כלפי לאורך כל שנות וי

לפני 6 שנים בשנה האחרונה באוניברסיטה, קמתי לבוקר באר שבעי עם חוסר תחושה בידיים. מסתבר שגילו לי בעיה בעמוד השדרה הצווארי והתחיל מאבק ארוך של בדיקות בלתי פוסקות, חרדה והתייעצות עם כל רופאים על כן לנתח או לא לנתח.
עם מלא מגבלות שונות ואחרות.
החלטתי לנצח בדרכי, הלכתי עם הרופא היחיד שהסכים לא לנתח כרגע
וחזרתי לחיות- לטייל, לרוץ,לשחות
פשוט לחיות

לא ויתרתי לעצמי כשעשיתי פסיכומטרי. מהרגע שנכנסתי לזה, הצבתי לעצמי מטרה לעבור את ה-700 ולפתוח לעצמי כמה שיותר דלתות. קמתי בכל בוקר, חרשתי, אכלתי וחזרתי לישון, חיים לא היו לי. למרות החרישה והרצון, הסימולציות שעשיתי לא ניבאו טובות. פעם אחר פעם קיבלתי ציונים טובים אבל לא הגעתי ליעד. חברה שלי שלמדה במקביל אליי כבר ביקשה ממני שאוותר על המטרה בטענה שזה גובה מחיר יותר מידי גבוה בדרך, אבל לא הייתי מוכנה לקבל את זה והמשכתי באותה הנחישות ללמוד.
בסוף במבחן האמיתי, עקפתי את היעד שלי :)

לונדון. מסיבת רווקות. אני והחבורונת מכתתות רגליים בשופינג נחוש למצוא לי נעליים ליום המיוחד בחיי. ואז ראיתי אותם, זוג נעלי כלה מהממות-התאהבות מוחלטת בחלון הראווה של חנות קטנה וצדדית שהייתה לצערי סגורה…ידעתי שאותן שאני רוצה באופן סופי אז אמרתי לחברות שנמשיך עם השופינג הכללי ונחזור לחנות בעוד ארבע שעות שהחנות נפתחת… והנה אנחנו מרוקנות את כל הבחוק באינסוף קניות אבל לחנות ההיא כבר לא זכרנו איך לחזור… איבדנו כיוון
ואיבדנו את הראש ….
לא ויתרתי ולא התכוונתי לוותר!!
עלינו על אוטובוס התיירים האדום ובמשך שלוש שעות, ולא דקה פחות, לא ירדנו ממנו למרות שהוא עשה את אותו סיבוב תיירותי שוב ושוב ושוב עד שאחת החברות שלי נזכרה בדיוק איפה צריך לרדת כדי להגיע לאותה חנות…
אלו היו שלוש שעות של נסיעה שנראו כמו נצח… כולנו היינו דרוכות על כל הרחובות והסמטות עד שבמזל כשכולן חוץ ממני כבר הרימו ידיים אחת החברות שלי הצליחה להתאפס ולכוון אותנו ובעיקר אותי לנעליים הנכספות

לפני כשנתיים שקעתי בדכאון קל והחיים לא הלכו במסלול הטוב , עליתי מאוד במשקל ובכיתי הרבה הייתי מבואסת ולא עבדתי בקיצור בעיניי הכל היה ממש לא טוב.. עד שיום אחד בקורונה ישבתי מול הטלווזיה וראיתי ראיון של פסיכולוגית שממש התחברתי אליה , החלטתי לקבוע אליה פגישה ולשתף אותה בכל מה שעברתי ועובר עלי ואז היא אמרה לי תבחרי יעד אחד ועליו אל תוותרי עד שאת משיגה אותו וכך עוד אחד ועוד אחד – צעדים קטנים .. לקחתי לי כמטרה ולא וויתרתי הרמתי את עצמי מכל הבאסה אכלתי נכון , התחלתי להתאמן יצאתי יותר מהבית גם אם לבד לקפה ולסיבוב הכרתי אנשם ואת בן זוגי הנוכחי ומאז הבטחתי לעצמי לעולם לא לוותר שוב !

הייתי גרועה במקצועות הריאליים בבית הספר. כל הסביבה שלי כולל המשפחה שהפצירה בי לרדת ל3 יחידות מתמטיקה לא האמינו שאני אסיים את לימודי ההנדסה באוניברסיטה, לא ויתרתי והיום אני מהנדסת!

בא ממשפחה ממעמד כלכלי נמוך. הערכים בבית לא היו להגשמה עצמית או להתפתחות, לכל האחים שלי ולי היה מסלול ברור לעבוד בחברה הקבלנית של אבא- בלי להתאמץ יותר מידי להגיע לתפקדים הבכירים. עברתי את התיכון והצבא בלי ללמוד, בלי להקשיב בשיעורים ובלי להתאמץ בשביל להגיע לתפקידים מעניינים. סיימתי תיכון בלי בגרות וסיימתי צבא בתפקיד שלא הייתי מתגאה בו. אחרי הצבא הכרתי את בת הזוג שלי, בחורה שונה בכל המובנים ממני- שאפתנית עם מלא חלומות והכי חשוב הרצון ללמוד. היא שינתה אותי לחלוטין והשרישה בי שהתקדמות זה הדבר הכי חשוב בחיים, הלמידה והשגת השיגיים שמביאים לך הערכה. מאז שאני איתה הרצונות שלי השתנו, רציתי ללכת ללמוד ולא ללכת עם הזרם של האחים שלי לחכות כל יום שהעבודה תיגמר ולחיות מסופש לסופש בקיצור, לעשות את המינימום בעבודה. הייתי צריך להשלים את כל הבגרויות, לעשות פסיכומטרי ולעבור את מבחני הקבלה. אחרי שלוש שנים של השלמות התקבלתי ללימודי הנדסה בטכניון. לא נתתי לרקע שלי להכניע אותי ולא ויתרתי על הגשמה עצמית. אני מודה לבת זוג שלי שהראת לי עוד דרכים להתבונן על החיים.

