שמלת שכמיה של אווה מנדלבאום במתנה

 כאשר למדתי תואר ראשון באמנות, הייתי בעולם של יצירות ואמנים, והכרתי את הזרמים השונים, התקופות, הסגנונות..
כך התאהבתי בכל פעם מחדש באומן אחר: ואן גוך, קלימט, בוטיצ'לי ועוד..
אך כאשר חלפו השנים והחומר הרב שנקלט במוחי התאזן, מצאתי את עצמי נהנית מאד מאומנות אך באופן אחר. כל מה שכתבתי כאן נופץ כאשר בקרתי בפירנצה וראיתי במו עייני את הפסל של מיכאל אנג'לו דויד. דמעות זלגו על פני ופי נפער קלוץ אני חושבת שמרוב התפעלות דברתי ביידיש…

דויד המפוסל, הנסיכי, הוא יצירה גאונית וחד פעמית כך לדעתי…
לצד האהבה לפסל, חיפשתי לי נסיך אמיתי שכזה, מפוסל ואצילי,
זלא ממש מצאתי. יש מציאות ויש אומנות…

האמנית שאני הכי מעריכה היא אתי דודאי, שבחוגים מסוימים עונה לכינוי אתי D. לדבריה של אתי, מאז גירושיה, "פרצה מתוכי האמנות בעוצמה חזקה" – ואכן ניכרים בעבודותיה המאוחרות של מיס די, יציאה לחופשי לצד חיפוש עצמי ורצון למצוא את האחד שיהיה יפה, מצליח וכריזמטי – "ממש כמוני". היא גם אישה של מילים.

היצירה האהובה עליי של אתי דודאי היא הפסל שעשוי עיסת נייר של הפרצוף של הנכד שלה. פסל שמסמל עולם ומלואו – גם עיסה, גם נייר, גם נכד. אמנים וונאבי כמו ניר הוד או אילנה גור, יכולים רק ללמוד מאתי דודאי, אישה ואגדה, שלא נותנת לממון ולהצלחה הבינלאומית לסנוור אותה וממשיכה לייפות את סביון ואת העולם כולו באמנות מופלאה שמקומה במומה.

 ככה יצא, שאני לא מאד מתחברת לאומנות ויזואלית ומאד מתחברת למוזיקה. מכל הסוגים כמעט.
היצירה שמעוררת בי הכי הרבה רגשות היא סונטה לאור ירח של בטהובן
אני לא בדיוק יודעת למה, אבל בכל פעם שאני שומעת את הקטע הזה אני מוצפת רגשות ומרגישה שהלב שלי פשוט עומד להתפוצץ

זה מוזר איך שדברים מסויימים מייד מציתים משהו בתוכנו.. לפעמים בלי שנדע איך ולמה…

פרידה קאלו, הציירת שסימן ההיכר שלה הוא גבותיה המחוברות, מצליחה לגעת בי באמת, לא בעבודה ספציפית אלא בקווי עבודתה לאורך השנים. העבודות שלה מאופיינות ברגש רב(שמקורו ברור לאור חייה הסוערים: בילדותה עברה תאונה, חלתה במחלה שמאוחר יותר בחייה גרמה לכריתת רגלה, התחתנה עם אמן מוכר שבגד בה עם אחותה, ניהלה רומן עם מהפכן רוסי, התגרשה מבעלה, לאחר שנה נישאה לו בשנית, עברה 3 הפלות ומעולם לא ילדה ילדים, לבסוף מתה מדלקת ריאות, כשהיא אופטימית ביחס להתקדמות החברה והעולם דרך הקומוניזם). במיוחד אני אוהבת את עבודותיה מכיוון שאני חסרת השכלה בתחום האמנות, אך יצירותיה כל כך חזקות, כמו צועקות מתוך הבטן, מאופיינות במוטיבים כל כך ברורים – שאפשר להבין אותה ולהזדהות איתה עד כאב. נראה שבפחות מ50 שנה הספיקה קאלו לחוש כה הרבה, שהייתה מוכרחה למצוא דרך להביע את האנרגיות שבה שמא תתפרק. כמובן, קאלו לא הזניחה את עולמה החיצוני וגם את המראה והלבוש שלה, ואהובה עליי במיוחד האמירה המיוחסת לה: "הסוריאליזם הוא ההפתעה הקסומה של גילוי אריה בארון בגדים, כשהיית בטוח שתמצא שם כותנות".
:)

