מתנה בשישי: 500 שקלים לאפרודיטה

ספרו לנו למה אתם הכי מתגעגעים בניינטיז ואולי תזכו ב-500 שקלים לרכישה באפרודיטה

מאת  | ‏ 19 אוקטובר 2017

מתנה בשישי. סימון פרל לאפרודיטה (צילום: יח"צ)

מתנה בשישי. סימון פרל לאפרודיטה (צילום: יח"צ)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשים מלאי הסטייל של FF, והשבוע:

500 שקלים לרכישה באפרודיטה

כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

למה אתם הכי מתגעגעים בניינטיז?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

 שווי המתנה: 500 שקלים 
ניתן לממש בסניפי הרשת ובאתר

**הזוכה יבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 22/10/17 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשר שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-800 שקלים לרכישת משקפיים בבוטיק ורובל אופטיקס היא שרה, שסיפרה לנו על טעות הזיהוי הכי מביכה שלה: "יש סיפור אחד שגורם לי להאדים בכל פעם שאני נזכרת בו. בוקר, 17 שנים לאחור, עת הייתי סטודנטית, ירדתי לבית קפה הקבוע שלי וראיתי את הסטודנט היפיוף משנה שניה יושב עם הקלסר ולומד, הבחור הכי יפה באזור, ניגשתי אליו ואמרתי לו – וואלה גם מאחור אתה נראה יפיוף. איך שסובב את פניו, גיליתי שזה כן מישהו משנה שניה, אבל זה לא היפיוף זה המרצה למסדי נתונים, אדם שלא הסכים לפרגן לי 2 נקודות כדי שאעבור ובגללו ניגשתי למועד ב היחידי שלי. חוץ מזה הוא היה רחוק מלהיות יפיוף. הוא לא היה הבין שהתבלבלתי בבן אדם וברוב חוצפתו עוד ניסה להתקדם איתי ברומנטיקה, איכשהו ברחתי משם ונותרתי עם הטראומה הפדחנית שלי".

  • האהבה הראשונה… :) הוא מקליט לי קסטה של שירי אהבה מהרדיו ומחביא לי אותה בילקוט עם מכתב עובר כמעט חודש עד שאני מגלה מי הוא… בחודש הזה אני כבר לומדת בעל פה את כל השירים בקסטה ומזמזמת אותם בכיתה כדי שמי שזה לא יהיה ידע שאני שומעת אותה… הטלפונים הביתה והניתוקים כי בהתחלה הוא היה מתבייש כשאמא שלי היתה עונה. הטיול השנתי כששרפתי בטעות את הפילים עם כל התמונות ובכיתי כל כך ושבוע וחצי אחר כך הוא הביא לי מעטפה עם תמונות שאני מופיעה בהן שאסף מהחברים בשכבה… הרגעים הקטנים והמתוקים שעדיין גורמים לי לחייך כל פעם שאני חושבת עליהם ועליו.

    מאת: ענת |‏ 22 באוקטובר 2017 | 21:12
  • אוףףף!! איזה באסה! כתבתי את התגובה שתיכף תקראו, ביום שישי!! שלחתי אותה והיא לא נקלטהההה
    למה?
    אני אפרסם בכל זאת.. :)

    אווווהוווו למה לא התגעגעתי בניינטיז?! בתור מי שנולדה בשנות השמונים וכל נעוריי היו בניינטיז ועיצבו את מי שאני היום, אישה בת 36 ש-90 אחוזים מהזמן חושבת ועורגת לשנות ה-90, (ראיתם מה עשיתי פה?

    מאת: לירון אלפסי |‏ 22 באוקטובר 2017 | 12:34
  • אני הכי מתגעגעת בנייטיז לזה שאחרי בית הספר הייתי נפגשת עם החברות . היינו משחקות בקלאס ובגומי , היינו רואות ביחד ערוץ הילדים שמלא בתוכניות קאלט משובחות שילדים אוהבים . אני מתגעגעת לשירים שהיו בנייטיז, במיוחד שירי האהבה הרומנטיים של גו'ן בון גו'בי וגורג' מייקל , מדונה שהיתה הזמרת האהובה עליי ולהקות המטאל השוות . אני מתגעגעת לסגנון הלבוש של הנייטיז כמו למשל הסרפן ומכנסי הפדלאפון שחזרו לאופנה אבל זה לא כמו פעם שהיינו לובשים אותם . בקיצור אני מתגעגעת לילדות , לחברות שעם חלקן אני כבר לא בקשר , למסיבות כיתה ולהידלקויות על בנים מהכיתה . זאת היתה תקופה כייפית וטובה .