כשהייתי בת 12 טסתי לטיול בת מצווה עם סבתא שלי ואמא שלי. כל הטיול סבתא שלי אמרה לי שכשלי תהיה בת אני גם ארח אותה לטיול בת מצווה עם סבתא שלה (אימא שלי). שנה אחרי סבתא שלי נפטרה. כשהתחתנתי ונכנסתי להריון הייתי בטוחה שתהיה לי בת, אך נולד לי בן בכור קסום ויפה תואר. שנה אחרי נכנסתי שוב להריון וכל לילה התפללתי שהפעם תהיה לי בת, ואכן 9 חודשים אחרי נולד לי בן שובב ואנרגטי כמו פלוגה בגולני. 3 שנים אחרי החלטנו לנסות שוב. אכלתי מאכלים מיוחדים שעל פי כל אמונת תפלה אמורים להביא בת. ואז נולד לי בן מצחיק וחייכן שאוהב בעיקר לצייר על הקירות. שנתיים אחרי, אמרנו שזה הנסיון האחרון, והפעם זו בטוח תצא בת. המתנו 9 חודשים כדי לפגוש את הבן הרביעי שלנו, שמגיל כלום הבין שאם זה מתגלגל אז זה כדור שאפשר לבעוט בו. כמעט ויתרתי. החלטתי לנסות רק עוד פעם אחת. שנה אחרי הרביעי הייתי שוב בהריון והפעם, באמת הגיע הזמן, נולד לי בן חמישי שפארקור הוא שמו השני. מאושרת בחלקי ובעיקר עייפה תמידית חלמתי לילה אחד שאני מטיילת בפריז עם הבת שלי ושבט של חמישה אחים גדולים אחריה לכל מקום.קמתי נחושה שאני רוצה בת ותהיה לי בת לטייל איתה יד ביד בפריז כמו שהבטחתי לסבתא שלי. 3 שנים אחרי, נסענו עם כולם לטיול בר מצווה בפריז לבני הבכור וכשחזרנו גיליתי שאני בהריון, עם בת! היום היא בת 9, יפת תואר, מצחיקה, אנרגטית כמו כל האחים שלה ביחד, ואני מבינה שלטיול בת המצווה שלה, ניסע עם כל השבט שלנו

כשהייתי בת 12 נסעתי עם אימא שלי וסבתא שלי לטיול בת מצווה בפריז. סבתא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי שכשלי תהיה בת, אז גם אני אסע איתה ועם סבתא שלה (אימא שלי) לטיול בת מצווה ביחד. כוח בנות כזה! שנה אחרי סבתא שלי נפטרה. כשהתחתנתי ונכנסתי להריון קיוויתי שתהיה לי בת, שאוכל לקחת אותה בגיל 12 לטיול עם אימא שלי לפריז. אבל אז נולד לי בן בכור, קסום ויפה תואר. שנה אחרי נכנסתי שוב להריון וכל לילה חלמתי שיש לי בת, ואכן אחרי 9 חודשים נולד לי בן שובב ואנרגטי כמו פלוגה

אני סובלת ממחלה כרונית מגיל 12. עד גיל 20 היא הייתה מאוד אינטנסיבית, אבל מאז היו לי תקופות של רמיסיה (הפוגה) שלפעמים נמשכות שנים ותקופות של רגרסיה. בזמן שאני חיה בהתאמה ונמנעת ממה שאני יודעת שגורם לטריגרים (כמו לישון מספיק), בתקופות של סטרס היא יכולה להופיע, וסטרס זה דבר שקשה מאוד לנהל מבחינתי. כי סטרס זה עניין מחשבתי ולא עניין שאם אני אני X או נמנעת מY אז העניין נפתר.
אז אני תמיד מנסה לשלוט בסטרס בשיטות שוונת, זה לא תמיד עובד, אבל זו תזכורת לפעמים יומיומית למה מזיק לי ומה עושה לי טוב.
אז אני לא מוותרת, גם כקשה.

