מתנה בשישי: שני תיקים של Desigual

בילדות היינו גרים בשכונה קצת מפחידה ומקום הבילוי היה בזמנו קניון איילון שנפתח במרחק של 10 ד הליכה, אבל ההליכה היתה ברחובות חשוכים, אני והחברה הכי טובה שלי חזרנו ערב אחד מהקניון עם קניות של בגטים ועוד , בעוד אנחנו צועדות ברחוב חשוך ראינו צל של מישהו מאחורנו , הגברנו את מהירות הצעדים והצל מאחורנו גם הוא הגביר,פתאום תפסתי את אחד הבגטים הסתובבתי אליו (מה שהסתבר שהם היו 2)וצרחתי יש לי קרש נראה אותך מתקרב, הם מיד ברחו.ואנחנו רצנו הביתה

החווייה הכי מטורפת שעברתי עם חברתי שהיא שכנעה אותי להתגבר על הפחד שלי ממים והלכתי איתה ביוון לאחד הפארקי מים הכי גדולים שיש ולמגלשות הכי מפחידות ובנוסף הסכמתי לשחות עם כרישים. זה היה קשה, צרחתי המון אבל עשינו זאת tanyaf7@walla.com

זה היה בתיכון. בגיל שבו האמנו שבכוחינו לשנות את העולם והאידיאלים דיברו חזק יותר מהשכל. היינו יוצאים להפגנות כל שני וחמישי, והיו גם המאהלים בגן הוורדים או מול בית ראש הממשלה שגם הם מילאו את זמנינו.
החברה הטובה שלי, משוגעת אמיתית, באה יום אחד חסרת נשימה ואמרה שמקימים מאהל בגן הוורדים נגד משהו (מי זוכר?…), רצנו מייד, לקחנו שקי שינה ועלינו על אוטובוס לשם. הגענו, אין מאהל. רק עוד חמישה בני טיפשעשרה אידיאליסטיים כמונו. ההתלהבות לא ירדה והאמנו שתוך כמה שעות יגיעו אלפי בני אדם… חיכינו חיכינו ואף אחד לא בא. בינתיים ירד הלילה והחורף הירושלמי התחיל להקפיא אותנו. פרשנו את השקי שינה על הדשא החשוף וכך העברנו את הלילה. בבוקר קמנו קפואות, רעבות ועם גוף כואב, אבל עם אותה רמת התלהבות. הגענו לבית הספר מאוחר אבל עם תחושה שאם יהיה משהו טוב במדינה הזו, זה בטוח בזכותינו;)
עד היום אנחנו צוחקות על התמימות הזו שהיום כבר לא אופנתית…

נסענו לטיול ארוך של מספר שבועות, 2 חברות הכי טובות ביקום, בחופשה בין סמסטרים, והחלטנו לחרוש את אירופה מקצה לקצה. כשהגענו לצרפת ביקרנו קרובי משפחה של חברתי וקיבלנו מדוד שלה רכב קטן וישן שלא היה ממש בשימוש. נסענו בנופים מדהימים בצרפת, המשכנו לאיטליה המרהיבה ומשם פנינו לכיוון אוסטריה. ישנו באכסניות מגניבות, ולפעמים הקמנו קמפינג בשטח, הסתדרנו מעולה, פגשנו אנשים מופלאים והייתה חוויה מדהימה. כשהגענו לאיזור זלצבורג, חנינו בעיירה מדהימה ולא מצאנו אכסניה או מלון שנוכל לישון בו. החלטנו להקים מחנה ליד אגם מרהיב ביופיו. מה שלא חישבנו נכון זה את הקור האירופאי בלילה של סוף ספטמבר ולא משנה מה עשינו פשוט היה לנו קררררר. החלטנו לישון באוטו ולהדליק חימום. פתחנו חריץ קטן בחלון ונרדמנו באוטו. רק שמישהי מאיתנו, כנראה מתוך שינה, הורידה האנדברייקס והאוטו התחיל להתדרדר לאגם. התעוררנו כשהאוטו כבר היה במים והם החלו להיכנס לאוטו. הכל מסביב היה חשוך ולא ראינו כלום. חילצנו את עצמנו ואת מה שיכולנו מהאוטו. האוטו הלך ושקע באגם, עם כל הציוד שלנו. ואנחנו קפאנו מקור המומות בחוץ. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת וקצת טראומטית שבה הרגשנו שחיינו בסכנה אך בזכות שיתוף הפעולה בינינו והתמיכה הצלחנו לצאת מזה מהר בלי פגיעה אמיתית, רק ברכוש, ואפילו המשכנו לטייל עוד כמה ימים רק בלי אוטו.

