מתנה בשישי

מתנה בשישי: 500 שקלים לתמר מרקוביץ'

ספרו לנו על הפוביה המוזרה שלכן ואולי תזכו ב-500 שקלים לתמר מרקוביץ'

מאת  | ‏ 22 יוני 2017

מתנה בשישי (צילום: שי פרנקו)

מתנה בשישי (צילום: שי פרנקו)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

500 שקלים לרכישה בתמר מרקוביץ'

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

מהי הפוביה הכי מוזרה שלכן?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 500 שקלים
ניתן להשיג בחנות המעצבת – סגולה 8, תל אביב, באתר ובבוטיקים נבחרים

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 25/6/17 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשר שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-500 שקלים לרכישה בחנות Lee היא יפית, שסיפרה לנו על פליטת הפה המביכה שלה: "כשיצאתי עם האקס המיתולוגי שלי, כמעט 20 שנים לאחור, הוא סיפר לי כמה אבא שלו בדרן. כשלראשונה פגשתי את אביו הוא התחיל לגמגם בצורה מצחיקה והייתי בטוחה שזה כדי להצחיק אותי כי הרי הוא בדרן, אז שיחררתי לאויר את המשפט – 'טוב אתה באמת מצחיק, אבל אני לא מבינה כלום…גמגם ברור'. באותו רגע אף אחד לא צחק, הוא פשט חייך בנימוס ופרש לסלון. קלטתי את הטעות המביכה וכל השנתיים שיצאתי עם הבחור לא יכולתי לשכוח את פליטת הפה. לדעתי אף אחד לא שכח".

  • כשהייתי קטנה בגיל גן פחדתי מכפתורים.
    כשהייתי רואה מישהו לובש בגד ים כפתורים, הייתי מגיעה למצב של הקאות.
    בעיקר פחדתי מהכפתורים הקטנים בחולצות המכופתרות. אבא שלי נאלץ להסיר את החולצה במדרגות לפני הכניסה הביתה.
    אמא שלי החכמה החליטה לנסות להפטר מהפחד ע"י התקרובת אליו.
    היא הכינה לי שרשרת מכפתורים שהיו לנו בבית, בכל מיני צבעים וגדלים ושלחה אותי יום יום לגן איתה.
    זה עבד!
    תוך זמן קצר הפחד ותחושת הגועל וההקאות חלפו.

    מאת: גלית |‏ 26 ביוני 2017 | 21:53
  • יש לי פוביה מפחיות שתייה. לא זוכרת מתי זה התחיל ואני באמת לא יודעת להסביר מה אני מפחדת שייקפוץ עליי משם אבל…. כל מגע עם פחית שתייה חייב להיות מהוגן בטקס מאוד מוגדר ושמרני אחרת הפחית תמצא את דרכה אל הפח. 1. אני לעולם לא אגע בפחית ביד חשופה, אלא דרך כמה מפיות ביחד שייספגו את הלחות ויישמרו על היד שלי. 2. אני לעולם לא אפתח מייד את הלשונית, אלא אקיש עליה 6 פעמים בקצב מסויים ואז אפתח. 3. הלשונית תיפתח כשהפחית מאוד רחוקה ממני ונוטה החוצה ולא חס וחלילה לכיווני. 4. אני אנשוף פעמיים לתוך הפחית וארחיק אותה ממני אחרי כל פעם. כאילו לתת הזדמנות אחרונה למה שמתחבא שם לברוח. 5. את הנוזל אמזוג לכוס שקופה בלבד. מה שנכנס לכוס יספיק. מה שלא, ייזרק מייד עם הפחית או יימסר למי שקרוב אליי ועוד נשאר סביבי בלי לצחוק עליי.
    עם השנים למדתי להסוות את ההתנהגות הזו ולהימנע ממנה כמה שניתן בפומבי אבל כשאין ברירה אני מקיימת את הטקס בעדינות ובצניעות כך שמי שלא מכיר לא יבחין בפולחן.

    מאת: נטע |‏ 25 ביוני 2017 | 11:31
  • הפוביה שלי היא מבשורות לא טובות. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני שומעת שמישהו, לא עלינו, חולה או נפטר, אני פשוט נתקפת חרדה. זה כל כך מוזר כי בטבע שלי אני בחורה עם אופי כל כך "פסיכולוגי", כולם באים לבכות אצלי, אז אני מטה שכם כי אכפת לי מהזולת, אבל איש לא יודע על הצפרדע הענקית שאני צריכה להוריד בגרון כדי לעשות את זה, על הדופק שמאיץ ועל שלל האמונות התפלות המגוחכות שמתלוות לזה, והכל בגלל פוביה אחת מוזרה: משמועת צרה! (שלא נדע).