שלושה חודשים לאחר הגיוס שלי עברתי תאונת דרכים וקיבלתי מכתב מהצבא שאני משוחררת באופן מיידי , לי היה ברור שהשירות הצבאי זה דבר שאני לא מוכנה לוותר עליו וגם אם אצטרך לעבור שיקום אני יחזור לאותו תפקיד באותו הפיקוד ובאותה המחלקה , לא ויתרתי גם בתהליך השיקום וגם בדיונים מול הלשכות בצבא ובסופו של דבר אחרי חודשיים וחצי חזרתי בדיוק למקום שרציתי וסיימתי שירות מלא של שנתיים

הלוואי וסוף סוף אזכה במשהו

לא ויתרתי על הבן שלי. מהרגע שהגיע למשרד החינוך בכיתה א', היה לו קשה, שנא את הבית ספר , שנא מסגרות, לא קיבל את סמכות המורים. לאורך כל השנים זה היה מאבק קשה מנשוא – לכולם – לנו ההורים, לצוות ההוראה ובעיקר לו. הילד הוא פרי ספיריט, אומן. כשהגיע לגיל 16, אני אמרתי לו, בוא נוציא אותך ממשרד החינוך, רשמתי אותו לפרוייקט הילה שיוציא 12 שנות לימוד, ובמקביל רשמתי אותו לפלוטו בתל אביב – בית ספר למוזיקה. הוא למד הפקה מוזיקלית יחד עם תלמידים גדולים ממנו, התמיד והצליח. והכי חשוב שיקם לעצמו את הדימוי העצמי. אני גאה בו מאוד ובטוחה שתשמעו עליו בקרוב, הוא הוא הדבר הבא!!

לא וויתרתי על ללמוד לרוץ. אף פעם לא הייתי רצה מי יודע מה, ובצבא, בטירונות, ממש היו לי התקפי חרדה בכל פעם שיצאנו לריצה (לרמה שהייתי יושבת במרפאה עם חמצן כדי להירגע). אחרי הצבא החלטתי שדי, זה לא הגיוני, אני רוצה להוכיח לעצמי שלאט לאט, בקצב שלי, אני יכולה ללמוד לעשות את הפעולה הפשוטה הזו מבלי לקרוס.
ובאמת התחלתי לאט לאט, בלי לספר להורים או לחברות כדי א להרגיש שיש עלי לחץ להוכיח משהו. בהתחלה הייתי רצה חצי דקה, הולכת קדה, רצה, הולכת. לאט לאט העליתי את זמן ומרחק הריצה. זה לקח זמן, אבל הוכחתי לעצמי שעם התמדה ואמונה עצמית אני יכולה להתגבר על כל מכשול!

dafna@ebrand.co.il
התחתנתי מאוחר כי לא מצאתי גבר שירצה ..נכנסתי להריון ראשון ואחריו כל שנה עוד הריון,אף פעם לא ויתרתי על חלום משפחה גדולה,כי גדלתי ללא אמא ואבא,לבד,לבד.
היום אני אמא מאושרת ל-5ילדים,., ועדין לא מאמינה כל בוקר מחדש שעשיתי זאת,עם כל הקשיים הרבים מסביב.
מודה כל יום של ויתרתי לעצמי לעולם!

אני לא מותר במילחמות שלי עם עצמי אם ללכת לאימון או לא. והמלחמה הזו קשה מאוד, אבל אני לא מותרת לעצמי, עולה על בגדי ספורט ויוצאת.
renana.tucker1@gmail.com

לא ויתרתי במסגרת עבודתי כמורה בביה"ס יסודי, על תלמידה מקסימה ומיוחדת שנגעה לליבי. לתלמידה הזו היו בעיות רגשיות וחברתיות. לאט לאט התחלתי להתקרב ולהתחבר אליה במטרה לעזור לה. בהתחלה היא לא שיתפה איתי פעולה, אבל לא ויתרתי. לקח לא מעט זמן ולבסוף היא נפתחה אליי וראיתי את האור בעיניים שלה. הצלחתי לעזור לה ולהפוך את הימים שלה למשמחים ומלאי הצלחה. ההורים שלה מברכים אותי על ההצלחה ועל כל התהליך שעברתי איתה. זה הדבר הכי מרגש והכי מספק שעשיתי בחיי.

לא ויתרתי לעצמי כשהרופאים, המשפחה והחברים כולם הפיצרו בי לעשות הפלה כי הרופאים חשדו לממצאים מדאיגים.ולמרות הסביבה הקרובה שלא מספיק תמכה אני ובעלי התמודדנו עם הקושי הכי גדול (ביי פאר) של חיינו. . לא ויתרתי גם שכבר המציאות הזאת חנקה אותי נפשית וגם כשהדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי וגם ברגעים של חולשה ושל לבד. לא ויתרתי והיום אני הכי מאושרת בעולם כי קיבלתי את מתנת חיי הילד הכי מתוק בעולם.
אז המסר שלי בנות יקרות להקשיב לקול הפנימי שיוביל אותך למקום שהכי נכון לך ולהיאחז באמונה תמימה כי היא הנשק הכי חזק שלך

אני לא ויתרתי שרציתי לקנות בגד חדש לקראת חתונה של בן משפחה קרוב והחלטתי לקנות בגד יפהפה במחיר שווה לכל נפש וככה לא ויתרתי ורק יצאתי עם רווח.