החוויה המטורפת ביותר שעברנו אני וחברתי התרחשה בברצלונה . טיול שהיה אמור להיות פאן גדול הפך למפח נפש גדול . עם בואנו לברצלונה ברגע של חוסר תשומת לב בקבלה במלון גנבו לנו את התיקים עם הכסף והדרכונים (!) ככה שבמקום להנות ממה שיש לברצלונה להציע נאלצנו לבלות במשרדי השגרירות והמשטרה דומעות ומתוסכלות

עדי היא החברה הכי טובה שלי ביקום כולו, מגיל כלום אנחנו ביחד. ההורים שלנו היו שכנים, דלת מול דלת , נולדנו בהפרש של חודשיים וכך גדלנו כמו אחיות. ישבנו אחת ליד השנייה כל היסודי וחטיבת הביניים, נסענו ביחד לטיול של אחרי צבא, כשהתחתנו דאגנו שהבעלים שלנו יהיו גם חברים טובים ושנגור לא רחוק. עברנו אינסוף חוויות מטורפות ורגעים נדירים, אבל את מה שאתאר כאן אפילו אני לא חשבתי שנעבור יחדיו. עדי הייתה בהריון מתקדם, בערך 4 שבועות מתאריך היעד. הבעלים שלנו רצו לנסוע לראות משחק כדורגל בברצלונה וכולנו לא חששנו, כי הרי יש עוד זמן עד הלידה וחוץ מזה אני אהיה איתה כל הזמן. את היומיים הראשונים, שהיו ימים די גשומים, בילינו בבית בהמון צחוקים, טייק אווי ושופינג און ליין. ואז בערב של היום השני עדי הרגישה לא טוב וזה נמשך ונמשך ולא עבר. לא היה לנו מושג (אני הייתי עוד בלי ילדים) איך מרגישים צירים אבל החלטנו שלא לוקחות סיכון ואנחנו רצות לבית חולים. עדי ארגנה תיק ואני חיפשתי את המפתחות לאוטו. שעה חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום שעדי כיוונה אותי. בסוף הסתבר שבעלה הגאון לקח אותם איתו לברצלונה ואין מפתחות ספייר בנמצא. ניסינו להשיג מונית אך ללא הצלחה. בסוף אמרתי לה שאין ברירה ונצטרך לנסוע לבית החולים על הווספה שלי. רצתי לבית שלי (מספר דקות ממנה) וחזרתי עם הווספה. עדי בקושי הצליחה לשבת עליו גם בגלל הכאבים וגם בגלל הבטן. צחקנו מהטירוף ושבסוף יסתבר שיש לה רק גזים, אבל גם די חששנו. בגלל מזג האוויר והשעה המאוחרת הכבישים היו די ריקים ולמרות שבית החולים נמצא 10 דקות נסיעה מהבית חששתי מאוד ורכבתי במהירות של צב. מי שראה אותנו בטח היה המום מהמחזה- אישה בהריון מתקדם רכובה על ווספה רטרו שנוסעת במהירות צב, לא יודעת איפה להחזיק וצורחת/ צוחקת כל הדרך. הגענו לבית החולים והסתבר שעדי כבר עם פתיחה ובלידה פעילה. היה לי ברור שאני נשארת איתה וכך מצאתי את עצמי בחדר לידה עם החברה הכי טובה שלי ביקום והייתי הראשונה להחזיק את הבת המהממת שלה לפני כולם, ועד היום שם החיבה שלה הוא ספוש, כי אימא שלה הגיעה על וספה לבית חולים.