    מאת: אודליה |‏ 22 באוקטובר 2017 | 10:34
  • קודם כל, אני מתגעגעת לניינטיז! ימי גיל ההתבגרות שלי, החבר הראשון, דיסקוטקים (אוף, כמה אני מתגעגעת לדיסקוטקים) ורוקנרול! אלו היו ימיו הגדולים של הרוק הישראלי. היינו יוצאים לרוקXן, בלבוש לא מתאמץ ואיפור קל, רוקדים ושרים עמוק לתוך הלילה. נכון שאחר כך היו בגרויות וצבא ורצח רבין, אבל באותן שעות של בילוי, לא היו דאגות כלל. רק יופי ושמחת חיים של מעיין הנעורים ששום קרם לא יחזיר לעולם. אני מתגעגעת לניינטיז!

    מאת: עדי |‏ 22 באוקטובר 2017 | 10:27
  • שנות השמונים, שנים מאתגרות בהרבה מובנים, אהבתי ולא אהבתי , אבל אם יש דבר שאפשר להתגעגע אליו, אלו חוברות הסינרומנים (טננובלה, בפרינט שחור לבן), זה היה להיט אצל כל הנערות באותה תקופה. אחד השחקנים קראו לו פרנקו והייתה הערצה אליו מטורפת, אני זוכרת שתליתי פוסטר ענק שלו בחדר, וכך המבט שלו ליווה אותי בכל תקופת הנערות הידועה כגיל של התאהבות והתמרדות…..

    מאת: יולי חדד |‏ 22 באוקטובר 2017 | 10:22
  • אנסה להעביר את הגעגוע באמצעות הסיפור שהעיר בי את הנוסטלגיה הכי גדולה לניינטיז שלי, הנכד בן ה12 היה אצלי שבוע כשהוריו טסו לחו"ל, הוא ראה את התקליטים הישנים שלי, תקליטי ויניל בקוטר 30 ס"מ אלו ששוכבים כבר מעל ל50 שנים בצד, הוא איתגר אותי בשאלה מה זה ואיך זה עובד, זה העיר בי תחושה של פעם והחלטתי לקחת את זה עד הסוף,לקחתי אותו לשוק הפשפשים,קניתי למרות המחיר את נגן הפטיפון הישן בתקווה שעובד, הגענו הביתה ונתתי לו להניח את המחט על התקליט,וזה עבד!!! שנינו כל כך התלהבנו,מאז זה אצלי בסלון וזו האטרקציה הכי כייפית שלנו יחד , של הנכד ושלי, וזה גם הגעגוע שלי לנייניטיז

    מאת: דונה |‏ 22 באוקטובר 2017 | 09:54
  • הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא כמובן תוכנית הקלאסיקה "זהו-זה" שגרמה לנו להיצמד למסך.
    עד היום זוכרת את מס' הטלפון (414155) כדי לזכות בחולצה ותקליט …

    מאת: רינת |‏ 22 באוקטובר 2017 | 08:47
  • אני אמא לילדה בת 10 שמגלה מהר מדי ויותר מדי מידע שלא תואם לגילה – אני נזכרת ומתגעגעת למדור "על בנים ועל בנות" שהיה בעיתון מעריב לנוער והוא היה התנ"ך שלנו ליחסים בין בנים ובנות.
    חיכינו כל שבוע לעיתון כדי לקרוא את השאלות וכמובן התשובות שנתנו לנו הצצה לעולם הבוגרים.