לא ויתרתי כשנכשלתי כמעט בכל בחינה בשנה א בלימודים. תיסכול נוראי, שואלת את עצמי אם בכלל בחרתי מקצוע נכון לחיים.
אבל לבסוף 4 שנים של למידה אינטנסיבית ואמונה הובילו אותי לסיים ולהוקיר תודה על כל רגע שנכשלתי- כי רק ככה התחזקתי

לא ויתרתי על ההגשמה העצמית שלי.
התחתנתי בגיל צעיר והפכתי לאמא למספר ילדים בתקופה קצרה, אך למרות העומס והקשיים שהתווספו לי, לא ויתרתי. גידלתי (וכמובן עדיין מגדלת אותם בחינוך לערכים טובים) למדתי תואר ראשון ושני, עובדת עכשיו על קבלה ללימודים מתקדמים יותר, דואגת לתזונה בריאה וכושר גופני. ובעיקר שמחה בחלקי ובהישגים שלי :)

הגעתי הביתה נורא מאוחר והיה לי חשק לפאד תאי, למזלי היה לי חזה עוף שהפשרתי במקרר לפני אבל היה מאוחר והייתי סופר רעבה אז הזמנתי וולט ופאד תאי שווה, אממה כעבור כמעט שעה אני מבינה שההזמנה בוטלה, הזמנתי ממסעדה אחרת שהגיעה די מהר אבל האוכל היה לא טעים אז לא התעצלתי וקמתי להכין בעצמי!
יצא לי מעולה (או שממש הייתי רעבה) אבל לא ויתרתי על האוכל

אני סטודנטית לרפואת שיניים ולאחרונה שברתי את היד והייתי צריכה בעקבות זאת להשלים פערים שהצטברו לי בעבודה המעשית בלימודים ולהשלים המון קליניקות. לא ויתרתי לעצמי על שום קלינקה, על אף מטופך, מבחן או עבודה ולכן לא הייתה לי חופשת סמסטר בכלל אבל אני גאה בעצמי ושמחה שעמדתי בכל החובות ובכל הדרישות ועכשיו יכולה להמשיך יחד עם כולם בקצב ולהיות גאה בעצמי באמת. היה לי לא פשוט והותשתי אבל גם גיליתי שיש לי חברים טובים ושהכול אפשרי!

לא ויתרתי על סיום הלימודים של התואר הראשון. בסמסטר האחרון בתואר.
ממש לפני תחילת הבחינות, סבי היקר שאותו אהבתי יותר מכל והייתי מאוד קשורה אליו, נפטר.
הייתי שבורה ולא יכולתי להתרכז וזה היה מאוד מאוד קשה, אבל אמרתי לעצמי שאם יש משהו שאני יכולה לעשות, זה לסיים את התואר כי ידעתי עד כמה הוא היה גאה בי ובכך שאני לומדת, ובכל פעם שנשברתי והיה לי קשה, חשבתי שהוא נמצא איתי ומחזק אותי.
(לזכרו של סבא אברהם היקר)

לפני 29 שנים התאהבתי בבעלי ואז היינו רק יוצאים,אני בת לעדה הגיאורגית שבזמנו אסור היה לצאת כך ובמיוחד עם מישהו שלא מהעדה(בעלי הוא מהעדה המרוקאית)אבי שלח את אחי וגיסי כדי לאיים על בעלי והפחידו אותו כהוגן,אני לא ויתרתי ולא אכלתי יותר משבוע וממש התעקשתי שהם יסכימו לאפשר לי את הקשר.ממש שבתתי בכיתי ומה לא,בסוף המשפחה שלי הסכימה .אני לא ויתרתי,היום אנו נשואים 29 שנה באושר ובעושר עם 3 ילדים.והמשפחה שלי מאוד אוהבת ומכבדת את בעלי והבינו שהיו פרימטביים ומצטערים על התנהגותם בעבר.

לא ויתרתי על סטייל גם בשנתיים קורונה שישבתי בבית!

אני מוזיקאית קלאסית, נגנית קלרינט.
כבר מספר שנים שאני חווה קשיים גם לנגן בכמות ובאיכות שאני רוצה – וגם לא לוותר על אספקטים נוספים בחיי, למשל לימודים וחיי חברה. קשה מאוד להשקיע גם בנגינה, בחלום שלי, וגם בלימודים.
למרות כל האתגרים, לא ויתרתי על החלום שלי לנגן ולהביע את רגשותיי באמצעות המוזיקה והאומנות.

לא ויתרתי גם כששמעתי לא

לא ויתרתי כשניסיתי להתקבל ללימודי רפואה, ואחרי השקעה ומאמצים רבים
הצלחתי להגשים את חלומי, התקבלתי ללימודים ועוד מעט אני מסיימת את הלימודים.
המסלול תובעני ודורש הקרבה ומאמץ אך בעיני שווה כל רגע. אני גאה בעצמי על הדרך הארוכה והקשה, הנחישות והדבקות במטרה.

אז החלטתי להפסיק לעשן אחרי 25 שנה, היה קשה ומאתגר אבל הצלחתי.
במהלך השנה שאחרי ההפסקה עליתי 15 ק״ג ואז החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי לשמור תזונה ולעשות אימוני כוח, חלפה עוד שנה והצלחתי להוריד 18 ק״ג ממשקלי, להתאהב האימוני כוח ולהירשם ללימודי אימון כוח ❤️

לפני חמש שנים עברתי לארה"ב, יכולתי לוותר על זה, על קידום הקריירה ופתיחת דלתות חדשות, להישאר במקום הנוח, עם המשפחה והחברים, והעבודה הסבירה, אבל אמרתי לעצמי שאני לא אוותר, בשבוע הבא אני חוזרת לארץ, ומאושרת שלא ויתרתי על עצמי.