אבל זכורה לי פעם אחת בה יצירת אומנות הותירה אותי שבויה, עומדת נפעמת מולה דקות ארוכות וחושבת לעצמי איזה כיף למי שיודע לתרגם את הדימיון שלו בצורה כזו מושלמת ויפה למציאות. זו היתה תמונת הנוף האידיאלית של נחום גוטמן

לא תמיד אהבתי אומנות, האמת אפילו זכור לי שממש סבלתי בשיעורי ציור בבית הספר. אבל אמא היא דווקא ציירת חובבת שחלומה היה שאוהב ציור כמוה ותמיד נהגה לאמר לי שהציור "האשה המורדת" של ג'ון וויטהאוס (John Waterhouse ) צוייר בהשראתי …
טוב אני מודה שחיים קלים לא עשיתי להורים שלי…
וכך לפני ארבע שנים במהלך השיעור במכללה נתבקשנו לכתוב חיבור בהשראת הציור של "האשה המורדת " .
התרגשתי מאוד! – בשבילי זה היה מעין סימן מאמא שחלתה באותה תקופה והפסיקה לצייר, סימן שעליי לחקור את הנושא ולהשקיע את כל כולי.
וכך המפגש הראשון שלי עם הציור היה ממש מרגש – במיוחד כשהבנתי שהסיפור שעומד מאחורי הציור מספר על אישה דעתנית ועקשנית שסרבה להענות להוראות הסביבה שלה ונלחמה על אהובה עד מותה הטראגי. – לדעתי הוא מזכיר יותר את אמא מאשר אותי אבל עם הורים למתווכחים…
ביליתי שבוע שלם בסיפרייה , קראתי שוב ושוב את הסיפור שמאחורי הציור והתרגשתי כל פעם מחדש.
לבסוף הכנתי חיבור מרגש וקראתי אותו בכיתה והתרגשתי מאוד ואפילו הבאתי העתק של הציור והצגתי לפני כל הכיתה שיכירו את הציור הזה שכל כך משמעותי עבורי , כשסיפרתי לאמא ראיתי שהתרגשה, הזילה דמעה ואז גם אני…

 אף פעם לא הצלחתי להתחבר ליצירת אומנות פלסטית,אני בנאדם שאוהב ומעריך אומנות,זה מדהים בעייני,אני מתעסקת באומנות המשחק,ובעיצוב בגדים,שזה אומנות מדהימה בפני עצמה,אבל אף פעם לא הצלחתי להתחבר לעבודה פלסטית.

בשנה שעברה אדם שהיה קרוב אלי הלך לעלמו,בשבוע ש"בילה" בבית החולים,כדי להעביר את הזמן הוא קישקש לעצמו על גב נייר לבן,שאגב צידו השני,היה מסמך רפואי כלשהוא.כשנפטר אני ואימי הגענו אל בית החולים ואספנו את חפציו במטרה להחזיר אותם לביתו,ראיתי את אותם השירבוטים על גבי אותו הנייר,והיה לזה משמעות גדולה בשבילי,קיפלתי את הדף והכנסתי לכיס.שהגעתי הביתה תליתי אותו על לוח המודעות שלי במרכז החדר,וזה דרך מעולה בשבילי לזכור אותו בכל יום שעובר.
וזאתי היצירה הפלסטית היחידה בחיים שלי שהצלחתי להרגיש מחוברת אליה.