    מאת: אילנית בסט |‏ 22 באוקטובר 2017 | 08:41
  • לתקופה שבא לא היו את הסמארטפונים ואנשים באמת היו מתקשרים אחד עם השני
    ובמקום שיחות ועידה היו מפגשים משפחתיים
    ובמקום וואטסאפ הייתה מתקשר אל הבנאדם
    במקום להעלות תמונות לאינסטגרם מכל מקום הייתה מטייל ומרגיש שבאת
    לטייל ולא מגיע ליום צילום
    בקיצור לתקשורת שהייתה לנו פעם אחד עם השני

    מאת: חירות |‏ 22 באוקטובר 2017 | 06:47
  • הדברים שאני הכי מתגעגע אליהם הם הפשטות שהייתה, ההנאה מהסביבה. דברים שהיום אף ילד לא יבין.

    ממוכר שערות הסבתא שהמציא את הגלגל עם צבעי המאכל, מלרדת את המדרגות עם אופניים, ולעשות להם רמפה מאבנים משתלבות וקרש שמצאנו, מוכר האביטיחים שצועק אבטיח ב4 שפות ומתחייב שהאבטיח מתוק ובוא תטעם על הסכין.
    מלללכת לדואר לאסוף את העיתון השבועי, לשלוח מעטפה בתיבת הדואר האדום. לחזור מבית ספר ולרוץ לשכונה עד רדת החשיכה.
    ועוד אין סוף דברים ואני בטוח שלכל אחד יש את הזיכרונות שלו.
    אבל זה היה כל כך כיף, שזה חרוט בליבי עד היום, ולנצח ישאר כך

    מאת: ישראל |‏ 22 באוקטובר 2017 | 06:45
  • שנות ה90. הזמן שבו סבא וסבתא היו צעירים היו לוקחים אותנו תמיד לטיולים/ לחוף הים / לקניון ואף פעם לא שוכחים לפנק בגלידה בסוף :))

    מאת: מאשה |‏ 22 באוקטובר 2017 | 00:59
  • להליכת הירח (moon walking) של מייקל ג'קסון. אז… כל מה שהיית צריך כדי להיות מאגניב זה לדעת לבצע את הליכת הירח באופן מושלם. אמנם מייקל ג'קסון ביצע את הריקוד הזה כבר בשנות השמונים, אך עמוק לתוך שנות התשעים לא היה אחד שלא התאמן מול המראה בביתו בהליכת הירח והרגיש שהוא הרגע כבש את רחבת הריקודים, את העולם, את הירח. היום…. תראו לי אחד שייעז לבצע את המוב ה"מתוחכם" הזה מבלי לאבד את כבודו….. יוחזר המונוואלקינג לאלתר!!!

    מאת: נטע |‏ 22 באוקטובר 2017 | 00:44
  • שנות השמונים היו אכן מאתגרים בהרבה מובנים.
    אבל אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו אלו חוברות הסינרומנים. (טנלובלות כסטורי בורד בשחור לבן) זה היה להיט בקרב הבנות ש3ת בהפסקות ואפילו בשיעורים.
    אכן נוסטלגיה….

    מאת: יולי חדד |‏ 22 באוקטובר 2017 | 00:04
  • סיינפלד! הקומדיה המצחיקה ביקום. בימים שבהם לא היה צפיה ישירה בנייד והסדרה לא שודרה בטלויזיה, הייתי מנצלת את כל מי שטס לחו"ל כדי שיקנה לי קלטות. השעתיים בשבוע שהייתי מפנה בכל מיני תירוצים הזויים (אני אוהבת ללכת לשיננית כל שבוע! הכי טוב זה לגשת למבחנים במועדי ב!) היו השעתיים הכי מתוקות שלי והייתי חוזרת אליהם בלי לחשוב פעמיים.

