שינויי מזג האוויר

עוד לא קיץ, כבר לא חורף - ימים אחרונים של אביב קצר ונמהר | שירה ברויאר עולה על מדי העונה

מאת  | ‏ 8 מאי 2011

להרגיש קצת פריס בתל אביב | איור: istock photo

מתי בדיוק התחיל האביב? האוויר הרענן, הרוחות היבשות, הגשם הפתאומי, הפריחה בכל מקום? בשבילי האביב התחיל ברגע בו לבשתי את קומבינציית הסושי גרדרובה שלי. מין מיקס פרטי רב עונתי של חולצה ארוכת שרוולים, סנדלים וג'ינס. מעדן מעודן למלתחה שרוב ימות השנה מותאמת למצבי חום או קור. הימרתי. הפכפכות האביב עלולה לזמן לי מכת חום בלתי צפויה, מחנק בחולצה ארוכה או להיפך, צינה פתאומית שחולצה דקה לא תצליח לעצור בתוספת כפות רגליים חשופות שהן מתכון בטוח לסבל.

אבל איך אפשר לסרב לתקופה הקצרה והמסעירה הזו, בה האיזון העדין בין כיסוי לחשיפה הופך לאמנות? לאפשרות החמקמקה שנוכל להתלבש לכמה שבועות כאילו אנחנו באירופה? "אני יוצאת לסיבוב", אני קוראת בקול לבני ביתי וסוגרת אחרי את הדלת.

| פותחים כפתור, מוותרים על הגרביים |

בחוץ אביב. חשופה בסנדלים, מתנחמת בשרוולים ארוכים אני מגלה אנשים במגפיים וסוודרים או כאלה בקצר ובכפכפים. את הנאחזים בחורף ואת המתעקשים שכבר קיץ. אני מרגישה כמו תיירת.

ברחובות פאריס רואים את זה הרבה. שילוב של ניגודים, ערבוב בין-עונתי, זיווג של קלילות קיצית וחורפיות מגוננת – מכנסיים ארוכים, גופיה, ז'קט כותנה קל, צעיף דק וסנדלים. או מכנסיים קצרים עם חולצה ארוכת שרוולים. אני זוכרת את הגבר הצרפתי ההוא ששוחח בקרן הרחוב עם חולצה מכופתרת חצי פתוחה ומוקסינים בלי גרביים. כמה מעודן, חשבתי לעצמי אז. מצב פגיע. מורכב. מעודן. דורש תחזוקת טיפוח. הכי לא ישראלי. כמו אישה בשמלה עם קרדיגן דקיק וסנדלים. מראה ואקנס של חופשה ממקום אחר. פתוח לרוחות משתנות.

| קפיצה קטנה לחו"ל |

בחורף אני נעולה ומוגנת בגרביים ושרוכים, אבזמים ומגפיים, מקסימום מורידה את הסוודר כשחם. בקיץ, חשופה ללא רחם. אך האביב, כן האביב הקצר והנמהר שלנו תובע מורכבות. כיסוי וחשיפה, הגנה ופגיעות. יכולת לזרום עם שינויי מזג האוויר. עם ההשתנות הבלתי פוסקת. מצב שהוא בלתי אפשרי במציאות הישראלית בה אין מקום למורכבות מעודנת. פה זה שחור או לבן. ימני או שמאלני. דתי או חילוני. פה זה הישרדות. השמדה בפתח. איום קיומי. קושי בלתי נסבל להכיל מציאות מופרעת שלא מאפשרת מקום למצבי גם וגם. לגם קר וגם חם. לגם יהודי וגם ערבי. חשבתי על כך ביום בו נרצח ג'וליאנו מר. מורכבות דורשת יכולת הכלה ואין לה סיכוי להתפתח בתנאי הלחץ של הקיום הישראלי המסוכסך עם עצמו ועם שכניו. הלבוש ברחוב הוא השתקפות של אותה יכולת הכלה מדולדלת. של רדידות אסתטית, חוסר כבוד, חוסר לגיטימציה לעידון. לטיפוח סביבתי אסתטי אישי וציבורי, של התחשבות במרחב. מזג האוויר משתף פעולה עם האקלים התרבותי. לא נותן לנו יותר מחודש, בקושי, לחוות קצת חו"ל. לפתח את העידון הדרוש לעונות מעבר מרגשות.

חזרתי הביתה, עטופה במדי האביב שלי. "איפה היית?" הם שואלים. "קפצתי לחו"ל", אני מחייכת לעצמי, מרחיקה את העיתון ונשכבת על הספה.

  • הי שירה , כמה יפה את כותבת
    כל כך מזדה איתך. תקופה מדהימה להתלבש נהדר.
    איך שהוא הקייץ הלח לא מאפשר להרגיש ממש טוב בבגדים, גם הכי קליל שיש ישר מזיעים
    איזה כף שחזרת לכתוב

    מאת: נטע |‏ 18 במאי 2011 | 11:55
  • מאמר מקסים

    מאת: גל |‏ 8 במאי 2011 | 18:18
  • קצת מביך…

    מאת: דינה |‏ 8 במאי 2011 | 12:49

השאירו תגובה