שמלת שכמיה של אווה מנדלבאום במתנה

פיקאסו או אנדי וורהול, ה"מונה ליזה" או "הצעקה" | ספרי לנו מי האמן או יצירת האמנות שאת הכי אוהבת, ואולי תזכי בשמלה המעולה של המותג "אווה מנדלבאום"

מאת Fashion Forward | ‏ 16 דצמבר 2011

שווי המתנה: 649 ש"ח

בכל יום שישי נחלק מתנה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע תוכלו לזכות בשמלת שכמיה שחורה של המותג המקסים "אווה מנדלבאום". שני המעצבים שמאחורי המותג – נועם צוקר ומיכאל ספרר, מגיעים מרקע של אמנות פלסטית. צוקר היא ציירת, בוגרת תואר ראשון ושני במחלקה לאמנות בבצלאל. ספרר, פסל, סיים את לימודי התואר הראשון באקדמיה לאמנות Gerrit Rietveld באמסטרדם והמשיך משם לתואר שני בבצלאל. ספרי לנו בתגובות על האמן או יצירת האמנות הפלסטית האהובה עלייך ביותר. התשובה המקורית ביותר תזכה את הכותבת בשמלה שבתמונה.

* הזוכה ייבחר בין המגיבים לפוסט עד יום א', 18.12.11, בשעה 12:00
* בכתיבת תגובה הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו
* את השמלה ניתן להשיג בבסטודיו המעצבים, רחוב שפע טל 8, תל אביב

הזוכה בנעליים של מיכל מילר מהשבוע שעבר היא מיכל שסיפרה לנו על האירוע הכי משמעותי עבורה בשנה החולפת:

כל אדם בחייו רוצה להרגיש שהוא עושה דברים בעלי משמעות, מעשים שנותנים
סיפוק והרגשה טובה.
ובכן… לי יש את זה!!
אני אתן הקדמה קצרה, לרגע המסויים הזה בחיים שלי ,שהרגשתי ששווה לחיות בשבילו.

אני עובדת כסייעת במרפאת שיניים לילדים, של רופאים מתנדבים מחו"ל. אנחנו מספקים טיפולי שיניים לילדים נזקקים בחינם.
הרופאים סוגרים את המרפאות שלהם, משלמים על כרטיס טיסה ומגיעים לעזור לילדים שמפאת המצב הכלכלי של משפחתם לא יכולים לשלם על טיפולי שיניים.
באמת אנשים מיוחדים. בנוסף לטיפולים אנחנו מנסים להקנות למשפחות הרגלי תזונה והגיינה נכונים.
אני כסייעת, בנוסף לעבודתי הרגילה, השיגרתית, עושה את כל עבודת התרגום (תקשורת) מאנגלית לעברית בין הרופא והילד .
וניגש לרגע הזה הספציפי שנתן לי הרגשה כל כך טובה, משהו שהותיר בי את התחושה – בשביל זה שווה לקום בבוקר!
עבודה עם ילדים היא באמת עבודה, של "מה שאתה רואה ,זה מה שאתה מקבל", בילדים אין כל זיוף או צביעות… הכל כ"כ אמיתי.

במרפאה שלנו יש נער בן 17, שסובל מפיגור שיכלי קל.
בתחילת הטיפולים היה ממש קשה לטפל בילד ,הוא מאוד פחד והיה מופנם .והיה
ממש בלתי אפשרי להתקרב אליו.
כיום, הילד הזה נמצא במרפאתינו כבר מספר שנים רב. בכל פעם שהוא מגיע
למרפאה הוא שואל "איפה מיכל?,אני רוצה לטפל אצל מיכל"… וקופץ על כיסא הטיפולים בשמחה… ממש הבדל שמים וארץ ממה שהיה בהתחלה.

כאשר הילדים במרפאה שלנו מגיעים לגיל 18 הם מסיימים את הטיפולים אצלנו.
שמלאו לילד שמונה עשרה הנער סיים טיפולים אצלנו והוא מאוד נקשר אליי וגם אני אליו לפני שהוא עזב הוא אמר לי "יש לי משהו בשבילך " ונתן לי מעטפה ובה מכתב תודה מרגש. במעטפה היו גם 2 אריזות מסטיק. הילד אמר לי "קניתי לך משהו קטן – מסטיק.
אבל זה בלי סוכר, כי לימדת אותי שהסוכר לא טוב לשיניים. ואני עוד אבוא לבקר אותך". זה רגע שמאוד ריגש אותי ונתן לי תחושת סיפוק, לפעמים מעשה קטן מוביל לתוצאות גדולות.
התחושה הכי טובה היא לקום בבוקר וללכת לעבודה, מקום עבודה שהוא שליחות ולא סתם החתמת כרטיס ….."

השאירו תגובה לבטל

יצירת האמנות האהובה עליי היא האדם! כעת כשאני בהיריון אני מבינה עד כמה המילה "יצירה" הנה משמעותית בתהליך. כל יום נוסף משהו לחומר, משתנה ומתפתח, זז ומחליף צבעים. מדהים!
מאת: אפרת |‏ 22 בדצמבר 2011 | 10:29
בנוסף שזאת יצירת אומנות שאני הכי אוהבת זה גם יצירת אומנות שהכי מרגשת אותי, ועוד הרבה אנשים,
הספר לכם סיפור אחותי היא אומנית ברמה בנלאומית ביזמן שסימה את לימודי האומנות היא איתה צריכה להגיש פרויקט גמר ולא היה לה רעיון לאחר כמה ימים כולנו שמענו את הסיפור העצוב שאילן רמון ז"ל הלך לעולמו,ואז נפל לה רעיון היא ציירה חללית מדהימה ובתוך התמונה בצורה אומנותית רואים את אילן רמון זכרונו לברכה,הציור כמובן זכה להרבה מחמאות וציון גבוהה במיוחד,בכל פעם שאני רואה את היצירה הזאת אני מתרגשת ונזכרת בבנאדם מדהים.
מאת: אליש |‏ 20 בדצמבר 2011 | 18:07
כאשר למדתי תואר ראשון באמנות, הייתי בעולם של יצירות ואמנים, והכרתי את הזרמים השונים, התקופות, הסגנונות..
כך התאהבתי בכל פעם מחדש באומן אחר: ואן גוך, קלימט, בוטיצ'לי ועוד..
אך כאשר חלפו השנים והחומר הרב שנקלט במוחי התאזן, מצאתי את עצמי נהנית מאד מאומנות אך באופן אחר. כל מה שכתבתי כאן נופץ כאשר בקרתי בפירנצה וראיתי במו עייני את הפסל של מיכאל אנג'לו דויד. דמעות זלגו על פני ופי נפער קלוץ אני חושבת שמרוב התפעלות דברתי ביידיש…

