אוברול של אניה פליט במתנה

כל ילדותי חלמתי לזכות במקום הראשון במשהו. כלשהו. לא משנה מה. אם זה לראשות מועצת התלמידים, תחרות ציורים, תחרות שירה, תחרות איות ועוד היד נטויה. You name it, I tried it.
גדלתי כבת יחידה ותמיד הייתי רגילה להיות "מקום ראשון" בבית.
חשבתי שכך יהיה גם בחוץ ובשל יצר התחרותיות המפותח שלי ניסיתי וניסיתי ותמיד הגעתי למקום שני, או שלישי, או רביעי וכן הלאה. אף פעם לא ראשון. תמיד ליד, תמיד כמעט, אף פעם לא מקום ראשון.
כשבגרתי מעט, לאחר רצף של אכזבות צורמות שהאחרונה שבהן הייתה כישלון בטסט הרביעי לרישיון הנהיגה שלי (עברתי בטסט החמישי…), החלטתי שזהו – אני נערה חסרת מזל. ביש גדא.
מאז הפסקתי להתחרות, לא לוקחת סיכונים, מפחדת להיכשל.
אני מקווה שאולי עכשיו בעזרתכם, לראשונה בחיי, אזכה סופסוף במקום הראשון!

התחרות האישית שלי שבה זכיתי היא למעשה תחרות כנגד הזמן על החיים שלי…
אומנם אני נראית קטנה ושברירית אבל אני פראמדיקית מוטסת ביחידה 669  ובמלחמת לבנון האחרונה זכיתי במקום הראשון בפרס הכי חשוב שזה למעשה החיים שלי.
במהלך פינוי חיילים שנפגעו מאש מחבלים בעומק לבנון בעוד אנו סוחבים את האלונקה בדרך למסוק התפוצצה פצצת מרגמה ככה"נ די סמווך אלינו ואני חטפתי רסיס קטן ובודד לריאה.
ממסייעת לפינוי הפצועים הפכתי לפצועה בעצמי ,הפציעה הייתה קשה מאוד ולהערכת הרופא אם לא אגיע ב10 דקות הקרוובת לטיפול בבי"ח לעצירת הדימום ככה"נ סיכויי לשרוד נמוכים ביותר. כאן החל מסע מטורף של חבריי ליחידה למצוא את הרגע הנכון להמריא ו"לעוף" משם כמה שיותר מהר לבית חולים.
המראנו תחת ירי כבד ואני כפי שסיפרו לי חבריי הגעתי "בדקה ה-90".
האירוע הקשה לא גורם לי להפסיק לשרת במילואים בתפקיד האדיר הזה, אלא להיפך! – כעת אני בטוחה שיש לי השגחה עליונה שגרמה לי לזכות בתחרות הכי חשובה שאדם יכול להתחרות בחייו – התחרות כנגד המוות, אני למזלי ניצחתי וזכיתי בחיים!!

 בתקופה שבה לא יכולתי לבחור בבוקר מה ללבוש…כשהייתי קצינה צעירה האחראית על מס' קצינות בצבא, בזכות עבודה רבה ומעבר למסירות הגעתי למעמד המרגש כשנבחרתי לקצינה מצטיינת במעמד של דרגת אלוף. זה היה כבוד גדול ומרגש במיוחד שהעשייה זכתה להערכה. יותר מעצם הזכייה היה מרגש שכולם עטפו בחום ושבחים על שהגיע לי…אבי שנפטר היה גאה בי

 אוי זו הייתה תחרות מתישה – נפשית ופיזית.. מול מלכת הכיתה על רחבת הריקודים. כמובן שהיה פרס למנצחת- אני כבר לא זוכרת מה בדיוק אבל אני התחרתי על קיומי מולה. הייתי בכיתה ה' היום עברו השנים ולמרות שהתבגרתי (עוד שבוע יומולדת!) הזיכרון טרי- הוא עוד חוזר לי בחלומות בכל פעם שניצב בפני אתגר קשה.
אני ניצחתי אותה והחזרתי לה על כל האנרגיה השלילית שפיזרה לעברי – באלגנטיות ובדיפלומטיות, למרות שהתחשק לי לקלל אותה ולהרביץ לה – אוי כמה שהיא הייתה יהירה ומנופחת מחשיבות עצמית. לא סתם אומרים שהעיניים הם החלון לנפש האדם – כי את זה הבנתי אז- קודם נאבקתי למי יש סגנון וסטייל בריקוד ואח"כ זה היה כבר קרב של הרוח- של העיניים מי נשברת ראשונה. ונחשו מה? זכיתי ! אוי זה היה מתוק מדבש. הקרב היה צמוד אבל החיוך שלי הכריע- חיוך ומבט של ניצחון. מבט שאומר אני לא פחות טוב וחשוב- גם לי יש מה לומר גם אם אני לא מלכת הכיתה.
זה מדהים כמה הזכרונות של הילדות משפיעים עלינו- היא בטח לא זוכרת את זה.. אני לא אשכח