לפני שנה חברה טובה ואני קבענו לטוס לברצלונה לחופשה מהשגרה, רק שתינו, בלי בעלים וילדים. מיותר לציין שחיכינו לזה ממש בקוצר רוח ונערכנו מראש עם תוכניות מפורטות למסעדות טובות, שופינג משובח וקצת אטרקציות תיירותיות כמובן.
הדבר היחיד שלא שמנו לב אליו הוא שהדרכון שלי פג תוקף…
הגענו לשדה בדקה ה90 כהרגלי, רק כדי לגלות בסוף התור המטורף לביקורת הדרכונים שלמרות התוכניות המפורטות לנסיעה, שכחתי לטפל בדבר אחד והדרכון שלי פג תוקף…הדיילת הנחמדה שלחה אותי לרוץ לעמדת משרד הפנים בנתב"ג שבה ניתן להנפיק דרכון (במחיר מופקע) מהרגע להרגע ואמרה לי שאם אני לא חוזרת תוך 15 דקות, היא סוגרת את עמדת הבידוק.
רצתי לעמדת משרד הפנים, שכמובן ממוקמת בקומה אחרת ולא פשוט למצוא אותה, ושמחתי לראות שיש רק ממתין אחד בתור לפניי. החיוך נמוג ברגע שהפקידה אמרה לי שעליי להצטלם מחדש לדרכון במכונה אוטומטית. אז החל מירוץ למציאת המכונה, אחריו מירוץ פשפוש בארנק כי המכונה מקבלת 15 שח רק במזומן במטבעות מסוימים, ולבסוף ריצת אמוק בכל רחבי נתב"ג ומחוצה לו (אפילו רצתי לנהגי מונית בחוץ) בעודי מתחננת לעוברים ולשבים לפרוט לי שטר של 100 שח בכדי שיהיו לי 15 שח לצילום במכונה.
בסוף פשוט החלפתי את השטר של ה100 שח שהיה ברשותי בסכום קטן בהרבה רק בכדי לסיים עם הסאגה הזו, הצטלמתי, הנפקתי דרכון (נתקעתי בתור אחרי מי שהתלונן שהוא זכאי להנחת מילואימניק ולא קיבל), ורצתי מחוסרת אוויר אל עמדת הבידוק, שם חברתי השתמשה בכל הקסם האישי שלה בכדי לעכב את סגירת העמדה.
בסוף, איכשהוא, מצאתי את עצמי עם החברה במטוס, מחוסרת נשימה, אדומה ומיוזעת (איכס) כדי להתחיל את החופשה ה"רגועה" שלנו…
לקבל תיקים של דזיגואל מאוד ישמח אותנו אחרי החוויה הזו…
אני מאשרת את תנאי התקנון.
מייל: hadas.reem@gmail.com

החוויה הכי מטורפת שעברתי עם החברה הכי טובה שלי הייתה ביום הולדת 16 שלי רציתי לעשות משהו מיוחד אז אמא שלי סידרה שאני וכל החברות שלי ניסע למאהל בדואי זה היה באוקטובר וכיאה לחודש זה לפעמים יש בדרום גשמים עזים ככה שבאמצע הלילה אחרי בקבוק יין שגנבתי להורים שלי פתאום שמעתי את החברה הכי טובה שלי צועקת מישל צונאמי אמאל'ה צונאמי מה שכמובן הסתבר בסוף פשוט כשיטפון קל אבל זה לא הסתיים שם עברנו לאוהל יבש יותר ואטום יותר ואז הצטרף אלינו זוג נשואים טריים שהגבר התחיל להתפשט מולנו ואנחנו בגיל הטיפש עשרה מסתכלות ומריירות והחברה הכי טובה שלי כמובן תשים מוזיקה מתאימה ברקע בשביל לעשות אוירה ואז אחרי כמה ציחקוקים של מתבגרות נרדמנו החוויה הכי מטורפת ומצחיקה שלנו אבר ובמקרה ממש פגשנו את הזוג הנשוי בהופעות מטאל גם אחת הטובות שהיינו בה . זכרונות ילדות

אני והbff טיילנו באפריקה ,סגרנו טיול של חודשיים בשבוע בטן גב בזנזיבר,זה היה ערב יום כיפור הטיסה התעכבה בשעתיים וכשנחתנו לקחנו מונית למלון ,לא עברו 5 דק ונהג המונית שלנו שפשף רוכב אופנוע שני הצדדים נסעו והמשכנו אחרי עוד רבע שעה של נסיעה הפעם הנהג שלהו פגע חזיתית ברוכב אופנוע ובמקום לעצור המשיך בנסיעה. אנחנו מיד צעקנו שיעצור וממש התחננו שלא ימשיך וישאיר ככה אדם פצוע והוא המשיך בשלו אחרי 2 דק ממש כמו בסרטים מכונית שחורה רדפה אחרינו חתכה אותנו ונשלפו סכינים ,בשלב הזה כבר לא ידענו מה לעשות .אדם אחר עלה למונית והסיע אותנו לתחנת משטרה והבטיח שלא יקרה לנו כלום ושהוא ידאג לנו . הוא אכן דאג בסוף הגענו למלון אסירות תודה. יומיים אחרי בנסיעה עם אותו אדם שדאג לנו עשינו תאונת דרכים מספר 3 שרכב מסחרי התנגש בנו חזיתית בדרך ליום צלילות ונסע . במזל גדול חוץ מערימות זכוכיות אני וחברה שלי לא נפגענו אבל הנהג כן .מיד הענקתי לו עזרה ראשונה ומצאנו את עצמנו בבית חולים אפריקאי מוסלמי לחלוטין שאנחנו לבושות בלבוש מינימלי למשך כמה שעות שהיה חוויה בפני עצמו(בייחוד שאת סטודנטית לרפואה).לטייל באפריקה זאת חוויה עוצמתית בפני עצמה אבל זנזיבר הייתה לגמרי לא צפויה. וזאת לגמרי החוויה הכי מטורפת שלנו שהיום מעלה חיוך. מיתר לציין שאנחנו ואסד (הנהג שנפצע) נשארנו בקשר :)