דויד המפוסל, הנסיכי, הוא יצירה גאונית וחד פעמית כך לדעתי…
לצד האהבה לפסל, חיפשתי לי נסיך אמיתי שכזה, מפוסל ואצילי,
זלא ממש מצאתי. יש מציאות ויש אומנות…
מאת: רונה |‏ 19 בדצמבר 2011 | 21:46
עבודת האמנות האהובה עלי ביותר כרגע היא צילום בשחור לבן של הרקדנית פינה באוש, שצילם גדי דגון אשר היה לאורך שנים הצלם הקבוע של להקת בת שבע. אבא שלי קנה את הצילום בתערוכה לפני כשנתיים ואני גאלתי אותה מהמחסן שלו ותליתי בסלון דירתי השכורה. זו תמונה מאוד עוצמתית, מעט עצובה ותמיד מעניינת. אין מי שנכנס אלי הביתה ולא משתומם שתלוי לי בסלון צילום של אישה בת 70 במעין כותנת לילה, עם גוף גבעולי אבל המון כוח, שפשוט רואים עליה שהייתה רקדנית. לא כולם מזהים שמדובר בפינה באוש, אבל אף אחד לא נשאר אדיש. זה ללא ספק החפץ הכי יקר שיש לי בבית, מכל הבחינות. אני מקווה שבעתיד אצליח לרכוש בעצמי יצירות אמנות וליצור אוסף משלי. זה לא בהכרח יקר כמו שחושבים ולטעמי זה לא פחות חשוב מלקנות ספה חדשה או לבחור מנורות. הכי מבאס אותי לראות את היצירות האהובות עלי (מגריט, גוגן, מאטיס ועוד) ברפרודוקציות עם צבעים מעוותים תלויות בכל מיני קופות חולים. זה עושה להן עוול. עדיף לקנות משהו מקורי של בוגר טרי של בצאלאל במחיר של ארוחה במסעדה, או לכל הפחות להשקיע ברפרודוקציות טובות. ודבר אחרון – השמלה יפיפייה! גם בגדים זו אמנות, לא?
מאת: רעות |‏ 18 בדצמבר 2011 | 23:09
האמנית שאני הכי מעריכה היא אתי דודאי, שבחוגים מסוימים עונה לכינוי אתי D. לדבריה של אתי, מאז גירושיה, "פרצה מתוכי האמנות בעוצמה חזקה" – ואכן ניכרים בעבודותיה המאוחרות של מיס די, יציאה לחופשי לצד חיפוש עצמי ורצון למצוא את האחד שיהיה יפה, מצליח וכריזמטי – "ממש כמוני". היא גם אישה של מילים.

היצירה האהובה עליי של אתי דודאי היא הפסל שעשוי עיסת נייר של הפרצוף של הנכד שלה. פסל שמסמל עולם ומלואו – גם עיסה, גם נייר, גם נכד. אמנים וונאבי כמו ניר הוד או אילנה גור, יכולים רק ללמוד מאתי דודאי, אישה ואגדה, שלא נותנת לממון ולהצלחה הבינלאומית לסנוור אותה וממשיכה לייפות את סביון ואת העולם כולו באמנות מופלאה שמקומה במומה.
מאת: ש' |‏ 18 בדצמבר 2011 | 12:01
השלווה המזעזעת שצפה לה על פני ים המלח של סיגלית לנדאו היא כבוד לאומנות הישראלית. קשה להשאר אדיש מול הבשרניות של הפרי כשהיא מלפפת את הגוף בים המוות, אותי היא תפסה מהבטן..
מאת: ניר |‏ 18 בדצמבר 2011 | 11:39
ככה יצא, שאני לא מאד מתחברת לאומנות ויזואלית ומאד מתחברת למוזיקה. מכל הסוגים כמעט.
היצירה שמעוררת בי הכי הרבה רגשות היא סונטה לאור ירח של בטהובן
אני לא בדיוק יודעת למה, אבל בכל פעם שאני שומעת את הקטע הזה אני מוצפת רגשות ומרגישה שהלב שלי פשוט עומד להתפוצץ