זה היה בכיתה ו'..באותה תקופה הייתי מנגנת על גיטרה..והגיטרה שעליה הייתי מנגנת הייתה של אחותי ומאוד רציתי גיטרה שתהייה שלי לעצמי..שאני אוכל לנגן בה מתי שאני רוצה..ואני לא אצטרך להיות תלויה באחותי כל הזמן..ישנתי אצל סבתא שלי ושמעתי מבני דודים שהיו גם אצל סבתא שלי שיש תחרות תחפושות שמי שזוכה במקום הראשון מקבל גיטרה..בהתחלה מאוד התלהבתי ורציתי מאוד להשתתף..לקחתי מסבתא שלי תחפושת של קפה עלית והחלטתי שאני משתתפת..למרות הבושה והמבוכה שהייתה בלבישת תחפושת של קפה עלית ניצחתי וזכיתי בגיטרה שכלכך כלכך רציתי..סוף סוף יכולתי לנגן מתי שהתחשק לי ולא להיות תלויה באחותי כל הזמן..

 בכיתה ה' עברתי לבית ספר חדש, בית ספר נחשב לאמנויות. תלמידי הכיתה אליה הצטרפתי כבר ידעו לקרוא תווים ולנגן בחלילית, ואילו אני הייתי קלולס לחלוטין בכל הנוגע למוזיקה. המורה אף היא לא תרמה לעניין, והייתה בטוחה שאני נטולת כשרון מוזיקלי ושלעולם לא אצליח להשלים את הפער, בטח לא לקראת המופע המוזיקלי השנתי הגדול של חג החנוכה. אך לפחות היא דאגה לי לחונכת ולחונך, שיעזרו לי ללמוד את העניין מההתחלה. הם לימדו אותי בהתמדה ובסבלנות אין קץ,ובעיקר עם אהבה גדולה למוזיקה, את מה שתלמידי הכיתה כבר ידעו מזמן. אט אט השתפרתי והתחלתי להאמין בעצמי, כאשר מופע החנוכה הלך והתקרב. לבסוף הייתי מוכנה לנגינה הכיתתית, ואף בחרתי מה ללבוש למופע החגיגי (חשוב מאוד!). בבוקר שלפני היום הגדול, הייתה חזרה כללית עם כלל המשתתפים. רצתי לכיתה להביא את התווים שלי, ומרוב התלהבות, פספסתי מדרגה בכניסה למבנה, מעדתי ונפלתי, אפי מדמם ואני בוכה מרוב בהלה וכאב. לקחו אותי למיון, אבחנו סדק באף, וחבשו את כל העסק. כך קרה שיום לפני המופע הנכסף, אליו התכוננתי נמרצות כנגד כל הסיכויים, הייתי ילדה עם אף תחבושת ענקית באמצע הפרצוף. אך לא וויתרתי, את המופע הזה לא אראה כאחרונת הצופים, אמרתי לעצמי. בכדי לא לאכזב את חונכיי הנפלאים ובעיקר אותי, ניצבתי ביום המופע, עם אקססורי מאסיבי ושמו כח רצון, שהתגלם באותה החבישה עזת הנוכחות שקישטה את אפי. היה זה כמו לזכות במקום ראשון בקרב אגרוף נגד כל מי שחשב שלא אצליח, ומול "מישור הוויתור הגדול", כפי שכתב יהודה עמיחי. אפילו המורה הוותיקה הודתה שזו הפעם הראשונה שהיא טועה לגבי תלמיד, ואני חייכתי לי מבפנים, נוצרת לי רגע קטן-גדול של נצחון, שלא יישכח לעולם.

עד גיל 26 במסגרת שירותי בכוחות הביטחון שירתתי בתפקיד שבין היתר מסייע לאזרח, ולצורך כך עשיתי ככל יכולתי להיות מקצוענית ומועילה בפתרון בעיות, כמו כן השתתפתי במסגרת שירותי באותה תקופה בתחרות ריצת 1000 מטר לנשים והצלחתי לשבור שיא שלא נשבר תקופה.