    מאת: כרמלה |‏ 21 באוקטובר 2017 | 19:18
  • מדובר בתחרות לא פשוטה.
    איאלץ לוותר על האובססיה לספייס גירלז והשיגעון לאסוף כל דבר שקשור בהן (וכמובן את התהיות הרות הגורל למי מהן אני הכי דומה…), ולבחור במרתונים האינסופיים שלי ושל שני אחיי שבהם צפינו בסדרות המשובחות ביותר: צער גידול בנות, אריזה משפחתית, הצלצול הגואל, וכמובן – גולת הכותרת – בשידורי זאפ לראשון בשבת בבוקר. הכי אהבנו שצופים מהבית ניסו להיות איליי ולהציל את לילי באמצעות המקשים בטלפון… אין ספק שזו נוסטלגיה במיטבה.
    *וכדי לחוש את הנוסטלגיה כמו שצריך, מצורף קישור לפסקול של אותן שבתות בבוקר:
    https://www.youtube.com/watch?v=zb_D3Ff4Hz4

    מאת: ענבר |‏ 21 באוקטובר 2017 | 16:47
  • לילדות. לתמימות שהייתה. למשחקים ברחוב ולחיים פרטיים יותר.

    מאת: עמית אלבז |‏ 21 באוקטובר 2017 | 15:24
  • הניינטיז היה העשור שבו כולנו הלכנו להסתפר כמו דמיות מהטלויזיה…רייצ'ל גרין וקלי מבברלי הילס!
    נהרנו עם תמונות מהעיתון לספרים מהסכנים שהיו צריך לספר אותנו כמוהן :)
    איך נגיד בצורה עדינה..
    אף אחת לא יצאה דומה להן באמת :)אבל במשך שנים הסתובבנו עם התספורות האלו..

    מאת: טל |‏ 21 באוקטובר 2017 | 11:10
  • שנות התשעים העליזות. מוזיקה, תקווה וכסף שבאו יחד עם הסכם השלום עם ירדן ועם הסכמי אוסלו וסיני.
    גן עדן עלי אדמות וכ"כ קרוב. סיני.

    מאת: שרון |‏ 21 באוקטובר 2017 | 11:07
  • אני מתגעגעת לפשטות של פעם בלי סלולרי כל שניה וחצי , לטייל בחוץ כי לא היה אינטרנט לראות טיטניק בפעם העשירית…וגם קלולס היה מועדף עליי ואיך אפשר לשכוח את תספורת ה"ריצ'ייל" שלי כי כולן רצו להסתפר כמו רייצ'ל מחברים

    מאת: סיון |‏ 21 באוקטובר 2017 | 10:47
  • התגעגעתי לצליל של של האינטרנט כשהיה מתחבר דרך הטלפון. כל סופ״ש אבא שלי היה מרשה לנו להתחבר לאינטרנט ללא הגבלת זמן, והיינו מחכים לזה בטירוף! היום אנשים מתחברים לאינטרנט באמצע היום דרך הטלפון הנייד.. אין ציפייה, ואין צליל מחריש אוזניים שמבשר לך על הרגע המאושר הזה של להיכנס לאינטרנט.

    מאת: עדי |‏ 21 באוקטובר 2017 | 03:11
  • בשנות ה90 הראשונות הכל יותר יותר מעוגל ורציף ולא קופצני… הכל היה הרבה יותר רומנטי ולא סקסי וזה בעיקר היה בלבוש הנשי… והנשים היו הרבה יותר נשיות ופחות שדופות ורדופות)הגברים תמיד היו אידיוטים-חחח( בשנות ה90 נלחמנו על התמימות שכיום אנו נוטשים ב2 ידיים. היה הרבה פחות לחץ ולאדם היה יותר זמן לעצמו ולזוגתו משפחתו שיגרתו וכו. איש לא רדף אחריך ולא היו הודעות להלוואות של השוק השחור ועוד פירסומות… בקיצור היה זמן לכתוב שירים וחלומות ותיקוות והיה מקום לרומנטיקה ולאהבה. לא היו הרבה עורכי דין ולא הכל היה שפיט. הפורנו לא היה זמין כל כך ואם היה אזיי היה פחות מקצועי ויותר טיבעי… בקיצור בשנות ה90 הייתה צריך תעוזה כדי להיכנס לחנות כמו אפרודיטה ולקנות .ביריות כי זה היה מסגיר אותך…

    מאת: בני |‏ 21 באוקטובר 2017 | 02:50
  • נולדתי ב18.12.99, מניחה שאפשרי להתגעגע לימים המתוקים וחסרי האחריות בהם רק הגחתי לעולם, וכל העומס שהיה על כתפיי היה לקבל אהבה, לינוק ולישון…

