מתנה בשישי: 500 שקלים לאפרודיטה

אני הכי מתגעגעת בנייטיז לזה שאחרי בית הספר הייתי נפגשת עם החברות . היינו משחקות בקלאס ובגומי , היינו רואות ביחד ערוץ הילדים שמלא בתוכניות קאלט משובחות שילדים אוהבים . אני מתגעגעת לשירים שהיו בנייטיז, במיוחד שירי האהבה הרומנטיים של גו'ן בון גו'בי וגורג' מייקל , מדונה שהיתה הזמרת האהובה עליי ולהקות המטאל השוות . אני מתגעגעת לסגנון הלבוש של הנייטיז כמו למשל הסרפן ומכנסי הפדלאפון שחזרו לאופנה אבל זה לא כמו פעם שהיינו לובשים אותם . בקיצור אני מתגעגעת לילדות , לחברות שעם חלקן אני כבר לא בקשר , למסיבות כיתה ולהידלקויות על בנים מהכיתה . זאת היתה תקופה כייפית וטובה .

שנות השמונים, שנים מאתגרות בהרבה מובנים, אהבתי ולא אהבתי , אבל אם יש דבר שאפשר להתגעגע אליו, אלו חוברות הסינרומנים (טננובלה, בפרינט שחור לבן), זה היה להיט אצל כל הנערות באותה תקופה. אחד השחקנים קראו לו פרנקו והייתה הערצה אליו מטורפת, אני זוכרת שתליתי פוסטר ענק שלו בחדר, וכך המבט שלו ליווה אותי בכל תקופת הנערות הידועה כגיל של התאהבות והתמרדות…..

הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא כמובן תוכנית הקלאסיקה "זהו-זה" שגרמה לנו להיצמד למסך.
עד היום זוכרת את מס' הטלפון (414155) כדי לזכות בחולצה ותקליט …

לתקופה שבא לא היו את הסמארטפונים ואנשים באמת היו מתקשרים אחד עם השני
ובמקום שיחות ועידה היו מפגשים משפחתיים
ובמקום וואטסאפ הייתה מתקשר אל הבנאדם
במקום להעלות תמונות לאינסטגרם מכל מקום הייתה מטייל ומרגיש שבאת
לטייל ולא מגיע ליום צילום
בקיצור לתקשורת שהייתה לנו פעם אחד עם השני

שנות ה90. הזמן שבו סבא וסבתא היו צעירים היו לוקחים אותנו תמיד לטיולים/ לחוף הים / לקניון ואף פעם לא שוכחים לפנק בגלידה בסוף :))

שנות השמונים היו אכן מאתגרים בהרבה מובנים.
אבל אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו אלו חוברות הסינרומנים. (טנלובלות כסטורי בורד בשחור לבן) זה היה להיט בקרב הבנות ש3ת בהפסקות ואפילו בשיעורים.
אכן נוסטלגיה….

מדובר בתחרות לא פשוטה.
איאלץ לוותר על האובססיה לספייס גירלז והשיגעון לאסוף כל דבר שקשור בהן (וכמובן את התהיות הרות הגורל למי מהן אני הכי דומה…), ולבחור במרתונים האינסופיים שלי ושל שני אחיי שבהם צפינו בסדרות המשובחות ביותר: צער גידול בנות, אריזה משפחתית, הצלצול הגואל, וכמובן – גולת הכותרת – בשידורי זאפ לראשון בשבת בבוקר. הכי אהבנו שצופים מהבית ניסו להיות איליי ולהציל את לילי באמצעות המקשים בטלפון… אין ספק שזו נוסטלגיה במיטבה.
*וכדי לחוש את הנוסטלגיה כמו שצריך, מצורף קישור לפסקול של אותן שבתות בבוקר:
https://www.youtube.com/watch?v=zb_D3Ff4Hz4

הניינטיז היה העשור שבו כולנו הלכנו להסתפר כמו דמיות מהטלויזיה…רייצ'ל גרין וקלי מבברלי הילס!
נהרנו עם תמונות מהעיתון לספרים מהסכנים שהיו צריך לספר אותנו כמוהן :)
איך נגיד בצורה עדינה..
אף אחת לא יצאה דומה להן באמת :)אבל במשך שנים הסתובבנו עם התספורות האלו..