    מאת: רונה |‏ 25 ביוני 2017 | 11:16
  • כשהייתי קטנה,סביב גיל שש בערך,חזרתי עם חברים מהגן הביתה.גרנו בקיבוץ כך שהיה מקובל שהילדים הולכים הביתה לבד בסוף היום..הלכנו בשביל ופטפטנו ופתאום הסתובב הכל סביבי והתעלפתי.כמובן שמיד הוזעקו חברים לטפל בי ותוך כמה שעות אין ילד או מבוגר שלא שמע על ההתעלפות שלי.מאז בכל פעם שיש לי סחרחורת קלה אני מסתכלת מסביב לראות אם יש סביבה בטוחה להתעלף עליה…

    מאת: שירה |‏ 25 ביוני 2017 | 11:01
  • שנים ארוכות אני סובלת(קשות) מפוביה מיונים.
    נולדתי בבריה"מ, והיה לנו בבית מסתור כביסה מחוץ לחלון. בחלל הקטן הזה אמא שלי היתה שמה אוכל ליונים. פעם, כשהייתי בת 5, החלטתי שגם אני רוצה להאכיל אותן. לקחתי ערימה של פירורי לחם ויצאתי לשם. פתאום הדלת של פתח המסתור נטרקה, והיונים התחילו לעוף לי על הפרצוף, ניפנפו לי בכנפיים על הפנים ועפו החוצה דרך החלון. הסיטואציה הזאת כל כך הבהילה אותי, וגם הרעש של טריקת דלת המסתור היה כל כך חזק, שממש פחדתי. מאז אני מפחדת מיונים. היום אני יודעת שהן לא יכולות לעשות לי כלום, אבל עדיין מפחדת. בכל פעם שאני יודעת שאני צריך לעבור במקום שיש בו הרבה יונים, אני מעדיפה לעשות סיבוב גדול, רק לא להיתקל בהן. רק המחשבה על להקות היונים גורמת לי צמרמורת, דופק מואץ ותחושה לא נעימה שקשה לי להסביר. לפני חצי שנה הייתי בטיול בסנט ג'יימס פארק בלונדון, זה אזור שיש בו המון יונים. ישבתי עם חברה, ואחר כך הלכנו לטייל באזור, והיא ראתה שאני כל הזמן מסתכלת לצדדים ושאני לא רגועה. היא שאלה מה קרה, וסיפרתי לה. היא לא ממש הבינה למה אני מתכוונת. צחקנו על זה, אבל עדיין היו לי צמרמורות בכל הגוף, והתחושה הזאת לא עברה עד שהתרחקנו משם.
    לפוביה שלי יש יתרון אחד והוא מתרחש במקום עבודתי במכירות פרונטליות. זה שובר את הקרח מול אנשים ומאפשר לנהל שיחות לא רשמיות עם לקוחות פוטנציאליים, קולגות ואפילו דייטים :-) אנשים מתעניינים מה זה אומר פוביה מיונים, והאווירה הופכת ליותר משוחררת ופחות רשמית. בואו נסכם שבחתונה שלי לא תהיה אטרקציה של הפרחת יונים באוויר…

    מאת: סיגלית |‏ 25 ביוני 2017 | 10:51
  • בטוח ישמע מוטרף לגמרי אבל יש לי פוביה מאפרסקים. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם בקרבתי. רק מעצם המחשבה עוברת בי תחושה של צמרמורת וגירוד בכל הגוף, ובמיוחד באצבעות ובשפתיים. השערות שיש על האפרסק, המרקם הזה, המראה הזה מעביר בי תחושות קשות. הוא כל כך מרתיע אותי, שיש לי דפיקות לב חזקות. אני באמת עושה הכל כדי להימנע מלחתוך אפרסק או לאכול אותו. מה שהכי נורא הוא שאת הטעם אני דווקא אוהבת, אבל מעדיפה להימנע ממנו בגלל כל התופעות הלא נעימות האלה.
    זה גם לא נגמר פה, אותו מרקם מחוספס יש גם לבד זמש, וגם הוא גורם לי לאותן תחושות. אם מישהו שלובש מעיל זמש מתקרב אלי, אני מתרחקת ממנו, כי אני מפחדת לבוא במגע עם הבד.
    בבית הספר במושב שבו גדלתי היתה תזמורת של כלי נגינה. האופציות היו חליל, קלרינט וסקסופון. מאוד רציתי לנגן בסקסופון, אבל בפייה שלו יש מין עלה, שעשוי מבד שמזכיר זמש. בגלל שמאוד רציתי לנגן החלטתי לנסות להתגבר על הפחד, אבל לא הצלחתי. תחושת הגירוד שהיתה לי בידיים ובשפתיים היתה נוראה.
    העדפתי לוותר על החלום אבל מכל הסיפור הזה יצאה לי קריירה מפוארת בחלילית…