    מאת: ענבר |‏ 21 באוקטובר 2017 | 01:09
  • וואו, אני מתגעגעת לכ״כ הרבה דברים מהניינטיז…
    כרטיס טלכארד, טלפון מנגו, מחשב ibm, דיסקטים, טטריס, ד״ר מרטינס, הרוקסן, הלוגוס, איפה הילד, גאנס אנד רוזס, מייקל ג׳ורדן, מייקל ג׳קסון, פאמלה אנדרסן, תמרים קפואים שהיו אז להיט, שידורים חוזרים של ׳צעירים חסרי מנוח׳, קלולס, בברלי הילס 90210, נקניקיית מיס לוסי, טי-שירט גזורה בצווארון…
    אבל הכי הכי הרבה? מתגעגעת לחוות את הכל בפעם הראשונה כנערה בתקופה ההיא…

    מאת: ניצן |‏ 20 באוקטובר 2017 | 23:21
  • אני מתגעגעת לתמימות של שנות ה-90. כל דבר היה לראשונה, הפלאפון הראשון, האינטרנט הראשון. היום הכל כל מהיר וזריז. רודפים אחרי הדבר הטוב הבא לא יודעים להינות מהדברים החדשים. שנות ה-90 היו העשור האחרון של התמימות

    מאת: רגינה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 21:49
  • הבן הבכור שלי יליד 1998. אני מתגעגעת לתקופה הזאת שהייתי אמא צעירה בחופשת לידה עם ילד ראשון והרגשתי על גג העולם עם התינוק המתוק שלי. מתגעגעת לימים של תום. לא לדברים חומריים.

    מאת: תמי |‏ 20 באוקטובר 2017 | 20:08
  • יש כל כך הרבה דברים להתגעגע אליהם בניינטיז!
    אז מעבר לד"ר מרטינז ולפדלפון (שכבר חזרו לחיינו) אני הכי הכי מתגעגעת לmtv שהיה הערוץ המככב בטלוויזיה. לבריטני ספירס ולבקסטריט בויז, להקליט שירים בקלטת ולשמוע בלופ כל הסופ"ש. אני חייבת למצוא את הקלטת הזאת

    מאת: שירי קריא |‏ 20 באוקטובר 2017 | 19:26
  • הנייניטיז מסמלים בשבילי הרבה, אבל הגעגוע העיקרי שלי הוא לתלתלים של ג׳סטין טימברלייק שנראים לי עד היום הדבר הכי סקסי בעולם! יוחזרו התלתלים לאלתר וכן ירבו (:

    מאת: זואי |‏ 20 באוקטובר 2017 | 18:56
  • בשנות. התשעים נכנס לאופנה מכנסי הפדלפון שאני עד היום אוהבת
    אני הייתי מכינה בעצמי ממכנס גי'ינס כי לא הייתה להורים שלי אפשרות
    אבל היה כייף אז הערכנו כל דבר
    אם האופנה הזאת תחזור אני הראשונה שאלבש אותם

    מאת: מירה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 17:48
  • כילידת 1/2/88 אני מתגעגעת לימי ההולדת של פעם..יום הולדת זכורה במיוחד הייתה יום ההולדת של כיתה ב' בפיצה מאסטרו השכונתית בירושלים.
    לבשתי שמלת קטיפה שחורה, וצ'וקר קטיפה שחור, כל ילדי הכיתה הגיעו והמסיבה הייתה מושלמת בעיקר בזכות משחקי העבר-
    למצוא סוכרייה בתוך קערת קמח רק בעזרת הפה, מרוץ תפוחי אדמה וכפות, מרוץ צמר גפן, חבילה עוברת, נר בבקבוק.
    כיום אחיינים שלי חוגגים ימי הולדת מתוחכמים במיוחד- תחנות ספא וקעקועי נצנצים.. הלוואי והיו משחזרים מעט מן הילדות שלי :)