יצירה שהשאירה עלי חותם היא היצירה של רמברנט "הכלה היהודיה". הציור הוא של חתונה יהודית מהמאה ה-17 בציור בני הזוג ניצבים כשעיניהם מושפלות, ידיהם נוגעות זו בזו. בן הזוג גופו וראשו מוטים קלות קדימה. כשהסתכלתי על התמונה הרגשתי את החיות של הדמויות כאילו הן אוטוטו יוצאות מהתמונה.רמברנט גורם לצופה להזדהות עם האהבה והאינטימיות של הזוג ביצירה ובעצם מבלי לשים לב רקמתי לי סיפור אוהבים בראש של הזוג בתמונה.

 הפסל האהוב עלי הינו הפסל ״אישה וציפור״ (dona i ocell) של הפסל חואן מירו. זהו פסל סביבתי אשר ננמצא בכיכר ספרד בברצלונה ומעשיר את הסביבה בזכות צבעוניותו וייחודיותו! רבות מיצירותיו של חואן מירו עוסקות בטבע, בבעלי חיים ונשים… הפסל ״אישה וציפור״ מייצג בעיניי את עוצמת הנשיות והטבע, את הצבעוניות ושמחת החיים שאנו מביאות לעולם, והינו תזכורת תמידית לחשיבותה של שמירת הסביבה והתמזגות בה, מבלי לפגוע בטבע ובקיים!

יצירות הוידאו של האמנית המוכשרת מיכל רובנר מרגשות אותי כל פעם מחדש.. הלכתי בסופ"ש למוזיאון ת"א, ובאגף החדש יש יצירה חדשה של רובנר בשם "ברושים" המוקרנת על קיר הבטון החשוף. וידאו של אלפי אנשים זעירים צועדים בין צמרות הברושים.. מהפנט. מומלץ בחום
https://www.facebook.com/#!/photo.php?fbid=10150624230649097&set=a.449748344096.228498.646574096&type=1&theater

 מאז ומתמיד היתה בי חולשה כנה ואמיתית לעבודות אמנות צנועות וזקטנות ולכן לא פלא הדבר שהמונה ליזה הציתה בי את ניצוצות ההשראה וההתלהבות האפשרית בין ציור לצופה.
בנעוריי הלא רחוקים, חסכתי מטבע למטבע מתוך נחישות ורצון עז ליסוע לפריז, עיר האורות ולפגוש פנים מול פנים את יצירתי האהובה וכך- לאחר חודשי מלצרות ומכירות טי שירטים- רכשתי את הכרטיס המיוחל ונסעתי ללובר- הלובר! חמושה במצלמה דיגיטלית ובכובע ברט משופם פסעתי נחושה לתוך פירמידת הזכוכית.
ראיתי את המונה ליזה.
על ספל.על פוסטר. על חולצה יפה.
כמובן שרכשתי את כולם.
בעודי פוסעת בתוך מסדרונות ארוכים מלאים ביצירות מופת גדולות ומשעממות ראיתי נחיל של פדחות שחורות מסתדר אט אט לכדי גוש נחוש שאין להביסו.
התיירים היפנים לא אפשרו לי להתקרב ורק לאחר שעה ארוכה נתגלה לי פאר היצירה של דה וינצ'י. שמחתי והלכתי לשתות שוקו.

 יצירת האמנות האהובה עלי היא תצלומו של טרי ריצ'רדסון בו רואים את שקיעת החמה מהכוס של קייט מוס.
נקודת המגוז האלמותית הממוקמת במפשעתה של אייקון אופנה ידוע במפגש נדיר בין האלוהי לנשגב לאמריקאי (היא מחזיקה קסדה בדוגמת דגל ארה"ב ועומדת במרכז איצטדיון פוטבול).

האמן האהוב עליי הוא פיט מונדריאן.
פגשתי את עבודותיו במטרופוליטן ומאז התאהבתי,
העבודות הפשוטות למראה אבל חובות בתוכן קסם רב.
הניקיון של היצירות מול ניגודי הצבעים העזים
הלבן מול האדום מול הצהוב מול הכחול,
והכל בים של ריבועים מלבנים וקוביות,
ממש כמו שמלה של שנות השישים
אומנות מודרנית היא הכי שווה בעולם, והרבה בזכות פיט מונדריאן.