זה מוזר איך שדברים מסויימים מייד מציתים משהו בתוכנו.. לפעמים בלי שנדע איך ולמה…
מאת: טלי |‏ 18 בדצמבר 2011 | 10:40
יצירת האומנות האהובה עלי הוא הקומיקס ״skin deep" של האומן דייוויד מאק. קומיקס בעצם אינה מילה מתאימה – מדובר ברומן גרפי שבו כתיבה, שירה וציור משתלבים למכלול עוצר נשימה ומעורר מחשבה על זהות אישית ושמירה עליה בחברה בה הצבא, התאגידים והממשל משחקים באדם כבובות על חוט. מאק הוא צייר מחונן וכותב מקורי ולא צפוי וביחד זו חוויה ויזואלית מהממת. חזרתי וקראתי את הספר, שכל עמוד בו הוא מופת של ביצוע בצבעי שמן, מים או רישום בדיו, אינספור פעמים.
מאת: מורן |‏ 18 בדצמבר 2011 | 10:37
פרידה קאלו, הציירת שסימן ההיכר שלה הוא גבותיה המחוברות, מצליחה לגעת בי באמת, לא בעבודה ספציפית אלא בקווי עבודתה לאורך השנים. העבודות שלה מאופיינות ברגש רב(שמקורו ברור לאור חייה הסוערים: בילדותה עברה תאונה, חלתה במחלה שמאוחר יותר בחייה גרמה לכריתת רגלה, התחתנה עם אמן מוכר שבגד בה עם אחותה, ניהלה רומן עם מהפכן רוסי, התגרשה מבעלה, לאחר שנה נישאה לו בשנית, עברה 3 הפלות ומעולם לא ילדה ילדים, לבסוף מתה מדלקת ריאות, כשהיא אופטימית ביחס להתקדמות החברה והעולם דרך הקומוניזם). במיוחד אני אוהבת את עבודותיה מכיוון שאני חסרת השכלה בתחום האמנות, אך יצירותיה כל כך חזקות, כמו צועקות מתוך הבטן, מאופיינות במוטיבים כל כך ברורים – שאפשר להבין אותה ולהזדהות איתה עד כאב. נראה שבפחות מ50 שנה הספיקה קאלו לחוש כה הרבה, שהייתה מוכרחה למצוא דרך להביע את האנרגיות שבה שמא תתפרק. כמובן, קאלו לא הזניחה את עולמה החיצוני וגם את המראה והלבוש שלה, ואהובה עליי במיוחד האמירה המיוחסת לה: "הסוריאליזם הוא ההפתעה הקסומה של גילוי אריה בארון בגדים, כשהיית בטוח שתמצא שם כותנות".
:)
מאת: חנגי |‏ 18 בדצמבר 2011 | 10:32
התמונה האהובה עליי היא ליל כוכבים.קראתי פה תגובות מלומדות של כל מיני תלמידות אומנות אז אני לא למדתי אומנות ואין לי הסבר אומנותי מלא מושגים יפים למה אני אוהבת את התמונה.פשוט אוהבת,אוהבת את הצבעים,אוהבת שהיא נראית לי אמיתית כאילו אני מסתכלת על צרפת בזה הרגע,נעים לי להסתכל בה ואוהבת את הניחושים סביב משמעות הירח והכוכבים…יום נפלא
מאת: keren |‏ 18 בדצמבר 2011 | 08:11
אבל זכורה לי פעם אחת בה יצירת אומנות הותירה אותי שבויה, עומדת נפעמת מולה דקות ארוכות וחושבת לעצמי איזה כיף למי שיודע לתרגם את הדימיון שלו בצורה כזו מושלמת ויפה למציאות. זו היתה תמונת הנוף האידיאלית של נחום גוטמן
מאת: ozerys@gmail.com |‏ 17 בדצמבר 2011 | 23:18
למרות שלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה, היתה לי במשך שנים רבות רתיעה מציורים מופשטים והעדפתי ציורים פיגורטיביים. אלו גם היו סוגי הציורים שבחרתי לתלות אצלי על הקירות בבית.
היתה זו חברה טובה שלי, שהיתה בעצמה אמנית וציירת ובינתיים נפטרה מסרטן ריאות לצערי, שהצליחה בסופו של דבר ללמד אותי להתבונן על ציורים מופשטים כגון אלו של מארק רותקו כציורים שמשרים אווירה של רוגע ומכניסים אותך למצב של מעין מדיטציה (http://www.nga.gov/feature/rothko/classic2a.shtm).
בזכות אותה חברה תלויות לי בבית כמה יצירות מופשטות, שגורמות לי הנאה רבה בכל פעם שאני עוצרת להתבונן בהן וכמובן שגורמות לי להרהר בה ועל כמה אני מתגעגעת אליה וכמה הייתי ברת מזל להכיר מישהי מיוחדת כמוה.
מאת: אתי |‏ 17 בדצמבר 2011 | 21:04
לא תמיד אהבתי אומנות, האמת אפילו זכור לי שממש סבלתי בשיעורי ציור בבית הספר. אבל אמא היא דווקא ציירת חובבת שחלומה היה שאוהב ציור כמוה ותמיד נהגה לאמר לי שהציור "האשה המורדת" של ג'ון וויטהאוס (John Waterhouse ) צוייר בהשראתי …
טוב אני מודה שחיים קלים לא עשיתי להורים שלי…
וכך לפני ארבע שנים במהלך השיעור במכללה נתבקשנו לכתוב חיבור בהשראת הציור של "האשה המורדת " .
התרגשתי מאוד! – בשבילי זה היה מעין סימן מאמא שחלתה באותה תקופה והפסיקה לצייר, סימן שעליי לחקור את הנושא ולהשקיע את כל כולי.
וכך המפגש הראשון שלי עם הציור היה ממש מרגש – במיוחד כשהבנתי שהסיפור שעומד מאחורי הציור מספר על אישה דעתנית ועקשנית שסרבה להענות להוראות הסביבה שלה ונלחמה על אהובה עד מותה הטראגי. – לדעתי הוא מזכיר יותר את אמא מאשר אותי אבל עם הורים למתווכחים…
ביליתי שבוע שלם בסיפרייה , קראתי שוב ושוב את הסיפור שמאחורי הציור והתרגשתי כל פעם מחדש.
לבסוף הכנתי חיבור מרגש וקראתי אותו בכיתה והתרגשתי מאוד ואפילו הבאתי העתק של הציור והצגתי לפני כל הכיתה שיכירו את הציור הזה שכל כך משמעותי עבורי , כשסיפרתי לאמא ראיתי שהתרגשה, הזילה דמעה ואז גם אני…
מאת: לימור |‏ 17 בדצמבר 2011 | 18:51
יצירת האומנות שאני הכי אוהבת זו התמונה המדהימה של בוטיצ'לי , על לידת האלה היוונית ונוס מתוך פנינה. הוא מצייר את ונוס בתור אישה יפייפיה ,מלאה ושופעת , וכך משקף את האופן שבו נתפס יופי בתקופה ההיא . חבל שכיום זה כבר לא כך ..
מאת: ליה |‏ 17 בדצמבר 2011 | 18:35
אף פעם לא הצלחתי להתחבר ליצירת אומנות פלסטית,אני בנאדם שאוהב ומעריך אומנות,זה מדהים בעייני,אני מתעסקת באומנות המשחק,ובעיצוב בגדים,שזה אומנות מדהימה בפני עצמה,אבל אף פעם לא הצלחתי להתחבר לעבודה פלסטית.