כשהייתי בוייטנאם עליתי על שייט להא לונג ביי. במסגרת השייט היו כמה עצירות בדרך להשתכשכות ומנוחה. יש לי משקפיים עם מספר גבוה אז קצת מורכב לשחות במים עם משקפיים (בלי זו לא אופציה כמובן). החלטתי לרדת בכל זאת, עם החליפת הצלה. השתכשכתי ובשלב מסוים הרגשתי שהאונייה מתרחקת קצת. ניסיתי לחזור בשחייה וקלטתי שלמרות המאמץ האונייה עדיין רחוקה. ניסיתי עוד ועוד והתחלתי להרגיש עייפות. באותו רגע הבנתי שיש זרמים חזקים ונכנסתי קצת ללחץ. הפסקתי לשחות לשנייה ואמרתי טוב אני כבר לא אצליח להגיע, אולי ישימו לב שאני במצוקה ויעזרו. אחרי כמה רגעי מנוחה החלטתי לתת מאמץ נוסף ולא לוותר. השקעתי את הכל. התחלתי לראות שזה עובד והתקרבתי לאונייה. הגעתי אליה, ועזרו לי לעלות. התיישבתי והרגשתי כמו סמרטוט בלי כוחות. לקח לי כמה דקות טובות להתאושש מהמאמץ (כמובן שלא הייתי בכושר וזה לא סייע). אבל מזל שלא ויתרתי.

הפעם שלא ויתרתי הייתה על הבחור שתמיד רציתי. היינו חברים הכי טובים תקופה ארוכה והוא לא ראה בי יותר מזה. הבנתי אותו, אבל תמיד רציתי יותר, למרות האהבה "הנזכבת" לכאורה. בסוף הפכנו לזוג, לפני שבועיים התארסנו.
היה שווה לא לוותר עליו כאדם :)

לא ויתרתי כשאמרו לי בראיון עבודה שהניסיון שלי לא מתאים לתפקיד. אמרתי להם שינסו אותי בשלב של מטלת הבית, הצלחתי לשכנע אותם לתת לי אותה, ואחרי שהחזרתי אותה התקבלתי לתפקיד :) אף פעם אל תקחו לא כתשובה למשהו שאתן רוצות ויודעות שמגיע לכן!

אני בת 50 ומתעמלת עם בנות 25. כל שיעור הוא מלחמה לא לוותר.

אני מדריכת כושר.
בעלי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת ה-ALS.
לאורך כל 7 שנות המחלה הקשות, שבו טיפלנו בו בבית, מעולם לא ויתרתי לעצמי על אימון.
הספורט היה עבורי אוויר לנשימה ואפשר לי להתנקות, לעשות משהו לעצמי, לפרוק את האנרגיות והכעסים ולחזור הביתה להמשך הטיפול נקייה ועם כוחות.
מעולם לא התחברתי לטיפול אצל פסיכולוג, או לקבוצת תמיכה של בני זוג של חולים.
היו כמעט על בסיס יומי ימים ולילות קשים אך מעולם לא ויתרתי לעצמי.
https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4805278,00.html

אן כמו המדינה שלנו אם כל הקשיים ויוקר המחייה יש לי ביטחון כאן וטוב,שכך .אן כמו השבת בארץ האוכל המשפחה הביחד מה צריך יותר מזה
רק בריאות שמחה אהבה וכבוד בין אחד לשני ככה אנחנו ניראה יותר טוב
אמן שנהיה עם יותר רגוע והכל הסתדר בסוף לטובה

אפשר להגיד שלא ויתרתי על להביא ילד לעולם
מי שמכיר אותי יודע שהיה לי רצון להביא 2 ילדים
אך לפעמים המציאות קצת שונה מהתוכניות שלנו… יש לנו נער בן 17+ ולאחר ניסיונות חוזרים וכושלים הצלחנו וכיום יש לי פעוט בן 3 שמכניס שמחת חיים אושר ואור לבית.
כ"כ שמחה שלא ויתרתי לעצמי ❤️
מאחלת לכולנו בריאות ומזל

כשהייתי בת שלושים רציתי לעשות שינוי בחיים שלי וללמוד לתואר ראשון. בדיוק ילדתי את הילד השני שלי. כולם אמרו לי שזה בלתי אפשרי ושכדי לי לחכות שהילדים יגדלו.לא וויתרתי. הייתי שואבת חלב בהפסקות ולומדת בלילות. לאחר ארבע שנים של לימודים וחוסר שינה הצלחתי להוציא תואר ראשון בממוצע תשעים.

כל יום בבוקר שאני קמה אני לא מוותרת, אם זה על עוד יום מוצלח בעבודה, אם זה עוד יום שבו ניסיתי להכין מתכון ולא ויתרתי עד שהצלחתי, אם זה על עוד יום שבו עודדתי את הילדים לא לוותר עד שיצליחו, מבחינתי כל יום בבוקר שאני קמה אני לא מוותרת (:

לא ויתרתי כשהייתָ לי את האפשרות לראות את הכלב שלי מייקי בפעם האחרונה.
אני הייתי במרחק של שעה וחצי ורק חצי שעה נותרה לפני ההרדמה, אני זוכר כמה פעמים אמרתי לעצמי בראש שאין סיכוי שזה נגמר ככה ולבסוף הגעתי כמה דקות לפני ההרדמה וחיבקתי אותו בדמעות עד שנרדם.

