ניפגש אחרי המלחמה: אופנת שנות ה-40 חוזרת
הכתפיים המודגשות, המראה הצבאי, תיקי הסבתא והזוהר הנוסטלגי | קולקציות סתיו-חורף 2011/12 שבות לעשור הקודר ביותר בהיסטוריה
גברת מגונדרת. היילי סטיינפלד הקמפיין סתיו חורף 2012 של מיו מיו | צילום: ברוס וובר
ב-1940 הייתה פריז תחת הכיבוש הנאצי. הצללית הנפוצה נגזרה על פי צו חסכני בבד, בכפתורים ובכל מה שמיותר. מרופדת בכתפיים רחבות, צרה וקצרה בחצאית. משקפת הזדהות פטריוטית עם המראה הפונקציונאלי והממושמע של המדים. ועם זאת, לצד המראה החסכוני, לצד נשים במכנסיים ובמדים, הסתלסל לו סגנון זוהר ומופרז. הוא התקיים בעולם הסגור של מעצבי הקוטור של פריז בשנות הכיבוש. פנטזיה ואקסטרווגאנטיות שלטו בו. שמלות שופעות בד ומראה ראוותני עם צווארוני פרווה ותכשיטים נוצצים.
פריז מון שרי
שבוע האופנה הוא לא הדבר המעניין באמת שקורה בעיר האורות | את הסטייל האמיתי של הפריזאיות תמצאו בבתי הקפה וברחובות | שירה ברויאר חזרה מאוהבת ממפגש מחודש עם בירת השיק
קרלה ברוני מדגימה שיק פריזאי. מתוך הסרט "חצות בפריז" | צילום: יח"צ
"בפריז מספיק שאת אישה. רק על כך את כבר מוערכת". כך, במשפט אחד, פתרה לי לפני 15 שנה חברה אמריקנית שחיה בפריז, את חידת הנשיות הצרפתית. ל-5 ימים מדי שנה הייתי פריזאית, כשנסעתי לסקר את שבוע האופנה ב-12 שנות עבודתי ב-"הארץ".
יותר מהדוגמניות, השמלות והמעצבים, רותקתי לנשים ברחובות, בבתי הקפה, במטרו, בחנויות. הסתחררתי ממגוון הנשים – מבוגרות, צעירות,יפיפיות וגם כאלה שלא – לכולן מקום מכובד בגלריה האנושית של העיר. בתנאי שיש לך שיק כמובן.
משל גליאנו
בסוף החודש יחל משפטו של ג'ון גליאנו | משל על המעצב שסגד ליופי והתגלה במלוא כיעורו, ונמשל על בחירות במופרז, במוגזם ובדקדנטי, שנועדו להסתיר את הפחד מהריק שמסתתר שם מתחת
המלך הוא עירום. ג'ון גליאנו בתצוגת דיור קוטור | צילום: גטי אימג'ס
לפני כמה חודשים, טרם התפוצצה "פרשת גליאנו" שהובילה לפיטוריו מבית דיור, חלמתי חלום. ובחלומי אני מגיעה למסיבת תה בגן יפיפה, כולו שיחים ירוקים כהים עמוסים בפרחי פוקסיה. אני מוזמנת, אבל מציצה בין השבילים אל ההתרחשות כמו נוסעת סמויה. רואה הבזקים של יופי עשוי לתפארת. קרעי שמלות מרפרפות, חלקי כובעים ונוצות, ידיים ארוכות עדויות כפפות ותכשיטים מצטלצלים. אני שומעת שקשוק ספלים וצלחות, פרצי צחוק ורשרוש בדים בין השיחים, טפיפות צעדים, אני כנראה באפטר-פרטי של תצוגה של ג'ון גליאנו. הוא חולף ברקע, מאנפף מתחת לשפמפם דקיק. כולם חוגגים, דקדנס במלוא יפעתו. אבל האוויר מתקדר, מבשר רעות. התעוררתי וניסיתי להבין את פשר החלום. את תחושת האיום המרחפת ואת חוסר השייכות שגרם לי להציץ בין השיחים הפורחים מהצד.
