מתנה בשישי: 500 שקלים לקניות ביריד טי מרקט

החולצה האדומה עם פניהם הממוסגרות של ארבעת החיפושיות היא תושבת קבע בארוני כבר למעלה מעשור. היא נקנתה בהפתעה על ידי חברתי המוזיקאית-לעתיד בשוק מאולתר, בימים בהם קסמה של הלהקה נחשף בפנינו אט אט באותה תמימות נעורים חמקמקה. טקס חניכת החולצה הוביל להבנה שהיא לא הולמת את מידותיי, אבל זה לא מנע ממני לגזור את הצווארון שלה ביד חובבנית כדי לתת לעצמי מעט מרחב נשימה ולהתהלך בה שוב ושוב בתחושת מחנק קלה שרק מחוך תובעני מסוגל לספק. בימים ההם כל מה שהשפיע על הבחירה האופנתית התמוהה הזו הייתה תחושת האחווה שעטפה אותי בעת הלבישה, כזו שמגיעה רק משילוב של מוזיקה אלמותית מרוממת רוח המסוגלת לבטל כל תסכול נערי ותחושת הרעות עם אותה חברה שמבינה ומקבלת אותך בדיוק כמו שאת. החולצה עדיין יושבת בארוני, לאחר הסבה נחוצה במיוחד למעין תיק צעקני, אבל החברה כבר לא שם. גם לקבלה המלאה והמתמסרת לחלוטין שלה היה גבול. והיום, כשאני מקשיבה לאלבום החדש של אחת החיפושיות שלי, אני רק מדמיינת אותנו שרות יחד לצליליו. היא פורטת על הגיטרה במיומנות והתיק האדום תלוי שם לצדנו, אוצר בתוכו את החברות ארוכת השנים הזו ומטביע בבטנתו את המכשולים והקשיים שקטעו אותה.

החולצה הכי נוסטלגית שיש לי היא חולצה רומנית מדהימה בצבע לבן עם ריקמה עדינה. החולצה הייתה של סבתא שלי עוד מימי ילדותה בתל אביב ולאחר מכן עברה לאימי. מכיוון שהם חיו בקיבוץ זו הייתה החולצה היחידה שבאמת הייתה שייכת לה ועל כן יש לה ערך סנטימנטלי עבורה. כשנולדה אחותי החולצה עברה אליה ולאחר מכן אלי. זו חולצה יפיפייה שאני לובשת כל חג שבועות ותמיד מזכירה לי את השורשים שלי.

תמיד הייתי מאד נוסטלגית. בבית ספר נזכרתי בימים הטובים בגן, בתיכון הסתכלתי בערגה בתמונות בית ספר, בצבא היינו מעבירים חוויות על התיכון… הימים חלפו ויש לי יותר עבר להתרפק עליו וארונות מלאים במזכרות עבר. בארון הבגדים ישנה חולצת טריקו עם סמל של בית ספר תיכון, אבל לא התיכון שלי… כשלמדתי בכיתה ט', הייתי הכי מאוהבת בעולם בבחור חתיך שראיתי פעם אחת בערך. לצערי הוא למד בתיכון השני בעיר. בתיכון שלי לא היתה נהוגה תלבושת אחידה, אך בשלו כן. היתה לי חברה שלמדה בתיכון השני, אבל לא רציתי להסביר לה למה אני רוצה את החולצה, כי אחיה הגדול היה חבר של הבחור. בעזרת כמה שקרים קטנים קיבלתי ממנה חולצה, ואיתה נכנסתי לתיכון כמה פעמים. כמובן שכל המאמץ היה לשווא, כי הבחור לא שם לב לקיומי, אבל החולצה הפכה לאחת הפיג'מות החביבות עליי עד היום…

החולצה הכי נוסטלגית שלי שייכת לסבתא שלי. יום אחד הייתי אצלה וראיתי שיש ערמה של בגדים שהיא מוסרת. בתוך הערימה הייתה חולצה מכופתרת בצבע תכלת עם רקמה מיוחדת של פרחים בצבעי פסטל. הגזרה של החולצה הייתה לא משהו.. רחבה מאוד ושרוולים גדולים. אבל למרות זאת ראיתי שעם קצת שינויים אני יכולה לעשות ממנה משהו שיתאים לי. שאלתי אם אני יכולה אותה והיא כמובן הסכימה. הצרתי את החולצה והורדתי את השרוולים כמעט עד הסוף. התוצאה: חולצה שיקית ומגניבה בסגנון וינטאג', שיפה בעיקר בתוך מכנס או חצאית גבוהים. גם סבתא שלי מאוד התלהבה מהתוצאה, ושמחה שאני לובשת חולצה שלה. לפני שנתיים סבתא שלי נפטרה, כך שעכשיו כל פעם שאני רק רואה אותה בארון אני מתמלאת בהתרגשות ומרגישה את סבתא שלי האהובה ביחד איתי.

החולצה הכי נוסטלגית שלי היא טישרט לבנה עם איורי מיני מאוס, שהיום היא כבר סוג של חולצת בטן עליי, ואני לא נפרדת ממנה למרות שהייתי צריכה לעשות זאת כבר לפני שנים רבות. אם "סחבתי" אותה איתי עד עכשיו והיא שרדה מעברי דירות, פרידות ואכזבות, היא כנראה תשאר איתי עד שהבת הקטנה שלי תגדל ותוכל להחליט בעצמה אם היא רוצה לשמור אותה לא. בחישוב מהיר, החולצה הזאת צריכה להיות בת 30 שנה פלוס מינוס. קיבלתי אותה בגיל 6 מחברה טובה של אמא שלי, שהייתה מעבירה לנו את כל הבגדים שהיו קטנים על הבת שלה.