היי! זה היה לפני כמעט 14 שנה, בכיתת יב'.הכיתה שלי ואני נסענו לקוסקו לכבוד טיול סוף השנה בבית ספר (אני מפרו). אז כשציהו בקוסקו הוא חייב לבקר במצ'ופיקצ'ו!
מקוסקו למצ'ופיקצ'ו יש 2 דרכים להגיע: ברכבת או ברגל. אז לקחנו את הרכבת וירדנו בקילומטר 100 משם הלכנו ברגל… היה 6 בבוקר והגענו למצ'ופיקצ'ו כמעט ב-5 בערב… חתיחת דרך אך היתה שווה כל מטר ושעה! כל הדרך הזאת הייתי עם החברות הכי טובות שלי קאמילה וקטיה.
בגלל שהגענו מאוחר מידי למצ'ופיקצ'ו המדריכים שלנו קבעו שנבקר את האתר למחרת בבוקר ושכדאי לרדת לבית מלון הנמצא בעיר קטנה מתחת למצ'ופיקצ'ו הנקראת "אגואס קאליאנטס" (מים חמים)… וכדי להגיע לשם היה צריך לחקת אוטובוס אבל… אתם יודעים איך תקופת "הטיפשרה" משפיעה וכולם רוצים להיות גיבורים וצמאים להרפקאות. אז הלככנו ברגל! ממקצ'ופיקצ'ו לאגואס קאליאנטס זה כמעט 9 קילומטר באוטו וכל הדרך הוא דרך בצורת "זיג זג" ובין כביש לכביש יש יערה… אז הלכתי עם קאמילה וקטיה לבדנו כי רצינו להגיע ראשונות… ושאר הכיתה היתה מאחורינו. ככל שהלכנו נהיה יותר חשוך ומפחיד אך לא היה מצב לחזור איפה שכולם היו.
כשהיינו בדרכנו למטה פתאום קטיה נופלת ויחד איתה אני (הלקחנו עם כמה אבנים), קאמילה מתחילה לצרוח ולבכות, במקום שאני וקטיה נבכה, היא היתה ממש בפאניקה! כי היינו לבד ועם שתי "פצועות" לא יהיה אפשרי להגיע לשום מקום.
כשהצלחנו לקום, התחלנו לשמוע רעשים מוזרים, ממש כמו סרט אימה. בראשנו רק היו רצים את הרגעים האחרונות של חיינו וכמה עצוב יהיה לא לבקר את מצ'ופיקצ'ו! חחחח
למזלנו באחד הכבישים לקראת הסוף מופיע אוטובוס של תיירים שבעצם היינו צריכים לקחת, וממש כמו סרט אימה, היינו שלושתנו בכביש כמעט בוכות (טוב, נו… ממש בוכות!) ומתחננות שייקחו אותנו לעיר. איזו קארמה טובה היתה לנו ברגע שהם הסכימו לקחת אותנו!
כשהגענו אל היעד, עדיין אף אחד מהכיתה שלנו הגיע… רק אחד מהמורות שליוותה אותנו לטיול (שהיא גם אמא של קטיה). היינו ממש בלחץ כי לקח המון זמן עד שכמה מהחברים התחילו להגיע… גם להם קרו דברים מוזרים!
התמזל מזלנו וכולם הגיעו בריאים ושלמים! בסופו של דבר נהפכנו לגיבורים אמיתיים! זאת החוויה הכי מטורפת שקרה יחד עם הBBF שלי… בליים לא נשכח את זה, כי לספר זה קל, אך לחוות את זה…

וואו אני והחברה הכי טובה שלי בנות 13 וכשהיינו בנות 8 נסענו לאילת לבד (מהחוג)