אדם קרוב אצל עצמו
שירה ברויאר מחפשת תשובות לפרדוקסים של המלתחה ושל החיים
על גאווה ודעה קדומה | איור: istock photo
שינויי מזג האוויר
עוד לא קיץ, כבר לא חורף - ימים אחרונים של אביב קצר ונמהר | שירה ברויאר עולה על מדי העונה
להרגיש קצת פריס בתל אביב | איור: istock photo
מתי בדיוק התחיל האביב? האוויר הרענן, הרוחות היבשות, הגשם הפתאומי, הפריחה בכל מקום? בשבילי האביב התחיל ברגע בו לבשתי את קומבינציית הסושי גרדרובה שלי. מין מיקס פרטי רב עונתי של חולצה ארוכת שרוולים, סנדלים וג'ינס. מעדן מעודן למלתחה שרוב ימות השנה מותאמת למצבי חום או קור. הימרתי. הפכפכות האביב עלולה לזמן לי מכת חום בלתי צפויה, מחנק בחולצה ארוכה או להיפך, צינה פתאומית שחולצה דקה לא תצליח לעצור בתוספת כפות רגליים חשופות שהן מתכון בטוח לסבל.
סדר סדר תרדוף
עשרות מגזיני הווג הוצאו אחר כבוד מהבית ופינו מקום לריק משחרר | לכבוד פסח, שירה ברויאר חושפת את השיטה המושלמת לסדר בארון ובראש
להתאהב בצמצום | איור: iStock
לפני 15 שנה בערך, יצאו מדירתי הקטנה 13 ארגזי קרטון ענקיים, גדושי מגזינים. היו שם בעיקר עיתוני "ווג" מתפוצות שונות שאספתי בשקדנות מ-1982.
שני צוותי סבלים הגיעו – הראשון לקח מחצית מהארגזים לספרייה בשנקר והשני לקח את היתר לספריית בית אריאלה. לאירוע המכונן הזה קדמו חודשים ארוכים של היסוסים. חבר יקר ניסה לשכנע אותי להיפטר מערימות הכרומו החלומיות האלה. לאט, בסבלנות ובאהבה. "את אף פעם לא פותחת אותם", אמר וצדק, "תחשבי כמה מקום יתפנה לך". הייתי מביטה במדפים עמוסי המגזינים בעצב, ונזכרת איך הגיעו מבהיקים מבשורות חדשות, ממלאים את החלל באווירת מותרות.
גוף ראשון יחיד
אחרי 21 שנה כעיתונאית אופנה וחמש שנות שתיקה, שירה ברויאר חוזרת לספר איך הפסיקה לרדוף אחרי טרנדים והתחילה ליהנות להתלבש
איור: גפן רפאלי
יחסים עם אופנה הם יחסים הפכפכים, מאיימים. רק תרדי לרגע מגלגל העינויים והתענוגות הזה ותראי אותו ממשיך להתגלגל בלעדייך, מותיר אותך בענן אבק. לבד. לא בעניינים. תקועה. תועה. מחפשת כיוון, אריזה שתעטוף אותך ברכות, בגדים שיכילו את מי שאת, אם רק תהיי סגורה על זה. את מואסת במרדף הבלתי נלאה אחרי “הדבר הבא” ויורדת מהגלגל. טרנדים ממשיכים לרדוף זה את זה, אבל למי אכפת? למי באמת משנה אם הסגול הוא השחור החדש? והנה, את יוצאת שוב לדרך… בעצם, למה את? למה להסתתר מאחורי “את” אם מדובר בי? באני שלאורך 21 שנות עבודה כעיתונאית בשירות האופנה (12 שנים בעיתון הארץ, 9 שנים קודם לכן בחדשות) אולפתי לכתוב מקצועית ועניינית תוך הימנעות שיטתית משימוש בגוף ראשון?