אני מתגעגעת לפשטות של פעם בלי סלולרי כל שניה וחצי , לטייל בחוץ כי לא היה אינטרנט לראות טיטניק בפעם העשירית…וגם קלולס היה מועדף עליי ואיך אפשר לשכוח את תספורת ה"ריצ'ייל" שלי כי כולן רצו להסתפר כמו רייצ'ל מחברים

בשנות ה90 הראשונות הכל יותר יותר מעוגל ורציף ולא קופצני… הכל היה הרבה יותר רומנטי ולא סקסי וזה בעיקר היה בלבוש הנשי… והנשים היו הרבה יותר נשיות ופחות שדופות ורדופות)הגברים תמיד היו אידיוטים-חחח( בשנות ה90 נלחמנו על התמימות שכיום אנו נוטשים ב2 ידיים. היה הרבה פחות לחץ ולאדם היה יותר זמן לעצמו ולזוגתו משפחתו שיגרתו וכו. איש לא רדף אחריך ולא היו הודעות להלוואות של השוק השחור ועוד פירסומות… בקיצור היה זמן לכתוב שירים וחלומות ותיקוות והיה מקום לרומנטיקה ולאהבה. לא היו הרבה עורכי דין ולא הכל היה שפיט. הפורנו לא היה זמין כל כך ואם היה אזיי היה פחות מקצועי ויותר טיבעי… בקיצור בשנות ה90 הייתה צריך תעוזה כדי להיכנס לחנות כמו אפרודיטה ולקנות .ביריות כי זה היה מסגיר אותך…

וואו, אני מתגעגעת לכ״כ הרבה דברים מהניינטיז…
כרטיס טלכארד, טלפון מנגו, מחשב ibm, דיסקטים, טטריס, ד״ר מרטינס, הרוקסן, הלוגוס, איפה הילד, גאנס אנד רוזס, מייקל ג׳ורדן, מייקל ג׳קסון, פאמלה אנדרסן, תמרים קפואים שהיו אז להיט, שידורים חוזרים של ׳צעירים חסרי מנוח׳, קלולס, בברלי הילס 90210, נקניקיית מיס לוסי, טי-שירט גזורה בצווארון…
אבל הכי הכי הרבה? מתגעגעת לחוות את הכל בפעם הראשונה כנערה בתקופה ההיא…

הבן הבכור שלי יליד 1998. אני מתגעגעת לתקופה הזאת שהייתי אמא צעירה בחופשת לידה עם ילד ראשון והרגשתי על גג העולם עם התינוק המתוק שלי. מתגעגעת לימים של תום. לא לדברים חומריים.

הנייניטיז מסמלים בשבילי הרבה, אבל הגעגוע העיקרי שלי הוא לתלתלים של ג׳סטין טימברלייק שנראים לי עד היום הדבר הכי סקסי בעולם! יוחזרו התלתלים לאלתר וכן ירבו (:

כילידת 1/2/88 אני מתגעגעת לימי ההולדת של פעם..יום הולדת זכורה במיוחד הייתה יום ההולדת של כיתה ב' בפיצה מאסטרו השכונתית בירושלים.
לבשתי שמלת קטיפה שחורה, וצ'וקר קטיפה שחור, כל ילדי הכיתה הגיעו והמסיבה הייתה מושלמת בעיקר בזכות משחקי העבר-
למצוא סוכרייה בתוך קערת קמח רק בעזרת הפה, מרוץ תפוחי אדמה וכפות, מרוץ צמר גפן, חבילה עוברת, נר בבקבוק.
כיום אחיינים שלי חוגגים ימי הולדת מתוחכמים במיוחד- תחנות ספא וקעקועי נצנצים.. הלוואי והיו משחזרים מעט מן הילדות שלי :)

אמנם אלו השנים שהייתי בהם ילדה בקושי, אני הכי מתגעגעת לסוג ספציפי של גלידה של חברה שכבר מזמן לא קיימת-"טנא נגה", היה להם מין ארטיק שוקובו משודרג עם פיצפוצי אורז. בכל מקרה ,הארטיק הזה מקושר לי רק לאירועים מיוחדים, פעם בשנה בסוף עונת המנגו לאחר החופש הגדול שביליתי אצל הסבאים ,סבתא שלי הסכימה לנו לבחור ממתק אחד שיעזור לנו לחגוג את סיום העונה והעבודה הקשה שעשינו. כמובן-שזה מה שבחרתי,חיכה לי שם במקרר הגלידות כמו סוג של "גביע קדוש". אחח ,כבר לא מייצרים דברים כאלה.