בשנה שעברה אדם שהיה קרוב אלי הלך לעלמו,בשבוע ש"בילה" בבית החולים,כדי להעביר את הזמן הוא קישקש לעצמו על גב נייר לבן,שאגב צידו השני,היה מסמך רפואי כלשהוא.כשנפטר אני ואימי הגענו אל בית החולים ואספנו את חפציו במטרה להחזיר אותם לביתו,ראיתי את אותם השירבוטים על גבי אותו הנייר,והיה לזה משמעות גדולה בשבילי,קיפלתי את הדף והכנסתי לכיס.שהגעתי הביתה תליתי אותו על לוח המודעות שלי במרכז החדר,וזה דרך מעולה בשבילי לזכור אותו בכל יום שעובר.
וזאתי היצירה הפלסטית היחידה בחיים שלי שהצלחתי להרגיש מחוברת אליה.
מאת: אור |‏ 17 בדצמבר 2011 | 17:58
בחרתם בנושא האהוב עלי – אמנות. אצלי ה"טיול שאחרי צבא" התחלק למספר טיולים שהנושא שלהם היה "טיול מוזיאונים באירופה". ביקרתי במוזיאונים הגדולים, במוזיאונים של אמנים ובגלריות בספרד, בצרפת,ובאיטליה, מבחינתי נשאר לי עוד לתור את הולנד…
אני חסידה גם של הקלאסי וגם של המודרני. יש שני מוזיאונים שאהבתי במיוחד והם המוזיאון של אוגוסט רודין בצרפת והמוזיאון של סלבדור דאלי בפיגרס בספרד.

כל פעם שאני נזכרת ביצירה שאני אוהבת יותר מהכל, אז עולה התמונה של הנשיקה של רודין. רודין פסל ענק בעיני. הוא הצליח ליצור דמויות ריאליסטיות ומרגשות.
ה"נשיקה" זה פסל שמכיל בתוכו את כל הרגש, העוצמה שפסל יכול להכיל. כמה שאהבתי את הפסל, כך היה לי קשה לגלות שלמעשה דובר בסיפור על אהבה אסורה מתוך ספרו של דנטה, על בחורה בשם פנצ'סקה שהתאהבה באחיו של בעלה פאולו. האח הנבגד, שגילה זאת, הרג את שניהם באבחת חרב אחת.
אי אפשר שלא לראות את הפסל ולא להרגיש את העוצמה של האהבה והרגש בינהם. כל פעם שאני מתבוננת בפסל הזה אני מרגישה כאילו סרט שלם של חייהם מתנגן לו באותו רגע.