    מאת: maya tashma |‏ 20 באוקטובר 2017 | 16:58
  • טמגוצ'י. אחח איזו נוסטלגיה.. ההתרגשות הזאת שאספתי כסף ואחותי הלכה לקנות לי את הטמגוצ'י הראשון שלי.. כלב,דינוזאור, אפרוח.. לא משנה איזה..לכולנו היה את הצעצוע הזול (25 ש"ח בזמנו…)והחביב. לא אשכח את אמא שלי מתעצבנת על אחותי שהיא קמה באמצע הלילה ומצאה אותה מאכילה את הטמגוצ'י שלה בשירותים- שמא ימות חס וחלילה. התמימות של פעם…

    מאת: טופז |‏ 20 באוקטובר 2017 | 15:46
  • אמנם אלו השנים שהייתי בהם ילדה בקושי, אני הכי מתגעגעת לסוג ספציפי של גלידה של חברה שכבר מזמן לא קיימת-"טנא נגה", היה להם מין ארטיק שוקובו משודרג עם פיצפוצי אורז. בכל מקרה ,הארטיק הזה מקושר לי רק לאירועים מיוחדים, פעם בשנה בסוף עונת המנגו לאחר החופש הגדול שביליתי אצל הסבאים ,סבתא שלי הסכימה לנו לבחור ממתק אחד שיעזור לנו לחגוג את סיום העונה והעבודה הקשה שעשינו. כמובן-שזה מה שבחרתי,חיכה לי שם במקרר הגלידות כמו סוג של "גביע קדוש". אחח ,כבר לא מייצרים דברים כאלה.

    מאת: רעות |‏ 20 באוקטובר 2017 | 14:55
  • אני הכי הרבה מתגעגעת לאסימון ששמנו בשרו
    כי הנעליים ….שיהיה לשעת חירום ((((((-:

    מאת: שירלי |‏ 20 באוקטובר 2017 | 14:20
  • אווווהוווו למה לא התגעגעתי בניינטיז?! בתור מי שנולדה בשנות השמונים וכל נעוריי היו בניינטיז ועיצבו את מי שאני היום, אישה בת 36 ש-90 אחוזים מהזמן חושבת ועורגת לשנות ה-90, (ראיתם מה עשיתי פה?

    מאת: לירון |‏ 20 באוקטובר 2017 | 11:57
  • אני הכי מתגעגעת למכתביות הריחניות.
    היה לי אוסף של מכתביות שקניתי, קיבלתי והחלפתי עם חברות. שמרתי עליו בקנאות.
    האוסף היה מחולק למכתביות "פושטיות" שהייתי משתמשת בהן לכתיבת ברכות לימי הולדת, ולמכתביות "נדירות" ששמרתי לעצמי והייתי מסניפה מדי פעם.

    מאת: שיר |‏ 20 באוקטובר 2017 | 11:23
  • אני מתגעגעת לפשוט של הניינטיז. הפאוצ'ים היו באופנה ולא בקטע רטרו מגניב של היום. היית נחשבת פריקית עם הסתובבת בחולצת פלאנל ומעיל עור. סיגריות היו זולות וכולם עישנו בכול מקום. ואולי היית בקטע של בריאות אבל זה לא היה מגדיר את הלייף סטייל שלך. פייסבוק עוד לא עשה את הפריצה הגדולה שלו בארץ וכולם היו במיספייס. סלפי עוד לא הומצא. וכאשר אנשים ישבו ביחד אז הם אשכרה דיברו בינהם ולא העלו סטורי.
    ושלא תבינו לא נכון… היום יש לי פאוצ' בקטע מודע, והפסקתי לעשן לפני שנה וסטורי זה החיים :) אבל בניינטיז הכול היה פשוט יותר.

    מאת: ליזה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 11:14
  • היי, אני מתגעגעת לניינטיז, שלא היה אינטרנט בכל מקום, שהיית צריך לחפש דברים באינציקלופדיה, שלא היה וואטסאפ, התכתבנו בהודעות. היה יותר תמים :)

    מאת: איילת אושר |‏ 20 באוקטובר 2017 | 11:01
  • אני חושבת שאני הכי מתגעגעת למוסיקה והאמנים שהיו באותה התקופה! ללא ספק תקופה נהדרת.

