ברור שכולן חוזרות עכשיו לג'ינס האולטימטיבי של הניינטיז
הוא קיים כבר יותר מ-150 שנה, אבל התפוצץ לחלוטין כשהפך למדי "האוף-דיוטי" הרשמיים של הסופרמודלס משנות התשעים. עכשיו, האובססיה הנוכחית לעשור ההוא מטעינה אותו בתשוקה טיקטוקית בוערת, וזו בהחלט הזדמנות טובה לנסות להבין, שוב, מה הופך אותו לג'ינס המושלם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מדי פעם בכמה שנים צריך אדם לעצור ולשאול – מה יש בו, בליוויס 501, שהופך אותו לכזאת קלאסיקה על-זמנית, אולי אפילו לג'ינס המושלם בעולם? ובעצם, כנראה לא מדובר בחידה מסובכת מדי. 153 שנים עברו מאז שסוחר הטקסטיל לוי שטראוס רשם את הפטנט על מכנסי העבודה שפיתח, 136 שנים מאז שקיבלו את המספר הקטלוגי האקראי 501, וקצת יותר משלושה עשורים מאז שהפכו לסמל של קלאס באפס מאמץ.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
העניין הוא שלאורך כל השנים האלה, ה-501 פשוט לא נתן לתהילה לשנות אותו. הוא נותר אותו ג'ינס בסיסי, עם מטרה ברורה: להיות עמיד ונוח. לא טרנדי, לא סקסי, לא מתוחכם. הגזרה שלו – שיושבת בדיוק בגובה המותן, עם רגל ישרה שאינה צמודה מדי ולא רחבה מדי, נובעת מאותם שיקולי נוחות ומתפקדת בפועל גם כאיכות מחמיאה במיוחד, מעצם ההתאמה הטבעית שלה לגוף.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ההתפוצצות האופנתית שלו קרתה, כמובן, בניינטיז, כשנחשב למדי ה"אוף-דיוטי" הרשמיים של סופרמודלס כמו סינדי קרופורד, והאובססיה העכשווית לבייסיק המצומצם של אותו עשור מטעינה אותו בתשוקה טיקטוקית בוערת. הדגם המקורי אפילו עבר עדכון קטן תחת השם "501 90's", שהופך אותו למעט מרווח יותר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בינתיים, היורשות של עידן הסופרמודלס ההוא – היילי, קנדל ואפילו היורשת הפרטית של קרופורד, קאיה גרבר – משמשות כפרזנטוריות אולטימטיביות לסקס-אפיל העל-זמני של ה-501, ומשכנעות אותנו בכל פעם מחדש לקנות אותו בעוד צבע.
השאירו תגובה