במוזיאון אפשר לראות את הפסל מכל כיווניו והצופה מרגיש כאילו הוא חודר לרגע הכי איניטמי בין שני בני זוג – למרות שמדובר בפסל משיש.
כאן למעשה טמונה גדולתו של הפסל – לקחת רגע מדהים ולהקפיא אותו בזמן.
מאת: קרן |‏ 17 בדצמבר 2011 | 14:49
יצירה שהשאירה עלי חותם היא היצירה של רמברנט "הכלה היהודיה". הציור הוא של חתונה יהודית מהמאה ה-17 בציור בני הזוג ניצבים כשעיניהם מושפלות, ידיהם נוגעות זו בזו. בן הזוג גופו וראשו מוטים קלות קדימה. כשהסתכלתי על התמונה הרגשתי את החיות של הדמויות כאילו הן אוטוטו יוצאות מהתמונה.רמברנט גורם לצופה להזדהות עם האהבה והאינטימיות של הזוג ביצירה ובעצם מבלי לשים לב רקמתי לי סיפור אוהבים בראש של הזוג בתמונה.
מאת: ורד |‏ 17 בדצמבר 2011 | 14:02
שתי יצירות שאני מאוד אוהבת הן של וינסנט ואן גוך.
בתקופת שהייתו בארל היה לו חזון להקים קומונת אמנים שיעבדו יחד. הוא שלח הזמנות למספר אמנים והיחיד שהסכים להגיע היה פול גוגן.
לכבוד בואו של גוגן צייר ואן גוך מעין פורטרטים של שניהם בצורת כיסא. האחד היה הכסא של ואן גוך והשני היה הכסא של גוגן. מה שכל כך מרגש אותי ביצירות הללו הוא האופן שבו ראה ואן גוך את עצמו. בעוד שהכסא של גוגן היה כסא יחסית מפואר ויפה, מבטא את התרגשותו של ואן גוך לקראת בואו של גוגן, כסאו של ואן גוך היה דל, צנוע, ומרופט.
ההבדל בין היצירות מחזק באיזשהו אופן את הסיפור הטראגי של האמן עם הנפש הכל כך גדולה הזו, ונותן עוד הצצה לנפשו המיוסרת.
יתרה מכך, מי מאתנו לא מרגיש לפעמים כמה הוא פחות טוב מאחרים? היצירות הללו הן באמת יצירות גדולות של אמן ענק.
מאת: מזי |‏ 17 בדצמבר 2011 | 12:51
הפסל האהוב עלי הינו הפסל ״אישה וציפור״ (dona i ocell) של הפסל חואן מירו. זהו פסל סביבתי אשר ננמצא בכיכר ספרד בברצלונה ומעשיר את הסביבה בזכות צבעוניותו וייחודיותו! רבות מיצירותיו של חואן מירו עוסקות בטבע, בבעלי חיים ונשים… הפסל ״אישה וציפור״ מייצג בעיניי את עוצמת הנשיות והטבע, את הצבעוניות ושמחת החיים שאנו מביאות לעולם, והינו תזכורת תמידית לחשיבותה של שמירת הסביבה והתמזגות בה, מבלי לפגוע בטבע ובקיים!
מאת: תותי פרוטי |‏ 17 בדצמבר 2011 | 12:45
אני יודעת שזה יראה נדוש אבל היצירה שאני הכי אוהבת זאת המונה ליזה ולמה קודם כל לאונרדו דה וינצ'י הוא אומן דגול שציור את דיוקנה של האישה . זהו ציור מרתק שבוא אפשר להעלות כל מיני השארות בנוגע אליו האם המונה מחייכת או שהיא רצינית מאוד אפשר גם ללמוד המון מהציור על אותה התקופה בנוסף לכך דה וינצ'י גם עשה כך שלא משנה מאיזה כיוון מסתכלים על המונה היא כאילו "מחזירה אליך מבט " . כשראיתי את הציור באמת במוזיאון הלובר אני הייתי חסרת מילים איך שהציור נשמר כל כך הרבה זמן וכאילו ציירו אותו רק עכשיו , ולסיום היצירה היא המונה ליזה .
מאת: עדי |‏ 17 בדצמבר 2011 | 12:01
יצירות הוידאו של האמנית המוכשרת מיכל רובנר מרגשות אותי כל פעם מחדש.. הלכתי בסופ"ש למוזיאון ת"א, ובאגף החדש יש יצירה חדשה של רובנר בשם "ברושים" המוקרנת על קיר הבטון החשוף. וידאו של אלפי אנשים זעירים צועדים בין צמרות הברושים.. מהפנט. מומלץ בחום
https://www.facebook.com/#!/photo.php?fbid=10150624230649097&set=a.449748344096.228498.646574096&type=1&theater
מאת: racheliofek@gmail.com |‏ 17 בדצמבר 2011 | 09:38
כשהייתי בת 16 ושמעתי את מוניקה סקס שרים את השורה הזאת לא הבנתי כל כך על מה הם מדברים. אמנם אינני עוסקת באמנות אך אין ספק שזאת אחת האהבות הגדולות שלי. עברו 10 שנים מאז השיר והתהיה שלי, ולאחרונה מתנוסס על מדף הספרים שלי קובץ ציורים של דגה. הנשים של דגה עושות לי כיף אמיתי והדרך בו הוא מתבונן בגוף הנשי מרגשת ורומנטית להפליא. וכן, לקח לי קצת זמן אבל עכשיו אני גם מבינה מי זו השמנמנה והענוגה של מוניקה.
מאת: דנה נתן |‏ 16 בדצמבר 2011 | 23:43
מאז ומתמיד היתה בי חולשה כנה ואמיתית לעבודות אמנות צנועות וזקטנות ולכן לא פלא הדבר שהמונה ליזה הציתה בי את ניצוצות ההשראה וההתלהבות האפשרית בין ציור לצופה.
בנעוריי הלא רחוקים, חסכתי מטבע למטבע מתוך נחישות ורצון עז ליסוע לפריז, עיר האורות ולפגוש פנים מול פנים את יצירתי האהובה וכך- לאחר חודשי מלצרות ומכירות טי שירטים- רכשתי את הכרטיס המיוחל ונסעתי ללובר- הלובר! חמושה במצלמה דיגיטלית ובכובע ברט משופם פסעתי נחושה לתוך פירמידת הזכוכית.
ראיתי את המונה ליזה.
על ספל.על פוסטר. על חולצה יפה.
כמובן שרכשתי את כולם.
בעודי פוסעת בתוך מסדרונות ארוכים מלאים ביצירות מופת גדולות ומשעממות ראיתי נחיל של פדחות שחורות מסתדר אט אט לכדי גוש נחוש שאין להביסו.
התיירים היפנים לא אפשרו לי להתקרב ורק לאחר שעה ארוכה נתגלה לי פאר היצירה של דה וינצ'י. שמחתי והלכתי לשתות שוקו.
מאת: נטע לוין |‏ 16 בדצמבר 2011 | 22:45
אי אפשר לבחור אמן אחד או יצירת אמנות אחת שהיא האהובה ביותר, אבל, בתוך עולם אינסופי של דימויים, מידי פעם יש יצירה שנחרטת בזיכרון, שמצליחה לרגש אותי, לא תמיד באופן שניתן להסביר. כזה הוא התצלום "משב רוח פתאומי" של הצלם ג'ף וול. וול יצר את העבודה כמחווה ליצירה אחרת של אמן יפני מהמאה ה-19. וול לא מנסה "לתפוש" את הרגע בלחיצה אלא דווקא לשחזר רגע ע"י בימוי של סצנה. התחריט של הוקוסאי הצליח לרגש אותי בפעם הראשונה, והתצלום של וול כמחווה להוקוסאי התעלה על המקור וריגש אותי בפעם השניה.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74630&blogcode=2692184