 כשהייתי בת 12 בערך הייתה תחרות בקניון בדיוק בתקופה זו של חופש חנוכה
שמחפשים להעסיק את הילדים בכל דרך.
בכל אופן התחרות עסקה בקומיקס והזוכה המאושר מקבל טיסה זוגית ליורודיסני בפריז.
שלחתי 2 קומיקסים שלי. התקשרו לבשר להורים שלי שזכיתי , אחרי כמה נסיונות כושלים להשיג את הוריי , הפקת התחרות התיאשה ועברה לזוכה במקום השני…
שלמרבית ההפתעה – שוב הייתה אני! הפעם אמא שלי ענתה לטלפון והביאה אותי יום למחרת לקניון. בו נערכה התחרות . וכשהכריזו שאני הזוכה
התחלתי לבכות. כמובן שטיול זה הפך לטיול משפחתי לרגל הבת מצווה שלי!
עד עכשיו הקומיקס ממסוגר לו אצלי! עם הכתב יד של ההפקה=" מקום ראשון"

 אני הילדה הכי רזה והכי גבוהה בכיתה.
מקל של מטאטא כינו אותי.ותזהרי שלא תעופי, היו מוסיפים המהדרין.
עופי סופי כך קראו לי, כי תמיד הייתי אחרונה בכיתה, וגם השם שלי היה אחרון ברשימה. מול מראה ניסיתי לשנות את הגזרה והגזירה. למתוח את הגרביים גבוה מעל הברך או מאחוריה. מה שלא הואיל כי רגלי נשארו שתי מקלות. אבל אותן כלונסאות נשאו אותי אל על בתחרות קפיצה לגובה אני הראשונה, וגם בשכבה וגם במיני אולימפיאדת תל אביב לנוער. אני ראשונה. כמו נשאת על מקל של מטאטא הרגשתי עפה ליום אחד בשנות השבעים , ולרגע אחד קטן וגדול הייתי לא עוד מקל של מטאטא,אלא סופי שעפה אל הגובה.

הדבר היחיד שאי פעם ניצחתי בו זה התערבויות.. אני זוכרת שממזמן התערבתי עם אח שלי על משהו (לא זוכרת על מה) וניצחתי!!! אבל אז אבא שלנו ראה שהתערבנו והכריח אותי להחזיר לאח שלי את ה-10 שקל… :(

 
לצערי אף פעם לא זכיתי במקום הראשון ודווקא העובדה הזאת הופכת אותי לראויה ביותר לזכייה הפעם בעוד כל שאר הבנות זכו בעבר או לכל הפחות לקחו חלק בתחרות חשובה. לפעמים דווקא הרגיל והממוצע הוא הוא הדבר הבא. בקיצור האוברול נראה טוב ובא לי עליו גם אם אין לי סיפור סוחט דמעות …

הסיפור שלי הו סיפור על היתרון של האופי הנשי ועל הכח שיש לבנות, גם בגיל צעיר מאוד.
כשהייתי בת 8 אבי לקח אותי לחופשת סקי באיטליה, הייתי ילדה מאוד ביישנית אבל בכל זאת הוא החליט לשים אותי בקבוצה עם חבורה של בנים הגדולים ממני בכמה שנים, ועם מורה שדיבר אך ורק איטלקית! אחרי יום ראשון קשה במיוחד חזרתי בוכה על כך שאני לא מבינה כלום שאני הילדה היחידה בקבוצה ושהבנים הגדולים האלו מפחידים אותי. אבי לא התרגש ואמר לי בקשיחות "את תסתכלי, תעשי מה שכולם עושים, ותוכיחי לבנים האלו שאת אומנם בחורה, אבל טובה בדיוק כמוהם!"
וכך עשיתי, עד שהגיע היום האחרון של החופשה- יום התחרות. הבנים ניסו לגלוש הכי מהר שיכלו, ופיספסו בדרך את השערים שצריך לעבור דרכם. אני פשוט גלשתי, הכי מהר שיכלתי ובנחישות הקפדתי שלא לפספס אף שער בדרכי.
כשסיימתי את הראן הכרוז קרא "well done gaia!" ואני לא הבנתי, עד שקראו לי לדוכן המנצחים, ועמדתי גבוה מעל כולם, שאני זכיתי במדליית הזהב!
מאז נהייתי גולשת מדופלמת, ואני לעולם לא מרגישה מאויימת מאף בן, לא בסקי ולא בשום תחום אחר.