לפני תקופה הודיעו לי בצבא שאני לא יכולה להמשיך להתמיין לקורס טייס בגלל בעיה בעיניים, הם אמרו שאני יכולה לעשות בדיקות פרטיות ולערער על התוצאות של הבדיקה שלהם. כמובן לא ויתרתי והגשתי ערעור ונתראה בגיבוש נובמבר;)

אני אף פעם לא מוותרת, אבל הפעם שהכי זכורה לי היא שהייתי על המיטה אחרי כל כך הרבה התקפי חרדה, דיכאון מתמשך ובעיקר התחושה של הבדידות אמרתי לעצמי תתאפסי על עצמך יש לך את הזכות לחיות מחדש בכל יום, לבחור בטוב ולהבין שעם כל הקלישאה אנחנו חיים פעם אחת

כשאמרו לי בגיל 29, עם תינוק קטן שאני חייבת לעשות ניתוח גב מסובך עם שיקום ארוך, והחלטתי שאני לא מוותרת, מתמידה בספורט, בשיקום שמרני ובעבודה קשה ופותרת את הבעיה שלי בלי ניתוח, כנגד כל הסיכויים

בגדול אני חושבת שלוותר זה חלק מהחיים..
אני זוכרת שבתור ילדה דיסלקטית ללמוד לקרוא.
ולכתוב היה סיוט…
וזה שזה נהיה נדבך כל כך משמעותי בחיי זה מדהים…
משתדלת עכשיו אם אני מוותרת לפרגן לעצמי
לא לאכול סרטים.
ובעיקר להיות בחמלה.

אחרי שסבתא רבתא שלי נפטרה, נכנסתי לדיכאון ועצב גדול להרבה זמן ולא היה לי כוח לעשות כלום אבל יום אחד החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, אני לא יכולה לוותר. ופשוט החלטתי לעשות הכל כדי להיות שמחה, ולגדול מהדבר הזה. וזה באמת מה שקרה, אני במקום אחר לגמרי, עם מלא שמחת חיים, וגאווה בעצמי אל שלא וויתרתי

בגלל בעיה בריאותית הייתי צריכה לרדת במשקל.אני וספורט אף פעם לא הסתדרנו ותמיד אהבתי ונהניתי מאוכל.החלטתי שאני חייבת לשנות את אורח החיים שלי בצורה קיצונית.התחלתי להתאמן ולאכול בריא ומסודר…זה לא היה קל בכלל.בתור אחת שלא התאמנה אפילו יום בחייה המסע היה קשה וארוך ולא אחת חשבתי להרים ידיים.אבל לאורך כל הדרך לא ויתרתי לעצמי ועל עצמי והיום,כמעט 30 קילו פחות,התאהבתי בספורט ואין מאושרת ושמחה ממני.הבריאות ב"ה השתפרה וכיף לי בטירוף להתלבש!!! גיליתי את עולם האופנה והסטייל מחדש!!!! ❤️

אחרי 3 שנים של זוגיות הבן זוג שלי ואני הגענו לסיטואציה של קשר מרחוק. הוא נשאר לעבוד בארה״ב ואני חזרתי לארץ. תיכננו הכל, איך ניפגש כל כמה חודשים הוא יבוא לארץ ואני אסע אליו, ואז התחילה הקורונה וטרפה את כל התוכניות. מפה לשם היו חודשים רבים שלא התראינו והקשר נשמר בזכות שנינו, שלא וויתרנו. היה קשה ללא ספק, אבל הרגשתי וידעתי שהמאמץ הוא הדדי אז אפשר להתגבר ולהצליח. לא וויתרתי על הזוגיות ועל מי שעושה לי טוב והיום סוףסוף אנחנו כבר בקשר מקרוב.

כמורה ומחנכת בתיכון תפקיד חשוב הוא לא לוותר על התלמידים. אלה שקשה להם לקום בבוקר, שקשה להם ללמוד , שלא מעניין אותם ללמוד, לא לוותר לתלמידים למקסם את היכולות שלהם.
בתקופה הזו, שאנו כבר לקראת סוף שנת הלימודים החשיבות שלא לוותר לתלמידים היא מוכפלת כיון שהם מרגישים את הסוף.
התוצאה חשובה אך ללא ספק גם הדרך, ללמוד למצוא את הכוחות והרצון לעשיה גם כשנראה כבר שזה לא אפשרי.
ההצלחה היא דו כיוונית, שלי ושלהם.

