גוף ראשון יחיד

אחרי 21 שנה כעיתונאית אופנה וחמש שנות שתיקה, שירה ברויאר חוזרת לספר איך הפסיקה לרדוף אחרי טרנדים והתחילה ליהנות להתלבש

מאת  | ‏ 7 אפריל 2011

איור: גפן רפאלי

יחסים עם אופנה הם יחסים הפכפכים, מאיימים. רק תרדי לרגע מגלגל העינויים והתענוגות הזה ותראי אותו ממשיך להתגלגל בלעדייך, מותיר אותך בענן אבק. לבד. לא בעניינים. תקועה. תועה. מחפשת כיוון, אריזה שתעטוף אותך ברכות, בגדים שיכילו את מי שאת, אם רק תהיי סגורה על זה. את מואסת במרדף הבלתי נלאה אחרי “הדבר הבא” ויורדת מהגלגל. טרנדים ממשיכים לרדוף זה את זה, אבל למי אכפת? למי באמת משנה אם הסגול הוא השחור החדש? והנה, את יוצאת שוב לדרך… בעצם, למה את? למה להסתתר מאחורי “את” אם מדובר בי? באני שלאורך 21 שנות עבודה כעיתונאית בשירות האופנה (12 שנים בעיתון הארץ, 9 שנים קודם לכן בחדשות) אולפתי לכתוב מקצועית ועניינית תוך הימנעות שיטתית משימוש בגוף ראשון?

כמעט 5 שנים חלפו מאז פרשתי ממערכת העיתון, מעולם האופנה. בזמן שעבר, המשכתי במסע הגיבוש הפנימי שלי. אחד הביטויים שלו הוא ארון מנופה, מצומצם, ומדויק מתמיד. ובהתאמה – שקט נפשי כשמגיע הרגע להתלבש. מאחר וחובת הדיווח ממסלולי התצוגות כבר לא חלה עלי, אני שבה כאן לחלוק מחשבות על יחסים עם בגדים. יחסים שהם מנת חלקנו כל עוד אנחנו נדרשים להלך לבושים.

בלי להתבלבל ותוך שינון שתי המאנטרות הקדושות: “פחות הוא יותר” ו–אלגנטיות היא ויתור” (על מה שמיותר כמובן), אני מנהלת מאז פרישתי מעולם האופנה מערכת יחסים מפויסת יותר עם בגדים, שלמה עם הבחירות שלי המקופלות יפה בארון, פחות תועה, נהנית מהבהירות שתהליך הסינון והצמצום מאפשר, מתרווחת על המצע הפנוי עליו אני מנסה לגדל סגנון אישי ולהתחייב לו. על הדרך אני מגלה עוד משהו. הצלחתי “לוותר על הנוירוטיות” בכל מה שנוגע ליחסים עם בגדים, כפי שמכנה זאת נורה אפרון בספרה “אני שונאת את הצוואר שלי” כשהיא כותבת על יחסיה עם אוכל.

הארון שלי ברובו שחור. צפוי ועם זאת, תמיד מוכיח את עצמו מחדש בשבילי. אבל יש בקרים ששחור פשוט לא מתחבר. ואז אני מגוונת באפור בהיר, אפור כהה, אפור כחלחל או ממש מתפרעת באפור-סגול. האפור מעניק לי מעין אישור פנימי שאני שייכת. הוא מזכיר לי בגדי אימון שרקדנים לובשים באולם חזרות ניו יורקי, משהו שקשור לאצילות ולבגדי עבודה.

כעירונית אדוקה, אני יודעת כמה קל להתמזג בין הרחובות, האספלט ובנייני הבטון, במגוון של  אפורים מאוף–וויט ועד שחור. הג’ונגל האורבני מזמין התמזגות בגווני הסוואה. זה תמיד עובד, תמיד קול. כמו ג’ינס. ייצוגי בלי להיות מחייב. מאפשר חופש ביטוי אישי והצהרת כוונות בבחירת המרכיבים הנוספים מלבד הצבע: האיכות, הגזרה, החומרים, השילובים והאביזרים. האחידות המונוכרומטית היא היטמעות, נוחות, ביטחון, ויתור. אבל מה עם החופש? מה עם בת האיים שבי שרוצה להתעורר מתרדמת החורף? ומה עם הים–תיכוניות של תל אביב שכמעט אבדה עם הגב לים?

החופש שלי הוא בקיץ, כשריח החופש הגדול עולה באפי ונופי איים טרופיים שטים בדמיוני, אני מחליקה בלי למצמץ לשמלות כותנה בדוגמאות של פרחים ורודים וציפורים בטורקיז. החופש שלי מגיע עם הקיץ הארוך והחוף הזהוב המשתרך לצד העיר, והוא לובש צורות וצבעים שונים, מרקמים ודוגמאות. החופש שלי הוא ערימה של צעיפי פריאו שנקשרים על העורף עם פרחים גדולים בטורקיז או בנקודות כתומות. הוא שמלת משי עם עלים בכתום וסגול, גופיה באדום לוהט עם חצאית פרחים בוורוד ובאדום. הוא סנדלים ירוקים. הוא כל מה שמאיר את עיני כשאני פותחת את הארון בין השחור לאפור. הוא עוד אפשרויות.

השאירו תגובה