    מאת: איילין שלם |‏ 20 באוקטובר 2017 | 10:58
  • אני הכי מתגעגעת בניינטיז ללבוש.
    כל סטייל הסטריט שיק והגראנג' באווירת קורט קוביין או קייט מוס, אומנם היום יש עדיין נגיעות בו בקולקציות אבל בצורה ממותנת..

    מאת: יעל |‏ 20 באוקטובר 2017 | 10:57
  • וואוו.. בניינטינז הייתה מוזיקת דאנס מטורפת. אצל מי לא עולה חיוך אוטומטי כשהוא נזכר איך היינו רוקדים בשורות את הוווו מקרנהההה. זה נשמע כמו תקופת האבן אבל היה כיף לשים בדיסקמן (!) את הלהיטים החושניים של הלהקות שכל כך אפיינו את העשור כמו הספייס גירלז והבאקסטריט בויז ופשוט לרקוד עם הקצב המטורף. זה נשמע כמו תקופה אחרת אבל לא הכל שונה: אז אהבנו את קוקו ג'מבו (יה אי יה אי יהההההה) וגם היום אנחנו אוהבות את קוקו… שאנל. צ'ירס לניינטינז!

    מאת: עליזה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 10:50
  • שזה היה לגיטימי לצעוק לשכן לרדת למטה לשחק כדורגל מהחלון

    מאת: מיכאל |‏ 20 באוקטובר 2017 | 10:44
  • בשבילי הניינטיז הם שנות הילדות שלי במרוקו, בבית ספר ״נווה שלום ״. אני בעיקר מתגעגעת לחברות שלי להפסקות שבהם שיחקנו קלאס וגומי .

    מאת: קלודין |‏ 20 באוקטובר 2017 | 09:58
  • געגועיי שמורים לד"ר מרטינס
    גיליתי אותם בשנות ה90 בתיכון, חרשתי עליהן ללא הפסק חורף-קיץ-סתיו-אביב עד שנתבלו.
    לא אשכח איך כשהתגייסנו ולא רצינו לוותר על הנעליים, רכשתי במיטב כספי זוג חדש בצבע שחור. יום יום הייתי צובעת את התפרים הצהובים עם לורד שחור כדי להיות תקנית…

    מאת: נוקה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 09:47
  • הכי מתגעגעת לפשטות והעדר ניידות שהיו בניינטיז…היכולת הזאת להעלם מהראדר לכמה שעות בלי הצורך העז והלא רציונלי להיות בקשר בנייד עם כל העולם. לימים שבהם לא היה את הדחף הבלתי נשלט לעשות צק אין בפייס על איפה אני ומה אני עושה/שותה/אוכלת ועם מי אני נמצאת…כמה פעמים ביממה אחת! או במילים אחרות לימים שבהם לה היה פייס /אינסטגרם ושאר ירקות ואנשים פשוט חיו את הרגע.

    מאת: חני |‏ 20 באוקטובר 2017 | 09:29
  • ברור שלדר מרטינס
    אדומות לקה
    גבוהות
    מעלפות!!!
    אז הן עלו כל כך יקר
    עלו חצי מהסכום שהרווחתי בקיטנה בחופש הגדול
    אבל היו שוות כל שח
    אילו רק היה לי אומץ לנעול כאלה גם היום

    מאת: אודליה |‏ 20 באוקטובר 2017 | 09:09
  • הניינטיז היה עשור מהמם. תקווה של שלום, מוזיקת גראנג' משובחת ואפילו הצלחנו לשים מאחורינו את פגעי האופנה של האייטיז ולהמשיך הלאה לשנים טובות שלא כוללות חותלות ושיער נפוח. גם עבורי באופן אישי זה היה יופי של עשור, אבל הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו הוא אל חולצת הפלנל המשובצת שקניתי בטיול לארה"ב באיזה מול נידח באמצע שומקום. היא היתה נעימה, שיא האופנה באותם ימים והיה לה שילוב צבעים על סקאלת החרדל וורדרד. מאז שנהרסה באיזו כביסה לא מוצלחת, מחפשת אותה בכל מקום, ללא הצלחה. נוחי על משכבך בשלום חולצת פלנל משובצת יקרה :(

    מאת: טלי |‏ 20 באוקטובר 2017 | 08:30

השאירו תגובה