אני ועינב חברות מגיל 3 :-)
אחרי בצבא טסנו לטיול הגדול שאחרי הצבא
שתינו פרינססות רציניות
טסנו לארצות הברית
שם פגשנו ישראלים שהיו גם בטיול אחרי צבא
ותכננו לנסוע לאפריקה לחצי שנה ללמד אנגלית וחשבון ילדים מקומיים בחור נידח
אני שמתי עין על אחד הישראלים
מפה לשם אני ועינב הצטרפנו אליהם
למקום הכי מלוכלך ומוזנח בעולם
קמנו כל בוקר במשך חצי שנה ולימדנו יחד בכיתה
אנגלית וחשבון
בערב היינו יושבות במדורה ואחר כך מתקלחות בגיגית
נהננו מכל שניה
אחרי שהסתיימה החצי שנה וחזרנו לארץ חזרנו גם להיות פרינססות ;-)

החוויה הכי מטורפת שלי קרתה שבועיים לפני החתונה חברה שלי הזמינה לנו ספא זוגי במלון מאוד יקר ליום שישי, אנחנו באנו כולנו בכייף שלנו קיצר היא הציגה את השוברים לפקידה בקבלה והיא אמרה לה בגלל שזה יום שישי אז צריך לשלם תוספת, אז אמרנו לה שנשלם אחרי הטיפול ורצו על זה תוספת מאוד יקרה, סיימנו את הטיפול אז אמרתי לחברה שלי שאני לא מוכנה לשלם את התוספת, ניצלנו את המצב כשהפקידה הלכה לשירותים וברחנו.

החוויה הכי מטורפת שעברתי עם הBFF שלי היתה בברלין. היו בנות 18 וטסנו לחופשה קצרה בברלין, היה קפוא והסתובבנו לנו בשלג תוך חיפושים אחרי מקומות סגורים. לא הצלחנו למצוא את איזור המוזיאונים אז נכנסו לאיזה חנות פרחים ושאלנו איך מגיעים לשם. איש מבוגר אחד שהיה שם וקנה פרחים אמר לנו שהוא הולך לכיוון ויראה לנו את הדרך, הסתכלנו אחת על השניה וחשבנו אם זה רעיון טוב שנלך אם האיש הזה ובסוף החלטנו שכן כי זה רק ללכת ברחוב. תוך כדי ההליכה סיפרנו שאנחנו מישראל, האיש התלהב ואמר שהוא בדיוק מעביר סיור לקבוצת אמריקאים בנושא השואה והלך לקנות פרחים לניצולת שואה שתבוא להרצות להם. התלהנו מצירוף המקרים ותכננו ללכת למוזיאון ופתאום הוא הציע לנו לבוא איתו למפגש! אמר שנקבל גם ארוחת צהריים. לא ממש ידענו מה לעשות והחלטנו לבוא איתו.. מצאנו את עצמנו במסעדה סגורה מלאה באמריקאים שלא הבינו מאיפה באנו, הצטרפנו לארוחת צהריים וכולם באו לדבר איתנו ושאלו אותנו שאלות, בסוף הניצולה לא יכלה לבוא והם המשיכו בסיור, כמובן שהזמינו אותנו להצטרף אבל נכנסו להתקף צחוק שאי אפשר היה להשתלט עליו אז אמרנו תודה והמשכנו הלאה למוזיאון. האיש הנחמד גם שלח לנו בדואר ספרים באנגלית בנושא השואה. בקיצור, מטורף.

קצת לפםני יום הולדת 30 הייתי די מבואסת – לא היה לי בן זוג, עבדתי בעבודה מעצבנת ובדיוק העלו לי את שכר הדירה. החברה הכי טובה שלי ראתה את הבאסה והבטיחה לי הפתעה ליום ההולדת העגול. כמה שבועות קודם היא זכתה בבונוס ענק בעבודה – סוף שבוע זוגי בברצלונה. מכיוון שגם לה לא היה בן זוג אז היא לקחה אותי! זו היתה המתנה הכי שווה שקיבלתי ליום הולדת אי פעם! קרענו את העיר בשופינג בכל הרשתות הספרדיות השות, אכלנו בטאפאס ברים ונהנינו סוף. ביום שהיינו צריכות לטוס בחזרה הלכנו קצת לאיבוד והגענו לרחוב צדדי שומם. פתאום הגיעו מולנו שני בחורים גדולים, ודרשו שניתן להם את הכסף שלנו. היינו מבוהלות מאוד ונתנו להם את כל המזומן שהיה לנו בארנק. ואז להפתעתנו אחד מהם אמר לחברה שלי שתוציא את כל הדברים מהתיק ושתיתן לו את התיק. היא העבירה את כל החפצים לתיק שלי ונתנה לו את התיק שלה. זה היה השלל של השודדים – 150 יורו ותיק של דזיגואל.