מאת: רוני לוי |‏ 16 בדצמבר 2011 | 22:14
יצירת האמנות האהובה עלי היא תצלומו של טרי ריצ'רדסון בו רואים את שקיעת החמה מהכוס של קייט מוס.
נקודת המגוז האלמותית הממוקמת במפשעתה של אייקון אופנה ידוע במפגש נדיר בין האלוהי לנשגב לאמריקאי (היא מחזיקה קסדה בדוגמת דגל ארה"ב ועומדת במרכז איצטדיון פוטבול).
מאת: שרון פ |‏ 16 בדצמבר 2011 | 21:38
אחרי בתלבטות קשה בין פרידה קאלו לגרניקה של פיקאסו, פתאום נזכרתי ביצירת אומנות מדהימה, קצת פחות מוכרת, אבל ממש ממש מתאימה למטרת השגת השמלה המהממת- "ונוס של הסחבות"-
של האמן מיכאלאנג'לו פיסטולטו (pistoletto) בו רואים פסל קלאסי של ונוס בגודל אשה אמיתית עם גבה אלינו ,עומדת מול ערמה ענקית של בגדים- בוחרת לה ביגוד מצדקה
מאת: יעל גרוסמן |‏ 16 בדצמבר 2011 | 20:58
האמן האהוב עליי הוא פיט מונדריאן.
פגשתי את עבודותיו במטרופוליטן ומאז התאהבתי,
העבודות הפשוטות למראה אבל חובות בתוכן קסם רב.
הניקיון של היצירות מול ניגודי הצבעים העזים
הלבן מול האדום מול הצהוב מול הכחול,
והכל בים של ריבועים מלבנים וקוביות,
ממש כמו שמלה של שנות השישים
אומנות מודרנית היא הכי שווה בעולם, והרבה בזכות פיט מונדריאן.
מאת: אמילי |‏ 16 בדצמבר 2011 | 20:06
סדרת יצירות חדשה ומיוחדת, המכניסה את המתבונן בהן לעולמו של האמן היוצא מביתו בכל יום בכביש המיוחד/ fcha החוצה את ארצנו הקטנטונת לרוחבה, מתחיל בחוף הים ונגמר בהרי השומרון. היצירות הן כמו מסע בכביש המוכר, לי באופן אישי הכביש מאוד מזכיר את הבית בו גדלתי. כי ברגע שעליתי על כביש 5, לא משנה מהיכן, אני כבר בדרך הביתה.
מאת: הנוסעת |‏ 16 בדצמבר 2011 | 17:33
לפני כמה שנים במוזיאון בתל אביב ראיתי את התמונה הזו . לתמונה קראו "יוסף ואשת פוטיפר" הצייר הוא ניקולא טרונייה. שיש הרבה תמונות שצוירו בהשראת הסיפור הזה, אבל זו הכי מיוחדת. בתמונוה, יוסף נראה שכוב על דרגש ואשת פוטיפר יושבת למרגלותיו. הדבר המיוחד הוא שהצייר צייר אותה כל כך צעירה, שכשראיתי אותה הסיפור פתאום השתנה לי וראיתי סיפור אחר. מסיפור על יוסף האדוק והנאמן ואשת פוטיפר הפתיינית שמעמידה את יוסף במבחן, ראיתי ילדה קטנה,אולי בת 10 או 12, ילדה שחיתנו אותה עם פוטיפר, גבר מבוגר ועשיר. ויום אחד מופיע יוסף בביתה, והוא יפה תואר וצעיר. אין פלא שהתאהבה בו ורצתה לפתות אותו. הבנתי איך היא נפגעה כמו ילדה קטנה ומדוע הלשינה עליו.
מאת: לוי נועה |‏ 16 בדצמבר 2011 | 16:57
ראיתי את התמונה הזו לפני כמה שנים במוזיאון בתל אביב. לתמונה קראו "יוסף ואשת פוטיפר" הצייר הוא ניקולא טרונייה. מאוחר יותר הסתבר לי שיש הרבה תמונות שצוירו בהשראת הסיפור הזה ובחנתי הרבה מהן, אבל זו הכי מיוחדת. יוסף נראה בה שכוב על דרגש ואשת פוטיפר יושבת למרגלותיו. הצייר צייר אותה כל כך צעירה, שכל הסיפור פתאום השתנה לי בראש וראיתי סיפור אחר מהסיפור על יוסף האדוק והנאמן. פתאום אשת פוטיפר לא הייתה איזו פתיינית שמעמידה את יוסף במבחן כי, במקום אשת איש, ראיתי ילדה קטנה,אולי בת 10 או 12, ילדה שחיתנו אותה עם פוטיפר, גבר מבוגר ועשיר. ויום אחד מופיע יוסף בביתה, והוא יפה תואר וצעיר. אין פלא שהתאהבה בו ורצתה לפתות אותו. הבנתי איך היא נפגעה כמו ילדה קטנה ומדוע הלשינה עליו.
מאת: נועה לוי |‏ 16 בדצמבר 2011 | 16:39
הציור "Geopoliticus Child Watching the Birth of the New Man" של סלבדור דאלי. מאז שאני ילדה התמונה האהובה עליי בבית הייתה תמונה שאימי ציירה בהשראת התמונה של דאלי.
כשגדלתי התעניינתי מאוד בתמונה של אימי ששלפה לי ספר ביוגרפיה על חייו של דאלי שמן הסתם, רווי בתמונות ועבודות שלו. ברגע שראיתי את התמונה קרה לי משהו ואם הייתי יודעת לצייר משהו מעבר לסמיילים, סביר להניח שגם אני הייתי יוצרת תמונה בהשראת הציור, ממש כמו אמא שלי.
מאת: Yarden |‏ 16 בדצמבר 2011 | 16:15
אני חושבת שהיצירה האמיתית, היא גוף האדם…
רק להסתכל,ליראות איך אנחנו קמים כול בוקר פוקחים את העניים מזיזים את הידיים והרגליים זה יצירת פלא פשוט!
והמוח-איך ניכנס בו מידע רב כ"כ-תמונות,שמות,מילים,זיכרונות,שירים ויש עוד והלב שפועם ונותן לנו את היכולת לנשום וליחיות… זה כ"כ וואווו !!
כי רק להסתכל על האנשים שחולים בבתי חולים,שבורים הרוסים בקריסה מוחלטת ותסתכלו עלינו ! אנחנו יכולים לעשות ה-כ-ו-ל
זה כ"כ נדיר ומדהים!
מאת: noam0504121092@gmail.fom |‏ 16 בדצמבר 2011 | 15:52
הפסל Ron Mueck הוא בין האומנים שמרגשים אותי כל פעם מחדש
יש לו יכולת לקחת מאפיינים של אנשים בגילאים ומצבים שונים ולהציג אותם בדרך המרגשת והמוקצנת ביותר.
Mueck בפסלים שלו משחזר בנאמנות את כל פרטי גוף האדם, ומצליח ליצור דימויים ויזואליים שלעיתים אף צורמים ומביכים .הפסלים של Mueck מגיעים לגובה רב ולעיתים ממלאים חללים ענקיים.
http://sunseven.hubpages.com/hub/Awesome_Sculptures_Of_Ron_Mueck