התחלתי את לימודי התואר הראשון במדעי המחשב(לימודי ערב)ובאמצע השנה הראשונה התחיל להיות לי ממש קשה כי אני משלבת עבודה במשרה מלאה והלכתי לבדוק לעבור לתואר אחר והתלבטתי במשך חודש וגם פחדתי מלעשות שינויי אחרי שכבר הכרתי חברים וכבר עברתי חלק מהקורסים אז בסוף אחרי מחשבה החלטתי להישאר ולא לוותר ואני עוד ארבעה חודשים מסיימת את התואר ושמחה שבסוף לא וויתרתי לעצמי

לא ויתרתי..אחרי חיסוןהיו תוםעות לוואי לתינוק שלי בן 4חודשים.רצתי לקופח אמרתי שהלשון נפוחה שאפטי שדורשת טסט לפני חיסון חצי שנה. הרופא אמר שאני הסטרית שלא רואה נפיחות שאולי קצת לשון נפוחה ואולי קצת אפטי(בהמשך התלוננתי על ריור ובלוטה נפוחה מאחורי אוזן) אבל שרק כי מתעקשת דורשת נותן הפניה לטסט לחיסון במכון רוקח..במכון רוקח לחמישית אחוז מהחומר הייתה תגובה של נפיחות לשון ריור ועוד .הופננו למעקב באמבולנס לבית חולים..לא ויתרתי למרות שהייתי בדעט מיעוט ועם דיכאון אחרי לידה מוסווה.הבן שלי מהרגע שנולד הוא האור.שלי..ואני מכירה כל שינוי בגוף הבעה או תחושה אצלו.וזה מה שעזר לי כשהבנתי שמשהו לא תקין.

היה לי לפני כמה שנים תלמיד שלא הצלחתי לתקשר איתו. היתה לו מין התנגדות כזו שלא הצלחתי להבין. הוא לא היה משתף פעולה, כאילו מתעלם… לא ויתרתי עליו למרות שזו היתה הדרך הקלה לכאורה( הוא לא היה מפריע ). לאט לאט הוא צבר בי אמון והתהליך שהוא עבר ועברנו יחד היה פשוט מדהים ומרגש…

אחרי שלש בנות לא ויתרתי להביא בן התעקשתי והייתי בהריון ו
עם תאומים ושתייהם נפלו לי ועדיין לא ויתרתי ובגיל 40 הבאתי בן מתוק ואושר גדול במשפחה פשוט צעצוע אחרי אחרי 14 שנים של ציפיה.

היו לי מלא רגעים כאלו, זה מסע שלם
היו לי הפרעות אכילה, זו התמודדות קשה.
זה לא לוותר כל פעם מחדש
ולהרים את עצמי ברגעים הכי קשים.
הכי קל זה לוותר, להילחם זה תמיד.

הוצאתי רשיון ולא הייתה לי הזדמנות לנהוג בשנים הראשונות. עם הזמן נהיה לי פחד גדול מלעלות על ההגה, כשבני הגדול היה בן חודש וחצי הייתי צריכה להגיע לברית של חברה ולא היה לי איך להגיע אם לא אנהג לשם, אזרתי אומץ ועליתי על ההגה בפעם הראשונה לנסיעה הארוכה לבדי ומאז אני נוהגת וזה נותן לי עצמאות גדולה. זה הדבר שאני הכי שמחה עליו- שלא וויתרתי והתחלתי לנהוג למרות הפחד

כ שניכנסתי להיריון עם הילדה השנייה שלי הרגשתי נורא ממש, לא הפסקתי להקיא ולהתעלף.
ואני גרה בעיר בלי המשפחה שליעם בעל שעובד כל יום עד הערב וחא ויתרתי לעצמי בשביל הקטן שלי, הלכתי איתו לפארקים שיחקתי איתו, רצתי איתו. רק שלא יצא מופסד ממצב שהוא לא בחר.

מתי לא ויתרתי?
כל יום מחדש אני אומרת לעצמי שאסור לי לוותר לעצמי, לא משנה כמה הנסיבות עשויות להיראות מאתגרות. בכל יום, אני בוחרת לאתגר את עצמי, אפילו בדברים הקטנים ביותר, לדחוף את עצמי מעבר לגבולות שלי.. כמעט כל יום אני מרגישה את התשישות והעייפות ושאין לי כוח לעשות אפילו את הדברים הכי קטנים, אבל כל יום מחדש אני גם בוחרת למרות כל הקושי לא לוותר לעצמי. הנחישות והחוסן האלה הם שהובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום, (למרות שאני סהכ קטנה ועוד לא חיה בלחץ ובסטרס של לימודים גבוהים ועבודה). ובאמת למרות המכשולים והכישלונות, אני ממשיכה להפתיע את עצמי :)

כל החיים אני לא מוותרת לעצמי. אחרי ילדות קשה רצופת טראומות וטרגדיות ( אלימות בבית, מחלה של אמא ומוות של אמא בגיל מאד צעיר ), נאבקת עם עצמי כל יום מחדש לקום בבוקר. כיום גם מתמודדת עם בעיות בריאותיות ועם ילד עם צרכים מיוחדים שזה מאבק נוסף לא להתייאש מהעולם. והכי חשוב: החלטתי לא לוותר לעצמי על הגשמת חלום שהיה לי משך שנים ולהוציא ספר ילדים שזוכה לשבחים רבים. אל תוותרו על החלומות שלכן.

עברתי טיפולים קשים וממושכים בשביל להביא ילדים, כולל היריונות שלא צלחו. למרות הכל לא ויתרתי ותודה לאל יש לי שני נסיכים שהגיעו במאמץ רב ועילאי.