חולצה נוסטלגית ויקרה עד מאד לליבי היא חולצת אובר סייז פשוטה שחורה עם כיתוב נחמד:
"i need a coffe" החולצה ליוותה אותי בנאמנות ויש יגידו נאמנות יתר בכל תקופת ההריון של בני הבכור. היא היתה שם כשהתבאסתי ששום דבר לא עלה עלי יותר או כשסתם חיפשתי חולצה שחורה שתתאים לג'ינס …גם כשהסתובבתי במחלקת יולדות אחרי הלידה היא היתה שם במקום החלוק המשמים והמדכא של הבית חולים.
בקיצור, נוסטלגיה…בצורת חולצה.

חולצץ הטישרט הכי נוסטלגית היא חולצה לבנה שיש עליה הדפס של סימבה ממלך האריות והיא נקנתה כשאני הייתי בת עשרים וכיום אני בת 41 והבת שלי לובשת אותה והולכת איתה הגאווה. אני בטוחה שהיא תהיה איתנו הרבה זמן וזה תמיד מעלה לי חיוך כשהיא לובשת אותה .

חולצת הטי הכי נוסטלגית שלי היא, קצת מביך, חולצת מעריצים של הבקסטריט בויז עם תמונה של הלהקה. עד גיל 18 בערך הייתי מעריצה מושבעת של הלהקה מה שכלל אוסף מטורף של תמונות, דיסקים, תכשיטים, מצעים ובעיקרון כל דבר שהוטבעה עליו תמונה של הבנים, כולל החולצה המיתולוגית. כשהם הגיעו לארץ זו היתה הפעם הראשונה שלבשתי אותה מאז שסיימתי תיכון ובנתיים גם האחרונה. אבל שמור לה מקום של כבוד.

החולצה הכי נוסטלגית שלי היא אחת החולצות הוותיקות ביותר בארון – נקנתה כשהייתי בתיכון (מה שאומר בערך שנת 2006) בקניון העודפים בהרצליה פיתוח. קניתי אותה עם החברה הכי טובה שלי בסניף העודפים של קסטרו – חולצת T בצבע שמנת עם ציור של נעלי בלט. איכשהו, לא משנה כמה פעמים סידרתי את הארון ותרמתי או זרקתי בגדים, מעולם לא יכלתי לזרוק את החולצה הזו. היא מזכירה לי את התקופה ההיא בתיכון – כשהדבר הכי מדאיג בעולם שלי היה בגרויות. היום יש לי "צרות של מבוגרים" אבל כל פעם שאני לובשת את החולצה הזאת אני מרגישה כמו תיכוניסטית ולרגע משתחררת מדאגות :)

שלום רב, החולצה הכי נוסטלגית שיש לי בארון היא בלי ספק חולצת סיום קורס הקצינים בו לקחתי חלק אי שם המאה הקודמת, היא כוללת את שמות כול משתתפי הקורס וכל מיני משפטי מחץ שמובנים רק למשתתפי הקורס, זו חולצה מרופטת שכבר מזמן איבדה את צבעה אבל מהווה זיכרון לעיתוי חשוב ומרגש ( שרתתי בצה"ל 27 שנה).

והוווו. איזה כיף!
אז יש לי בבית פיסת היסטוריה מ'ראש אינדיאני' שלקחתי מדודה שלי. מדובר בז'קט קצר דמוי זמש בצבע סגול.
אני בקושי לובשת אותו ובדרך כלל נוטה להעביר בגדים/לזרוק (אם אין ברירה), בקלות. אבל הז'קט הזה הוא חתיכת היסטוריה ואני מתקשה להעביר אותו כאילו היה אחת החולצות הרגילות.
מדובר באחת הרשתות האופנתיות הגגדולות הראשונות שהיו כאן בארץ, עם הרבה תעוזה ודימיון. קרסה בתחילת שנות ה2000, אבל למעשה כבר דעכה קודם, כשענקיות שיווק כמו קסטרו דרסו אותה.
אני עדיין מתלבטת מה לעשות עם הז'קט הזה ואם יש כאן מישהי שבדיוק צריכה אחד כזה להשלמת איזה לוק שהיא חולמת עליו, שתשלח לי הודעה לפייסבוק: offir rokach

כשלמדתי בכיתה י׳ לפני כמעט 30 שנה, הייתי מאוהבת עד כלות בנער חתיך הורס שבקושי הכרתי מהתיכון השני בעיר. כדי שאוכל למצות את פוטנציאל הסטוקריות שלי, הלוויתי חולצת תלבושת עם סמל בית ספר מחברה שלמדה בתיכון של אותו נער, וכך יכולתי להיכנס לבית הספר שלו בכדי לבהות בו ולדמיין שיש לי סיכוי איתו. בסוף ההתאהבות עברה לי, אבל החולצה עדיין קבורה איפה שהוא בארון הישן שלי בחדר הישן שלי בבית בו גדלתי

החולצה הכי נוסטלגית שלי היא טי שרט אדומה של מוטי בננה מיריד הטי מארקט הראשון שנערך במתחם אל פאשה בחיפה. אני חושבת שהייתי בת 24 (היום בת 37) ואני לא מצליחה לזרוק את החולצה… עדיין לובשת אותה לפעמים עם ג'ינס גבוה רחב (מאם ג'ינס).
נוסטלגיה במיטבה.

החולצה הכי נוסטלגית שלי היא הגופייה של האקס שלי.
זו חולצת גופיה צבאית, ובכל פעם שאני לובשת אותה אני נזכרת בתקופה שהיינו ביחד.
למרות שזה האקס שלי, אני נהנית להיזכר בתקופה הזאת,
בה היה חורף והכל היה נראה כמו סיפור האהבה המושלם ;)