 לפני כמה שנים במוזיאון בתל אביב ראיתי את התמונה הזו . לתמונה קראו "יוסף ואשת פוטיפר" הצייר הוא ניקולא טרונייה. שיש הרבה תמונות שצוירו בהשראת הסיפור הזה, אבל זו הכי מיוחדת. בתמונוה, יוסף נראה שכוב על דרגש ואשת פוטיפר יושבת למרגלותיו. הדבר המיוחד הוא שהצייר צייר אותה כל כך צעירה, שכשראיתי אותה הסיפור פתאום השתנה לי וראיתי סיפור אחר. מסיפור על יוסף האדוק והנאמן ואשת פוטיפר הפתיינית שמעמידה את יוסף במבחן, ראיתי ילדה קטנה,אולי בת 10 או 12, ילדה שחיתנו אותה עם פוטיפר, גבר מבוגר ועשיר. ויום אחד מופיע יוסף בביתה, והוא יפה תואר וצעיר. אין פלא שהתאהבה בו ורצתה לפתות אותו. הבנתי איך היא נפגעה כמו ילדה קטנה ומדוע הלשינה עליו.

 הציור "Geopoliticus Child Watching the Birth of the New Man" של סלבדור דאלי. מאז שאני ילדה התמונה האהובה עליי בבית הייתה תמונה שאימי ציירה בהשראת התמונה של דאלי.
כשגדלתי התעניינתי מאוד בתמונה של אימי ששלפה לי ספר ביוגרפיה על חייו של דאלי שמן הסתם, רווי בתמונות ועבודות שלו. ברגע שראיתי את התמונה קרה לי משהו ואם הייתי יודעת לצייר משהו מעבר לסמיילים, סביר להניח שגם אני הייתי יוצרת תמונה בהשראת הציור, ממש כמו אמא שלי.

הפסל Ron Mueck הוא בין האומנים שמרגשים אותי כל פעם מחדש
יש לו יכולת לקחת מאפיינים של אנשים בגילאים ומצבים שונים ולהציג אותם בדרך המרגשת והמוקצנת ביותר.
Mueck בפסלים שלו משחזר בנאמנות את כל פרטי גוף האדם, ומצליח ליצור דימויים ויזואליים שלעיתים אף צורמים ומביכים .הפסלים של Mueck מגיעים לגובה רב ולעיתים ממלאים חללים ענקיים.
http://sunseven.hubpages.com/hub/Awesome_Sculptures_Of_Ron_Mueck

 יצירת האומנות שאני הכי אוהבת ומעריכה בעולם היא הפרח המדהים שעשוי מפלסטלינה שהאחינית המדהימה שלי עשתה במיוחד שבשבילי והוא נמצא ממש ליד המחשב . יצירת אומנות של ילדה בת 5 שהכי אהובה עלי בעולם, ותמיד נותנת לי הרגשה טובה, מעלה חיוך על פני גם כשאין לי(: האהבה התמימה והנקייה הזאת בלי שום אינטרס עושה לי טוב על הלב כל יום מחדש…(: תודו שאתם רוצים גם…(:

האמנית האהובה עליי היא ברברה קרוגר.
אמנית פוסטמודרנית, פמינסיטית, ופוליטית. בעבודות שלה היא משתמשת בשפה האגרסיבית וכוחנית של הפרסום והשיווק בשביל לשאול שאלות, לעורר מחשבות ולהחדיר את המסרים שלה.
העבודות שלה בודקת איך המדיה מייצגת את האישה כאובייקט מיני(נשים מוצגות בפרסום ובקולנוע תמיד כאובייקט תשוקה גברי)ומחזקת את ההבדלים בין גברים ונשים.
עבודה חזקה במיוחד -"Your Body is a Battleground"
ממליצה לכם בחום לבדוק את העבודות שלה.