 הסיפור שלי קצת שונה.אני התחריתי על החיים שלי פשוטו כמשמעו. כשהייתי בת 20 הייתי חולה במחלת כליות סופנית והייתי צריכה לעשות דיאליזה אבל לא רציתי וברחתי מהרופאים פשוט נעלמתי להם והוריי לא ידעו מזה. חשבתי שאצליח להתחרות במחלה ולנצח. ברור שזה שטויות והמצב התדרדר והלכתי לבדי מפוחדת לעשות את הדיאליזה שלא היתה קשה כמו לרבים.והמשכתי באורח חיים רגיל לגמרי!!! אם לא הייתי עושה זאת הייתי מתה כבר לפני 20 שנה.וזה לא הכל גם את ההשתלה שעברתי שנה וחצי מאוחר יותר התחריתי בבן אדם נוסף שהכליה התאימה לו אבל בגלל ששמרתי על בריאותי במצב תקין יותר ועשיתי כל מה שצריך כולל טיפולי שיניים ושמירה מפני מחלות והתקרוריות אני זכיתי בכליה ואני איתה כבר 18 שנה!!!אני מרגישה שהתחריתי בגורל ניצחתי ואני חיה היום כדי לספר לכולם החיים זה מתנה שמרו עליהם

 כשהייתי בת שבע ציירתי ציור בנושא מוזיקה ואימי החליטה לשלוח אותו לתחרות ציורים קטנה בעירנו, לאחר שהציור נשלח, לא שמענו דבר ממנו במשך יותר מ4 שנים! אני ואימי שכחנו ממנו לגמרי. אבל יום אחד, כשאני הייתי כבר בת 11, צלצלה אישה אל אימי ואמרה לה שציור שלי שנשלח לתחרות, ניצח במקום הראשון! והפאנץ׳- זו היתה תחרות עולמית בין 20 מדינות, ושהציור שלי במשך ה-4 שנים האחרונות ניצח בתחרות העירונית, ולאחר מכן עבר לתחרות הארצית- וניצח גם שם, ולאחר מכן הועבר לתחרות העולמית וניצח גם שם! ועכשיו הוא באיזו תערוכה בפראג.. בקיצור, אימי לא האמינה לאישה ורק לאחר כמה דקות של שכנוע והבטחה לכך שאני- ביתה, הולכת להיפגש עם ראש העיר בשל קבלת תעודה, החליטה אמא שלי להאמין וכמובן התקשרה אליי בשמחה ועשתה לי את היום במידע הנ״ל.
מאז עברו כבר מספר שנים והציור עדיין לא חזר אלינו.. וגם ההתרגשות מפגישת ראש העיר עברה.. ועכשיו כל מה שנותר הוא התעודה הממוסגרת והציור שאבא שלי הדפיס מבאינטרנט.. כי את המקור, אפשר למצוא רק איפשהו בפראג…

 בפרויקט הגמר ללימודים הצגנו את הבגדים בתצוגת אופנה מרשימה במועדון ה"קלרה" בתל אביב.
אני היחידה מכל הבנות שעשיתי קולקציית ילדים, הנושא היה "ילדים אבודים".
הכנתי בנוסף אביזרים עצומים בגודל של הילדים, הכל מקרטון.
אחת מהסטיליסטיות שהיו בתצוגה לקחה את הפריטים שלי לכתבה בעיתון "הורים וילדים"
הפריטים שלי הופיעו ליד חברות הילדים הגדולות.
בשבילי זה היה רגע מאוד מרגש ומעין ניצחון לעצמי, כל ההשקעה השתלמה בהחלט.
זו הזכייה הכי טובה ומרגשת שהייתה לי אי פעם.