מאת: מיכל |‏ 16 בדצמבר 2011 | 15:31
ציור של יאן ואן אייק מ1434. למדתי בביה"ס במגמת אומנות. מכל היצירות והזרמים עליהם למדתי השאיר בי חותם דווקא הציור הזה. הציור מתאר את נישאוי הזוג ארנולפיני, בחדר השינה שלהם. מה שמיוחד בציור, הוא שמאחורי הזוג יש תמונה של מראה ממנה משתקף כל חלל החדר. מהמראה אפשר לראות את הצייר עצמו.יצירה מיוחדת ומקסימה!
מאת: טליה |‏ 16 בדצמבר 2011 | 14:47
יצירת האומנות שאני הכי אוהבת ומעריכה בעולם היא הפרח המדהים שעשוי מפלסטלינה שהאחינית המדהימה שלי עשתה במיוחד שבשבילי והוא נמצא ממש ליד המחשב . יצירת אומנות של ילדה בת 5 שהכי אהובה עלי בעולם, ותמיד נותנת לי הרגשה טובה, מעלה חיוך על פני גם כשאין לי(: האהבה התמימה והנקייה הזאת בלי שום אינטרס עושה לי טוב על הלב כל יום מחדש…(: תודו שאתם רוצים גם…(:
מאת: ani2001@walla.co.il |‏ 16 בדצמבר 2011 | 14:34
האמן האהוב עלי הוא בעצם מעצב נעליים- בלייק מייקוסקי.
בלייק הוא המייסד של חברת נעליים מדהימה בשם toms שפועלה הוא מכירת נעליים (יפיפיות לטעמי), ועל כל נעל שנמכרת, נעל אחרת נתרמת לילד באפריקה. הרעיון מעורר השראה כ"כ, וטוב לדעת שיש אנשים שאכפת להם (:
מאת: נועה |‏ 16 בדצמבר 2011 | 14:20
האמנית האהובה עליי היא ברברה קרוגר.
אמנית פוסטמודרנית, פמינסיטית, ופוליטית. בעבודות שלה היא משתמשת בשפה האגרסיבית וכוחנית של הפרסום והשיווק בשביל לשאול שאלות, לעורר מחשבות ולהחדיר את המסרים שלה.
העבודות שלה בודקת איך המדיה מייצגת את האישה כאובייקט מיני(נשים מוצגות בפרסום ובקולנוע תמיד כאובייקט תשוקה גברי)ומחזקת את ההבדלים בין גברים ונשים.
עבודה חזקה במיוחד -"Your Body is a Battleground"
ממליצה לכם בחום לבדוק את העבודות שלה.
מאת: שי |‏ 16 בדצמבר 2011 | 12:46
הכי אהבתי את היצירה שהבת שלי הכינה לכבוד החנוכה שהיא בעיני יצירת אומנות יוצאת דופן, חנוכיה שכל כולה מחומרים ממוחזרים. ולכן היא לדעתי יצירת האמנות של השנה!!!
מאת: טלי עמר |‏ 16 בדצמבר 2011 | 12:29
אני חושבת שהדבר הראשון שמשך אותי לדושאן היה האומץ שלו.האומץ להציג יצירה כמו "מזרקה" ב1917.מי עוד חשב להציג משתנה בתור אומנות? בעיני דושאן הוא מסוג האמנים שככל שלומדים עליהם יותר כך אוהבים אותם יותר.איכשהו מתוך היצירות שלו אני מרגישה שאני מכירה אותו, את חוש ההומור שלו והתפיסה שלו לגבי מהי אומנות.כשראיתי רפרודוקציה של "מזרקה" עמדו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי שלא לחייך מזה שאני עומדת דומעת מול משתנה.הוא אמן פורץ דרך שהצליח לגרום לרעידת אדמה בעולם האומנות בעזרת הרבה אומץ והמון הומור.
מאת: אבישג |‏ 16 בדצמבר 2011 | 12:19
יצירת האומנות האהובה עליי היא של סלוואדור דאלי- "התמדת הזיכרון". אני רואה את התמונה כאירונית – על הזמן שלא מחכה לנו ורץ בקצב מטורף, התמונה הזו תמיד מזכירה לי שעליי להתייחס אל כל יום בחיי כאלו הוא יומי האחרון. ואילו בעליל
התמונה מרמזת לנו על עצירת הזמן- לקחת כמ הנשימות במירוץ המטורף הזה של החיים.
אני אוהבת דווקא יצירה זו בגלל שהיא לקחה מושג כל כך מודרני- זמן, והעניקה לו משמעות אחרת.
מאת: חלי |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:49
לכל מי שנפגע ממה שכתבתי..זו לא הייתה כוונתי,באמת… רק סיפרתי את הסיפור שלי ועד כמה אני גאה בעבודתי. אז אם פגעתי -סליחה ,זו מ-מ-ש לא הייתה המטרה .
מאת: מיכל |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:41
כבר בפעם הראשונה, כשראיתי את יצירת המופת של גוסטב קלימט 'הנשיקה', ידעתי עמוק בליבי כי מדובר ביצירה ארוטית, חושנית ומיוחדת במינה. נשיקה חסרת מעצורים, בה הגבר אוחז באישה וזו נבלעת עמוק בתוך התשוקה… כל פעם מחדש מוקסמת יותר ויותר מהנשיקה …
מאת: rench184@gmail.com |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:35
ב1622 ברניני פיסל בשיש את אפולו ודפנה מן המיתולוגיה היוונית, סיפור די מזעזע על אפולו, אל השמש והיופי שחיזר ורדף אחרי דפנה, נימפה יפיפיה, ביער. דפנה שראתה שאפולו משיג אותו והיא לא מצליחה להתחמק התפללת לאביה, אל הים שיחוס עליה, והוא בתמורה הפך אותה לעץ הדפנה. אפולו ביקש שמאז עלי דפנה יעטרו את ראשי המנצחים בתחרויות. הפסל גדול ויש להסתובב סביבו על מנת להבין את התרחיש כולו, פיה של דפנה פעור בצעקה והיא מתחילה להפוך לעץ, בעוד אפולו מנסה לאחוז בה.
מי שהזמין את הציור מברניני היה הקרדינל בורגזה, איש כמורה מכובד. כשהתלוננו על הימצאות הפסל הפרובוקטיבי בביתו הוא ביקש מברניני לחרוט עליו מוסר השכל "אלה הרודפים אחרי תענוגות ימצאו לבסוף רק עלים בידיהם"

כשמנתחים אומנות מתקופות קודמות רואים את התקדמות מעמד האשה לאורך השנים, רואים עם כמה קושי הן התמודדו. הברירה היחידה של דפנה שלא רצתה להיות עם אפולו היתה להפוך לעץ. היצירה הזו גורמת לי להיות שמחה וגאה במקום שלי היום כאשה ולרצות לשאוף לתיקון מלא :)

הפסל= http://clickit3.ort.org.il/InAttach/8aedc11d-997d-4a69-b1d6-2489389d4535/82f30019-752e-427f-b79e-eb2d041943d3.jpg
מאת: פרח |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:25
האומן אנסלם קיפר שבהשראתו נוצרה קולקציית החורף האחרונה של שאנל, הסובבת סביב יער אפלולי וחשוך. אנסלם קיפר הוא צייר גרמני שייחס המון חשיבות להיסטוריה של גרמניה ובמיוחד למלחמת העולם השניה.הציורים שלו מאוד אפרוריים, הצבעים בהם בגוונים מאוד דומים, הם מזכירים אפוקליפסה והרס המיוצר ע"י אדם.
מאת: מאי סבג |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:08
צודקת לחלטין עצוב שנותנים לזה פה יד כי זה נשמע סיפור "יפה יותר"
מאת: אורית |‏ 16 בדצמבר 2011 | 11:07
עצוב שנתנים לזה פה יד כי זה נשמע סיפור "יפה יותר"
מאת: אני 2 |‏ 16 בדצמבר 2011 | 10:54
Dikla Eduar אסמבלאז' של ארכיפנקו. בתור ילדה ראיתי את זה בצילום ונשאר לי בראש שנים אח"כ……לבסוף איתרתי כאדם בוגר את היצירה, ולמרבה המזל – היא נתגלתה כחלק מהתערוכה הקבועה במוזיאון ת"א…אז הלכתי ביום הולדתי לצפות ביצירה….וממש התרגשתי. עד היום מדי פעם אני הולכת לבקשר את היצירה של ארכיפנקו…..מומלץ בחום
מאת: דקלה-מיה אדור |‏ 16 בדצמבר 2011 | 10:27
האמן אנסלם קיפר שבהשראתו נוצרה קולקציית החורף האחרונה של שאנל, הסובבת סביב יער אפלולי וחשוך. אנסלם קיפר הוא צייר גרמני שייחס המון חשיבות להיסטוריה של גרמניה ובמיוחד למלחמת העולם השניה.הציורים שלו מאוד אפרוריים, הצבעים בהם בגוונים מאוד דומים, הם מזכירים אפוקליפסה והרס המיוצר ע"י אדם.
מאת: מאי סבג |‏ 16 בדצמבר 2011 | 10:26
רק שנה שעברה סיימתי את לימודי בבית הספר ואני בוגרת מגמת אמנות. לא יודעת למה אבל תמיד כששואלים אותי מי האמן האהוב עליי, מאוד קשה לי להחליט… מצד אחד אני מאוד מתחברת לאמנות הנאו קלאסית שהיצירה "האודליסק" הרשימה אותי ושבתה אותי בקסמה, ומצד שני (וההפך הגמור, אפשר לומר…) אמנות הפופ היא זו שבסופו של דבר הצליחה לקנות אותי. למעשה, פרוייקט הגמר שלי היה לקוח מתרבות הפופ והושפעתי רבות מאמנים כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין ושתי יצירות שלי היו בהשראת השניים הגדולים הללו, שהם למעשה האמנים האהובים עליי ביותר.
מאת: רינה |‏ 16 בדצמבר 2011 | 10:20
הסיפור מרגש וחביב וואלה מזל טוב על הזכייה וכו וכו, רק דבר אחד חמודה! המשפט האחרון שלך היה לא לעניין, זה שנפל בחלקך המזל לעבוד ב"עבודה עם שליחות" וואלה מברוכ.. אבל אל תזלזלי בעבודות של אחרים- מה זה "סתם החתמת כרטיס"??? בכל "סתם החתמת כרטיס" כזו אנחנו מפרנסים את המשפחות והילדים שלנו בכבוד!! לפעמים אנשים לא חושבים שניה לפני שהם פותחים את הפה!
מאת: אני |‏ 16 בדצמבר 2011 | 09:51