 אני חושבת שהדבר הראשון שמשך אותי לדושאן היה האומץ שלו.האומץ להציג יצירה כמו "מזרקה" ב1917.מי עוד חשב להציג משתנה בתור אומנות? בעיני דושאן הוא מסוג האמנים שככל שלומדים עליהם יותר כך אוהבים אותם יותר.איכשהו מתוך היצירות שלו אני מרגישה שאני מכירה אותו, את חוש ההומור שלו והתפיסה שלו לגבי מהי אומנות.כשראיתי רפרודוקציה של "מזרקה" עמדו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי שלא לחייך מזה שאני עומדת דומעת מול משתנה.הוא אמן פורץ דרך שהצליח לגרום לרעידת אדמה בעולם האומנות בעזרת הרבה אומץ והמון הומור.

 לכל מי שנפגע ממה שכתבתי..זו לא הייתה כוונתי,באמת… רק סיפרתי את הסיפור שלי ועד כמה אני גאה בעבודתי. אז אם פגעתי -סליחה ,זו מ-מ-ש לא הייתה המטרה .

ב1622 ברניני פיסל בשיש את אפולו ודפנה מן המיתולוגיה היוונית, סיפור די מזעזע על אפולו, אל השמש והיופי שחיזר ורדף אחרי דפנה, נימפה יפיפיה, ביער. דפנה שראתה שאפולו משיג אותו והיא לא מצליחה להתחמק התפללת לאביה, אל הים שיחוס עליה, והוא בתמורה הפך אותה לעץ הדפנה. אפולו ביקש שמאז עלי דפנה יעטרו את ראשי המנצחים בתחרויות. הפסל גדול ויש להסתובב סביבו על מנת להבין את התרחיש כולו, פיה של דפנה פעור בצעקה והיא מתחילה להפוך לעץ, בעוד אפולו מנסה לאחוז בה.
מי שהזמין את הציור מברניני היה הקרדינל בורגזה, איש כמורה מכובד. כשהתלוננו על הימצאות הפסל הפרובוקטיבי בביתו הוא ביקש מברניני לחרוט עליו מוסר השכל "אלה הרודפים אחרי תענוגות ימצאו לבסוף רק עלים בידיהם"

כשמנתחים אומנות מתקופות קודמות רואים את התקדמות מעמד האשה לאורך השנים, רואים עם כמה קושי הן התמודדו. הברירה היחידה של דפנה שלא רצתה להיות עם אפולו היתה להפוך לעץ. היצירה הזו גורמת לי להיות שמחה וגאה במקום שלי היום כאשה ולרצות לשאוף לתיקון מלא :)

הפסל= http://clickit3.ort.org.il/InAttach/8aedc11d-997d-4a69-b1d6-2489389d4535/82f30019-752e-427f-b79e-eb2d041943d3.jpg

 צודקת לחלטין עצוב שנותנים לזה פה יד כי זה נשמע סיפור "יפה יותר"

 Dikla Eduar אסמבלאז' של ארכיפנקו. בתור ילדה ראיתי את זה בצילום ונשאר לי בראש שנים אח"כ……לבסוף איתרתי כאדם בוגר את היצירה, ולמרבה המזל – היא נתגלתה כחלק מהתערוכה הקבועה במוזיאון ת"א…אז הלכתי ביום הולדתי לצפות ביצירה….וממש התרגשתי. עד היום מדי פעם אני הולכת לבקשר את היצירה של ארכיפנקו…..מומלץ בחום

 רק שנה שעברה סיימתי את לימודי בבית הספר ואני בוגרת מגמת אמנות. לא יודעת למה אבל תמיד כששואלים אותי מי האמן האהוב עליי, מאוד קשה לי להחליט… מצד אחד אני מאוד מתחברת לאמנות הנאו קלאסית שהיצירה "האודליסק" הרשימה אותי ושבתה אותי בקסמה, ומצד שני (וההפך הגמור, אפשר לומר…) אמנות הפופ היא זו שבסופו של דבר הצליחה לקנות אותי. למעשה, פרוייקט הגמר שלי היה לקוח מתרבות הפופ והושפעתי רבות מאמנים כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין ושתי יצירות שלי היו בהשראת השניים הגדולים הללו, שהם למעשה האמנים האהובים עליי ביותר.