עשיתי קורס מקצועי ממומן כדי לרכוש מקצוע, אין לי תואר אז זה היה אקסטרה חשוב, לא כולם מתקבלים. גיליתי באמצע הקורס שאני בהריון ראשון ואמורה ללדת כחודשיים לפני ההגשות של הסוף. אמרו לי שיעזיבו אותי ושזה לא "שגרת לימודים שמתאימה לאמהות", לא ויתרתי!!! – כל יום התחברתי לשיעורים, גם בלילה אחרי הלידה, ולכל אורך ההחלמה. למדתי עם צירים, הגשתי עבודות בעודי נאבקת בהנקה יום! אחרי הלידה, הקשבתי בזום למרות שהילדה צרחה והייתי אובדת עצות.. בסוף סיימתי בהצלחה בזמן, ושינו את מדיניות הקורס כך שיקבלו גם אמהות.

לא ויתרתי על לימודי רפואה! לא ויתרתי גם כשעשיתי פסיכומטרי 6 פעמים, שיפרתי מתמטיקה מ4 ל5 יחידות, שיפרתי את הציון באנגלית, הוספתי בגרות 5 יחידות בהיסטוריה ותנך – ולא התקבלתי! אז נרשמתי לתואר ראשון, לא ויתרתי והגעתי לממוצע 90 ואני עדיין בדרך לחלום.

לא ויתרתי ולא אוותר על אהבת חיי גם שהמשפחות מתנגדות, ששגרת חיינו אינה באותו העיר וגם שהחברה מתנגדת.
אמשיך לאהוב ולהאמין שבסוף נהיה ביחד.

לאחר השירות הצבאי עבדתי כמדריכת נוער שוליים בלילות הגעתי ברגל לחפש נערים נערות שנפלטו ממסגרות הלכתי ברגל קמ שלמים גם כשלא היה תחבורה ציבורית כל ילד ילדה הרגשתי שליחות להציל אותו ראיתי אור בכל אחד ואחת לא ויתרתי לרגע על הילדים המדהימים הללו הצלחתי להראות להם חיים אחרים שהם שווים טובים ולסדר להם מסגרות שיקבלו אותם לעבודה וגם ללימודים מתאימים הכל נעשה בהתנדבות לקחתי אותם גם לטיולים בארץ להכיר את המורשת שלנו הכל נעשה דרך מסגרת הנוער העובד והלומד וכשהיה כנס רבין בירושלים היה לי ויכוח עם ההנהלה ואמרת גם להם מגיע להגיע לכנס והם הגיעו הגיעו שווים ואפילו לחצו לרבין יד בסוף הכנס היה משתלם אותם נערים נערות שולבו בצהל בצורה מדהימה והקימו משפחות אסור לותר כל ילד הוא אור כל ילד מאתגר וכאשר מקלפים את הקליפה ממנו מוצאים את האור וכך עשיתי עם הילדים המדהימים כמדיכה בנוער העובד והלומד

בגיל 40 החלטתי להגשים חלום ישן ולגשת ללימודי תואר ראשון למרות הקושי לשלב ילדים קטנים בבית קריירה עבודה ולחץ כלכלי החלטתי לא לוותר!!!!!!!

לא ויתרתי על החיים לאחר שחליתי בסרטן השד בשנת 2011 בין הטיפולים בהקרנות עבדתי 14 שעות ביום חזרתי לספורט אכלתי בריא וידעתי שאנצח

לא ויתרתי ולא מוותרת לעצמי על הליכות בוקר קבועות, גם כשאני מאוד עסוקה, גם כשהמצב הפיזי והנפשי לא טוב אני מכריחה את עצמי לקום מוקדם ולצעוד שעה. זה ממלא אותי ומטעין אותי באנרגיות חיוביות לכל היום.

כשהייתי בת 12 התאהבתי באח של החברה הכי טובה שלי. מכיוון שהייתי בת 12 והוא היה בן 18.5 הוא לא הסתכל לכיווני.
אך לא ויתרתי וכל הזמן כעברו השנים הוא ידע שאני אוהבת אותו .
תמיד הייתי שם בסביבה לידו כי בכל זאת אחותו היא החברה הכי טובה שלי.
לקראת גיל 16 כשהוא בן 22.5 הייתה לנו סיטואציה בה התנשקנו בפעם הראשונה.
כשחברה שלי (שהיא אחותו) גילתה את זה , היא הייתה ממש נסערת, כעסה עליי ולא הסכימה שנהיה יחד.
בעקבות תגובתה החלטנו שנהיה בקשר ללא ידיעתה.
הפער של הגילאים היה לא פשוט בכלל.
לאחר כשנה הוא יצא עם מישהי אחרת ואני לא ויתרתי , הוא תמיד ידע שאני אוהבת אותו (גם כשהיה לי חבר באותה תקופה שלא היינו יחד),
ביום שהוא ניפרד מחברה שלו , הייתי שם אצל חברה שלי (שהיא אחותו) והוא הקפיץ אותי הביתה ואז חזרנו להיות יחד והוא הבין מה חיכה לו :) .
מאז ועד היום הוא אהבת חיי.
אנו נשואים היום כ 20 שנה ויש לנו 4 ילדים מהממים ואני מאוהבת ואוהבת אותו כל יום יותר ויותר.
אז אני הכי מאושרת בעולם שלא ויתרתי ולא הרמתי ידיים למרות כל הקושי המטורף שהיה והריבים הבלתי פוסקים עם חברה שלי בנושא.
שני