סיפור הזכייה שלי במקום הראשון מתחיל בילדותי בגיל ההתבגרות. כשכל הבנות גילו את הנשיות הצעירה שבהן, מטפחות עצמן מתגנדרות ומתאפרות, אני רק הסתרתי והתביישתי…
להיות במשקל של 90 קילו בגיל 12 זה בהחלט מקשה עלייך בכל תחומי החיים, קשה להתרכז בלימודים, מעט חברות רוצות לבלות בחברתך , משפחה שמטיפה ללא הרף לדיאטה המיוחלת – כל זה ממש לא תרם לי לדימוי העצמי ובטח שלא עזר לי להוריד במשקל.
וכך עברו השנים עד שהגעתי לגיל 22 והתחלתי ללמוד באוניברסיטה וראיתי באחד הקורסים בחור מקסים ששבה את ליבי אך ידעתי שעם המשקל הרב שצברתי עם השנים (110 ק"ג ) והדימוי העצמי הנמוך שלי לעולם לא אוכל לכבוש את גבר חלומותי. החלטתי לקחת את חיי ועתידי בידיים והתחלתי לעשות מדי ערב ספורט ולשנות לגמרי את התזונה!.
השינוי בתזונה והספורט עשו את שלהם ואט אט הורדתי במשקל, פתאום הידיים הצטמצמו, הבטן כבר הרבה פחות בולטת (שלא לאמר כמעט שטוחה!)וכן כבר התחלתי לקבל מחמאות…
הירידה במשקל הביאה עימה בנוסף גם עור פנים הרבה יותר בריא וקורן והדימוי העצמי שלי השתפר פלאים וכבר לא התביישתי בהרבה דברים שקודם לכן לא הייתי מרשה לעצמי כמו: ללשבוש שמלות, ואפילו לאסוף את השיער – שחלילה לא ידגיש את פניי השמנמנות…
באחת המטלות בקורסים חילק אותנו המרצה לשלשות ורצה הגורל אני, עוד חברה והוא – הבחור שבו אני מאוהבת בסתר הצתוותנו לאותה הקבוצה.
וכמו בסיפור מהאגדות גם הוא אט אט נכבש בקסמי (מסתבר שיש כזה:)) והפכנו לזוג ואני לבחורה המאושרת עליי אדמות, לאחרונה אפילו טבעת כבר יש על היד ונותר רק לקבוע תאריך.
לאחר שנים כה רבות באפלה ובבידוד חברתי אני מרגישה שהשינוי הענק הזה שהתחולל בחיי – זכיתי בחיים חדשים , בריאות ואהבה יחדיו – בשבילי אין מקום ראשון חשוב מזה בחיים.

הייתי בת 10, הגשתי לתחרות שלושה ציורים: רישום אובייקט, ציור נוף בסגנון פוטיליסטי (נו נקודות בפנדה) וציור נוסף אותו אני לא זוכרת. קיבלתי 200 צבעי עיפרון צבעונים שליוו אותי עד שנים רבות. את עולם הציור זנחתי כמעט לחלוטין. מאז חלפנו כמעט 30 שנה מעולם לא זכיתי מקום ראשון בשום תחרות :)

 זכיתי להיות בעשיריית המקומות הראשונים בתחרות צילום לזכר נער שנהרג ,
אף פעם לא זכיתי או הגעתי למקומות ראשונים..וגם לא ניסיתי..
ההרגשה הייתה מיוחדת ועכשיו התמונה שלי מוצגת בתערוכה נודדת לזכר הנער
ויש לי תמונה שלו עם הפלייר ותעודת הזכייה תלויים בחדר.

 בעודי סטודנטית לפני מספר לא רב של שנים עבדתי במוקד שירות לקוחות. השילוב בין השניים לא היה פשוט – עבדתי במשרה מלאה ולמדתי ׳משרה מלאה׳ והקושי הגדול היה לשלב בין השניים כך שאוכל להצליח גם בלימודים וגם בעבודה. הייתי ונשארתי מאוד אמביציונית – כך שהיתה לי מטרה לקבל ציונים גבוהים במבחנים ובעבודות באניברסיטה וגם להתקדם בעבודה; והקושי היה גדול מאוד, לפעמים לא ידעתי מה יותר מפריע – העבודה ללימודים או הלימודים לעבודה. פעם אחת נפתחה תחרות בעבודה: מי שיתן את השירות הטוב ביותר ללקוחות תוך עמידה ביעדים של החברה יזכה בטיסה לחו״ל. הייתי בשנתי האחרונה ללימודים ומאוד רציתי להתקבל לתואר שני, אבל מעולם לא הייתי בחו״ל לפני כן כך שהרעיון של לטוס לחו״ל כפרס קסם לי מאוד. השקעתי את כל כוחי בלתת את השירות האדיב, המקצועי והיעיל ביותר, ולצערי קצת הזנחתי את הלימודים. כעבור חודש הוכרז על הזוכים בעבודה – ואני זכיתי במקום הראשון !! בעקבות הזכייה עליתי על מטוס בפעם הראשונה בחיי וחוויתי הרפתקאה נפלאה בטיול לטורקיה, וביום שחזרת לארץ קיבלתי פרס נוסף – התקבלתי ללימודי תואר שני. ((-: