מתנה בשישי: 500 שקלים ל-She-Ra jewelry

החוג הכי מוזר היה כשהייתי יחדה בכיתה ג ורשמו אותי לחוג חימר שהתקיים בתוך מרתף ענק. החוג התקיים בחלל דחוס כשבתוכו, מתקיימים במקביל, עוד חוגים. צרחתי כל כך מהמגע של החימר שהעבירו אותו לתחנה של החןג ציור ולאחר מכן לתחנה של חוג מקרמה. הזכרון של החלל הדחוס, עם המון ילדים המשתתפים בחוגים שונים במקביל צרוב אצלי עד היום. גם שנים אחר כך לא יכולתי לגעת בחימר. גם כמרפאה בעיסוק, החומר היחיד שאני נמנעת ממנו הוא חימר. כל זה בגלל חןג אחד מוזר במרתף דחוס.

החוג הכי מוזר שהי לי בילדות – הוא חוג "קנדמה" – משחק עץ יפני המורכב ממקל עשוי עץ בעל 3 כפות המחובר לכדור ע"י חוט.
ויש לציין שכל חיי למרות אין ספור פעמים לא הצלחתי להעביר את הכדור בין הכפות ולהשחיל לבסוף את חוד העץ שנקרא ספייק בכדור.

כשהייתי בת 7 אמא שלי רשמה אותי לחוג רביולי. ממש ככה.מדי יום רביעי בארבע ואין דבר כזה לפספס שיעור. גם כשחולים הולכים לחוג רביולי. היא חשבה שזה יהיה נחמד שאעזור לה במטבח בהכנת קערת רביולי ענק מדי שבוע ,באותו יום קבוע ושעה קבועה הענו ביחד רביולי שאותו היא הביאה לערבי בנות שהיא הייתה מקיימת עם השכנות מדי חמישי כשאנחנו כבר פרשנו לישון!!!
כל שבוע חוג רביולי עם עוד עשרים ילדות מיואשות כמוני כשההורים לא נותנים פתח לפרוש כשהדבר היחיד שמשתנה משבוע לשבוע בחוג זה המילוייייייייי של הרביולי.
כמובן שמרגע שהייתה לי זכות בחירה על עצמי החרמתי את אכילת כל סוגי הרביולי ובנוסף אני לא נוגעת בפסטות. הטראומה כאמור טרם עברה.

מוזר זה לא מילה.כשהייתי קטנה הייתי בחוג ״אורתודנט״.
כל שבוע כמעט ביום רביעי אמא היתה מסיעה אותי לרמת גן בשביל החוג, כשפס הקול של הנסיעה היה מלווה בדבהדבהדה של ארבע אחרי הצהריים בגלצ בהלוך ובראיונות עם אנשים שלא הכרתי ואותות שזכורים לי היטב בחזור. אז הייתי מגיעה לשם ומתיישבת על הכסא ובכל פעם הייתי בעצם מתקשטת במשהו חדש: רסן, פלטה, גשר בשיניים. שפעם אגב קראנו להם קוביות. ואלוהים ישמור למה לעזאזל רציתי את הדבר הזה *במודע* על השיניים שלי? אני זוכרת שחשבתי שזה מגניב כי היתה תוכנית בניקולודיאון או משהו כזה שנקראה ״מגושרת״ והיא היתה נראית לי ממש מגניבה. וגם איך התלהבתי מהצבעים שבהם יכולתי לצבוע את הגומיות של הקוביות כאילו מינימום מדובר כאן בצעקה האחרונה בעולם האופנה. החוג הזה התחיל בגיל יחסית מוקדם לשאר החברים שלי, וכן, צחקו עליי כשבכיתה ה׳ כבר היה לי גשר אבל ידעתי שכשכולם יסתובבו עם השיניים העקומות שלהם בחטיבה או כשהם ירצו להתנשק צרפתית והגשר יפריע להם לי כבר יהיו שיניים ישרות. לא בהכרח עם מי להתנשק אבל לפחות זה.
אז בקיצור מדובר בחוג המוזר ביותר שהתמדתי בו הכי הרבה….

בתור ילדה היה לי תחביב משונה. קצת מביך להודות, אבל התעניינתי בארכיאולוגיה.
בכיתה ב' התחננתי בפני אמי שתרשום אותי לחוג כדרות. לא ברור למה, אבל היא התרצתה.
למי מכן שלא בקיאה בתחום, היינו מפסלים כלים מחימר על אבניים (!)
כשממש רצינו "להתפרע", היינו מקבלים כלי חרס שבורים ומשחזרים אותם. מה שנקרא- "להדביק קנקנים" ;)
אני אמנם נשמעת זקנה, אבל מבטיחה שעדיין בשנות העשרים לחיי.
עם השנים הבנתי שארכיאולוגית כבר לא אהיה, אבל תמיד אזכור את זה בתור חוויה נחמדה.

הוריי עודדו אותי להיות עצמאית ויצירתית, ורשמו אותי לחוג נגרות! כמובן שהמדריך עזר בדברים המסוכנים, אבל את הרוב עשיתי בעצמי. תחושת המסוגלות והיכולת לבנות דברים הם כל כך משמעותיים בגיל צעיר.

החל מכיתה ג' הייתי בחוג נגינה. בטרומבון.

בתור ילדה קטנה הייתי חייבת עקבים, והיה חייב לזה איזשהו תירוץ. אז ביקשתי מאמא שלי לרשום אותי לחוג פלמנקו כדי שאוכל לקנות את הנעליים שכל כך רציתי, הייתי שנה בחוג ופרשתי- המטרה הושגה.

בתור ילדה הלכתי לחוג קדרות, אני, עוד חברה ועוד מבוגרים.. המורה הייתה מספרת לנו בלי הפסקה על בעלה שברח ממנה

אותי שלחו לחוג "חשיבה פוליטית". באמת!! היה כזה, ב"אריקה לנדאו" – נוער שוחר מדע.

את הבנות שלי לקחתי, כשהן היו ממש קטנות, לחוג ריקודי בטן. הן אהבו את זה, אבל היו ממש קטנות. בנות ארבע בערך

בתור ילדה הייתי בכל החוגים הבאנליים- בלט, פסנתר,חלילית, טניס, ג'ודו, מחול מודרני…אמא שלי לא פסחה על אף אחד מהרשימה :) חוג אחד מעניין שבחרתי בעצמי (עד היום לא ברורה לי לגמרי הסיבה) זה חוג "ביטלס". למדנו על שירים ישנים קלאסיים של הביטלס, כל הסיפורים, ההיסטוריה, תיאוריות הקונספרציות שסביב חלקם, דנו בקונפליקטים שונים, המורה שילבה בצורה מדהימה ומעניינת פרטי היסטוריה וכך למדנו על מלחמת וייטנאם ועוד.
עד היום אני נהנית משירי הביטלס והם חלק מהפלייליסט השוטף שלי , לימים כאשר בגרתי נסעתי גם לטיול למזרח וייטנאם קמבודיה ועוד, על מנת להבין יותר טוב את ההיסטוריה והקונפליקטים שעלו באותם ימים.
לפעמים דווקא חוג אשר נשמע להורים פחות "חינוכי" דווקא מושך את הילדים אך במקביל מלמד אנגלית, היסטוריה, ערכים תוך שילוב עם סיפור מעשיות וקמצוץ רכילות של פעם, אשר לא מזיקה לאיש:)

כשהייתי ביסודי לאימי הייתה חברה שהייתה מורה לספרות וככל הנראה חיפשה הכנסה מהצד, כך יצא שהיא התחילה להפעיל חוג "כתיבה יוצרת" של 4-5 בנות אצלה בבית. כל שבוע היינו מתכנסות ליצור סיפורים קצרים, שירים, ברכות ויצירות, כל פעם תחת נושא אחר או באמצעות הפעלה אחרת. הבית שלה היה גדוש בחומרי יצירה והיא תמיד הייתה מוצאת רעיון יצירתי שסביבו התקיים המפגש. בסוף השנה חזרנו הביתה עם חוברת ענקית שריכזה את כל פועלנו בחוג. שנה לאחר מכן לא נרשמו מספיק בנות ולצערי החוג נסגר, זה אכן היה חוג יוצא דופן שבהתחלה לא הבנתי את מהותו אבל במבט לאחור זו הייתה חוויה נהדרת ואולי החוג הכי מושקע שהייתי בו ושמעתי עליו בחיים!

בתור ילדה, ההורים שלי רשמו אותי ואת חברה שלי לחוג קאפואירה! פשוט מצאנו את עצמנו רוקדות את הריקוד ובו זמנית זה גם סוג של אמנות לחימה, אז את רוקדת ואז בום צריכה לעשות מן סיבוב עם בעיטה באוויר. אז פשוט מצאנו את עצמנו כמה ילדים עושים מעגל סביב המורה שמחזיק את הכלי נגינה של הקאופואירה, מנסים לתת בעיטות באוויר, לאוויר, בלי ליפול

כשהייתי בערך בת 5-6, קצת לפני כיתה א', אמא שלי לקחה אותי לחוג של ריפוי בעיסוק (ככה היא קראה לו). אני זוכרת שפשוט ציירתי הרבה, הרכבתי פאזלים, התגלגלתי על כדור פיזיו והייתי צריכה בבית להתאמן עם הרמת קופסאות שימורים (אמיתי). אף אחד מהחברים שלי בגן לא הלך לחוג כזה, ואני לא יודעת איך פשוט זרמתי עם הסיטואציה. 20 שנים אח"כ, סיימתי תואר בריפוי בעיסוק ואני מתחילה להבין מה קרה לי שם :)

כשהייתי ילדה קטנה, מצאתי את עצמי בחוג משחקי חשיבה עם חבורת בנים. כאילו שזה לא מביך מספיק, השתתפתי בתחרות ארצית של ארבע בשורה לילדים וזכיתי במקום הראשון. הגביע מוסתר היטב במגירה אפלה :)

בתור ילדה אהבתי מאוד אמנות מכל הסוגים
התחלתי בחוג ציור, בישול, צורפות, וגם הלכתי עם סבתא שלי לחוג סריגה

הייתי בחוג טבע – ליקוט עשבים, הכנת חביתות חובזה, תרופות סבתא,הכנת תכשיטים וזרים מדברים בטבע וכו..

כשהייתי קטנה אמא שלי לקחה אותי לחוג בלט.
בתחילת השיעור המורה ניגשה לאמא שלי ואמרה לה בעדינות ״ארשה לה להישאר לשיעור אבל זה לט מבנה הגוף המתאים״.
לאחר כמה שנים נרשמתי לחוג כדוריד. ספורט לא עדין במיוחד.
ההצלחה הגיעה והשתתפתי באליפיות עולם, הופעתי במדי נבחרת ישראל וגם ייצגתי את בית ספרי באליפויות התיכונים.
יחד עם ההצלחה היו לא מעט ביקורים בחדרי מיון ברחבי הארץ (סדק בצלעות, זעזוע מוח ואיבוד זיכרון למס ימים, וגם כמה אצבעות עקומות שנפגעו עקב כדורים..)
אשמח לקבל טבעת שקצת תעדן את האצבעות:)
קראתי את התכנון והסכמתי.

ההורים שלי שלחו אותי לחוג בישול בתור ילדה קטנה. כל פעם היתי חוזרת נרגשת ומביאה להם לטעום את מה שהיתי מכינה, הם היו טועמים ואומרים שזה מאוד טעים. אח"כ הם היו מוציאים את זה מהפה מבלי שאראה (אבל אחי הגדול היה מסגיר אותם וצועק בקולי קולות שהם הוציאו את זה)

בכיתה ב' הלכתי לחוג יצירה שהתקיים במרתף בית הספר. בחוג הכנו כל מיני דברים מוזרים ולא ברורים כמו כרית לנעיצת מחטי תפירה או זר מקש עם חיפושיות מקלקר עליו (לא זר לעיטור הראש אלא לקישוט. סבתא שלי תלתה אותו בביתה והוא נמצא שם עד היום…)

בגיל 10 ההורים רשמו אותי לחוג חיתוך זכוכית, בגלל שגיל שאר המשתתפים היה משולש משלי, שלא נאמר מרובע ומחומש, וגם בגלל ש- למה לעזאזל ילדה בת 10 צריכה ליהנות מחיתוך זכוכית?!
זה לא צלח ועזבתי את החוג תוך שבועיים, משאירה אחריי הרבה זכוכיות שבורות

כשהייתי קטנה הלכתי לחוג דרבוקה . הייתי בכיתה ב' והאמת שרציתי פסנתר ואני לא בטוחה שאז היה דבר כזה במשגב במועצה שבה גדלתי או שזה פשוט היה מאוד יקר. בנוסף יש לי קשב וריכוז ככה שאני מתקשה בללמוד דברים בייחוד בללמוד תווים. אז אמא שלי שלחה אותי לדרבוקה שמסתבר שזה לא פחות קשה מללמוד נגינה על פסנתר . הייתי בכמה שיעורים אפילו קנו לי דרבוקה בשביל שיהיה לי איך להתאמן בבית אבל אחרי מספר שיעורים המורה התחיל להבריז לנו מהשיעורים כשאנחנו כבר היינו מחכים לו אחרי הלימודים והחוג פשוט בוטל . וזה החוג הכי הזוי שהייתי בו . כיום בת 23 וזוכרת אולי מקצב אחד

בכיתה ג הייתה לי חברה-הכי-טובה שתמיד הלכה למיליון חוגים, ואני בעיקר רציתי לבלות איתה. מכיוון שלא היה לי כשרון לריקוד או לחלילית, הלכתי על האפשרות שלא מצריכה כשרון מיוחד – אוריגמי. במשך שנה שלמה למדנו (חבורה של ילדים וילדות בני 9) לקפל ניירות צבעוניים לצורות שדומות יותר או פחות לכל חיה או צמח אפשריים.
עם החברה אני כבר לא בקשר, אבל היכולת לקפל פרחי נייר קטנים עדיין משרתת אותי נאמנה.

הייתה תקופה בילדותי שהחלטתי שאני רוצה לנגן בצלו. האומנם חוג ללמוד צלו זה לא מוזר, אבל לילדה קטנה ונמוכה, לא ברור מה חשבתי לעצמי.
נראה לי שבעיקר נהנתי מזה שיכולתי לצאת משיעורים במהלך השבוע בבית הספר כחלק ממסגרת הלמידה.

בתור ילדה רציתי חוג ריקוד,כמו הילדות בכיתה שלי, אבל כשיש אמא רוסיה סובייטית ריקוד לא יבוא על חשבון לימודי העשרה, לכן נשלחתי לחוג אנגלית בתנועה – שלא רק יושבים ולומדים אלא הנה,יש שילוב של תנועות ולמינהן שהיא מכרה לי את זה בתור ריקוד,האנגלית מעולה אבל על התנועות ריקוד יש מה להמשיך לעבוד.

קשה לי לחשוב על חוג מוזר משום שנטיתם הטבעית של חוגים היא לפנות ולמשוך קהל רחב ובמידת האפשר.
כילדה הייתי בחוג אלקטרוניקה, הלכתי לכמה שיעורי קפוארה, ניגנתי על צ'לו ומתנועת הנוער ברחתי אחרי שני מפגשים כמו מאש. אבל הדבר המוזר ביותר שפניתי אליו היה כשנכנס בי שיגעון וטרינריה. קראתי את כל הספרים העוסקים בבעלי חיים שיכולתי למצוא בספריה. לא יכולתי לחכות להפוך לד"ר דוליטל קטנה ולהתחיל לימודי וטרינריה שנראו די רחוקים, הייתי עוד ביסודי. השיא היה שהתעקשתי ללוות את הוטרינר הסוציופט המקומי בקליניקה שלו. בכמה מפגשים הוא נשבע לי שחלק מתפקידי הוטרינר הם ליילד פילים וגם עכבישים במקרה הצורך. כמה הרדמות של כלבים כשהייתי לצידו בקליניקה והספיק לי. לשמחתו הוא נפטר ממני עד להודעה חדשה. פיס.

ואוו ישן, שלחו אותי לחוג ברייקדאנס , אחרי שני שיעורים המורה הפסיק לבוא ואיתו נסגר החוג והחלום שלי לרקוד כמו שצריך, היום בגלל זה אני ממשיכה לעשות פאדיחות ברחבה

לחוג אלקטרונאי צעיר בגלל שאבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה התחלתי לאהוב את ההתעסקות בחשמל והרכבות שונות והחלום היה לבנות מערכת אזעקה לחדר בשביל שאחים שלי לא יכנסו אליי לחדר ואם הם נכנסו תהיה אזעקה ואוכל לדעת (:

חוג של דפי קסם. כי כל אחד חייב ללמוד איך לקשקש עם עיפרון על דף לבן במשך חצי שעה ולגלות מה מסתתר .

כשהייתי בת 5, גרתי עדיין בברה"מ והיתה לנו שכנה מאוד מבוגרת, אולי בת 90, שהתחביב שלה היה לעשות תסרוקות ולגדל חתולים והרבה מהם. מתישהו היא החליטה לאסוף כמה ילדים מהבניין (באישור ההורים) ופעם בשבוע היתה מלמדת אותנו לקלוע צמות מכל הסוגים. אני זוכרת שרוב הילדות היו ממש טובות בזה ורק אני הסתבכתי עם הידיים השמאליות שלי אבל טיפחתי אהבה עזה לחתולים כי כשהייתי מתייאשת (בכל רגע נתון בערך) הייתי הולכת להתנחם במשחק עם איזה חתול רנדומלי שהיה בסביבה עד שהיה מתעצבן..אבל זה כבר סיפור אחר

אני לא מצליחה להסביר למה, אבל כשהייתי ביסודי הלכתי תקופה לחוג פלסטיקה…הכנתי מחזיקי מפתחות חבל"ז

לא יודעת למה, אבל ככה הוחלט – הלכתי לחוג ג'ודו במשך 3 שנים ( חגורה צהובה )
צפו לי עתיד מזהיר.. מפה לשם אני יודעת להפוך בן אדם ולעשות גלגלון, לפחות יצא מזה משהו

בכיתה ב' הלכתי לחוג בישול.. באנגלית! המטרה הייתה להתחיל ללמוד אנגלית ועל הדרך גם להכין כדורי שוקולד טעימים :)

כשהייתי בכיתה ד׳ בערך, ביליתי שנתיים בחוג של חברת החשמל לטובת שמירה על הסביבה וחיסכון בחשמל. החוג היה במתנ״ס ליד הבית. לא ברור לי איך הגעתי לשם או למה, אני רק זוכרת שהיו לנו תגי שם והיינו יושבים במעגלים ומדברים על חיסכון בחשמל. היו גם מבחנים. זה היה לגמרי מבחירה ועלה כסף. זה היה הזוי

היום יש סדנאות אפייה, חוגי זילוף, מאסטר שף לילדים… ומה לא. אוכל זה לגמרי טרנדי.
אבל בשנות ה80 כשעוד לא עלו לאוויר תכניות בישול בטלויזיה וריאליטי היתה מילה באנגלית, ילדים התעניינו בעיקר בחוגי ספורט, ריקוד, יצירה, מוסיקה.
אני הלכתי לחוג אנדר דוג, חוג בישול לילדים שהפעילה המורה שלי והתקיים במועדונית (להלן מקלט בי"ס). היינו יושבות יחד, מפטפטות, שומעות סיפורים ותוך כדי חותכות/מתבלות/מערבבות/מזלפות/מרדדות וחוזרות כל שבוע מאושרות עם מאכל כזה או אחר הביתה.
מאד אהבתי את החוג הזה, זכור לי כחוויה קסומה.

כילדה שגדלה בשנות השמונים השתתפתי בחוג סקטים
הפרסומת האחרונה של קסטרו עשתה לי פלשבק

בכתה ג' רציתי מאוד ללכת לחוג כלשהוא, הוריי המסכנים לא ידעו לאיזה חוג אפשר לשלוח ילדה חסרת כל כישרון שכמותי, ולכן מצאתי את עצמי בחוג בשם ״גוונים״ או משהו כזה, שבו יש מורה מולטי טאלנט שכל שבוע העבירה לנו את השעה בדרך מוזרה אחרת ..

החוג הכי מוזר שאי פעם השתתפתי בו היה חוג סינית (כיתה ב), הדבר הראשון שהמורה ניסתה ללמד אותנו היה לכתוב את השם שלנו בסינית – במקום לכתוב את השם שלנו לכל אחד יצאו צורות מוזרות ואפילו אותיות בצורת דג. המורה התייאשה בעצמה ומפה לשם במפגשים הראשונים החוג הפך מחוג סינית לחוג ציור.
זה היה חוג בלתי נשכח.

חוג-חיות

בכיתה ב' אבא שלי ואני חיפשנו חוג שנוכל לבלות בו ביחד.. מפה לשם הלכנו לחוג דרבוקה. קבוצה של 10 מבוגרים ואני. היום אני זוכרת 3 תנועות תיפוף

חוג אילוף כלבים עם הכלבה שהייתה לי , ונהנתי מכל רגע