אווווהוווו למה לא התגעגעתי בניינטיז?! בתור מי שנולדה בשנות השמונים וכל נעוריי היו בניינטיז ועיצבו את מי שאני היום, אישה בת 36 ש-90 אחוזים מהזמן חושבת ועורגת לשנות ה-90, (ראיתם מה עשיתי פה?

אני מתגעגעת לפשוט של הניינטיז. הפאוצ'ים היו באופנה ולא בקטע רטרו מגניב של היום. היית נחשבת פריקית עם הסתובבת בחולצת פלאנל ומעיל עור. סיגריות היו זולות וכולם עישנו בכול מקום. ואולי היית בקטע של בריאות אבל זה לא היה מגדיר את הלייף סטייל שלך. פייסבוק עוד לא עשה את הפריצה הגדולה שלו בארץ וכולם היו במיספייס. סלפי עוד לא הומצא. וכאשר אנשים ישבו ביחד אז הם אשכרה דיברו בינהם ולא העלו סטורי.
ושלא תבינו לא נכון… היום יש לי פאוצ' בקטע מודע, והפסקתי לעשן לפני שנה וסטורי זה החיים :) אבל בניינטיז הכול היה פשוט יותר.

אני חושבת שאני הכי מתגעגעת למוסיקה והאמנים שהיו באותה התקופה! ללא ספק תקופה נהדרת.

וואוו.. בניינטינז הייתה מוזיקת דאנס מטורפת. אצל מי לא עולה חיוך אוטומטי כשהוא נזכר איך היינו רוקדים בשורות את הוווו מקרנהההה. זה נשמע כמו תקופת האבן אבל היה כיף לשים בדיסקמן (!) את הלהיטים החושניים של הלהקות שכל כך אפיינו את העשור כמו הספייס גירלז והבאקסטריט בויז ופשוט לרקוד עם הקצב המטורף. זה נשמע כמו תקופה אחרת אבל לא הכל שונה: אז אהבנו את קוקו ג'מבו (יה אי יה אי יהההההה) וגם היום אנחנו אוהבות את קוקו… שאנל. צ'ירס לניינטינז!

בשבילי הניינטיז הם שנות הילדות שלי במרוקו, בבית ספר ״נווה שלום ״. אני בעיקר מתגעגעת לחברות שלי להפסקות שבהם שיחקנו קלאס וגומי .

הכי מתגעגעת לפשטות והעדר ניידות שהיו בניינטיז…היכולת הזאת להעלם מהראדר לכמה שעות בלי הצורך העז והלא רציונלי להיות בקשר בנייד עם כל העולם. לימים שבהם לא היה את הדחף הבלתי נשלט לעשות צק אין בפייס על איפה אני ומה אני עושה/שותה/אוכלת ועם מי אני נמצאת…כמה פעמים ביממה אחת! או במילים אחרות לימים שבהם לה היה פייס /אינסטגרם ושאר ירקות ואנשים פשוט חיו את הרגע.

הניינטיז היה עשור מהמם. תקווה של שלום, מוזיקת גראנג' משובחת ואפילו הצלחנו לשים מאחורינו את פגעי האופנה של האייטיז ולהמשיך הלאה לשנים טובות שלא כוללות חותלות ושיער נפוח. גם עבורי באופן אישי זה היה יופי של עשור, אבל הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו הוא אל חולצת הפלנל המשובצת שקניתי בטיול לארה"ב באיזה מול נידח באמצע שומקום. היא היתה נעימה, שיא האופנה באותם ימים והיה לה שילוב צבעים על סקאלת החרדל וורדרד. מאז שנהרסה באיזו כביסה לא מוצלחת, מחפשת אותה בכל מקום, ללא הצלחה. נוחי על משכבך בשלום חולצת פלנל משובצת יקרה :(