    מאת: מורן |‏ 25 ביוני 2017 | 10:47
  • פוביה נוספת שיש לי היא פחד ממעליות. מגיל צעיר אני מפחדת להתקע במעלית. אני מעדיפה לעלות במדרגות. כשהייתי בתיכון, חברה שלי גרה בקומה השישית, ותמיד הייתי עולה אליה במדרגות. אם היינו לחוצות בזמן, אז היא הייתה יורדת במעלית כדי להעלות אותי במעלית ביחד איתה. כנראה שזה גם סוג של קלסטרופוביה. כשאין לי ברירה ואני עולה במעלית, אני נתקפת חרדה ומתקשה לנשום. כבר היו לי מקרים שבהם יצאתי בריצה מתוך מעלית בקומה הלא נכונה כי לא יכולתי להיות בה יותר. גם מפחדת ממדרגות נעות. מעדיפה תמיד לטפס במדרגות רגילות בקניונים (מאז שאני ילדה קטנה).

    מאת: תמי |‏ 25 ביוני 2017 | 10:41
  • הפוביה הכי מוזרה שלי היא פוביה מפרחים. שנקראת אנתרופוביה. אף פעם בחיים לא קיבלתי פרחים ליום הולדת או מתנה מבן הזוג כי זר פרחים פשוט יכול לגרום לי לפיק ברכיים. כל חלקי הפרח כולל עלי הכותרת מחדירים את הפחד.
    זה משהו שקשור להפחדה בילדות בעזרת פרחים ומאז זה נמשך.
    tanyaf7@walla.com

    מאת: טניה גולן |‏ 25 ביוני 2017 | 10:02
  • אני לא יודעת להגיד בדיוק מתי זה התחיל, אבל אני זוכרת שהסרט 'מלתעות' המפורסם של סטיבן שפילברג, שבו צפיתי כילדה , גרם לי לפחד גדול מכרישים. עם הזמן זה התפתח לפוביה מטורפת מכל מיני סוגים של דגים, גם קטנים וגם גדולים. אני לא גזענית – אני לא מפלה אף אחד :-)
    אפילו דגי זהב קטנים או זהרונים, שמבחינתי נחשבים ממש דוחים בגלל הצורה המגעילה שלהם.
    כשהייתי ילדה היה לנו בבית אקווריום עם הרבה דגים. כשאבא שלי היה מנקה אותו, הוא היה מוציא את הדגים עם הרשת והייתי בורחת מהבית בצרחות, שכל השכנים שמעו. בהתחלה הם לא הבינו למה הילדה צורחת, אבל בסוף התרגלו שכאשר הם שומעים צרחות שלי במדרגות, זה בגלל שמנקים אצלנו את האקווריום בבית.
    אני רועדת בכל הגוף רק מהמחשבה על דגים. אפילו עכשיו, בזמן שאני כותבת את זה , יש לי צמרמורת כזו בגוף והלב שלי דופק בקצב פסיכי. אני נגעלת ומפחדת מהם גם יחד. התחושה שאני מדמיינת מהמגע עם הקשקשים כל כך מגעילה אותי, שאני מתחילה להזיע ולהיכנס ללחץ….

    מאת: סיגל |‏ 25 ביוני 2017 | 09:15
  • אני כל כך פוחדת מליצנים, שאם יעבור מולי ברחוב מישהו מחופש לליצן, אני אעבור לצד השני של הכביש…תמיד כשמגיע פורים אני מפחדת אפילו יותר. זה החג שכולם אוהבים ושמחים בו, ואני רק מתחילה לחשוב איך אני עוברת את הסיוט הזה. הפוביה מחריפה במיוחד במקום עבודתי בחג מיוחד בשנה שם תפקידי הוא עוזרת גננת בפעוטון – המחשבה על כל הילדים שיגיעו בפורים לגן בתחפושת של ליצן גורמת לי לצמרמורות בכל הגוף. לפני החג אני גם צריכה לקשט את הגן במסיכות ובתמונות של ליצנים, ואני מתחלחלת מהמחשבה שהפרצוף המפחיד של הליצן יחייך אלי את החיוך המרושע שלו. אני מקשטת את הגן רועדת כולי. האף האדום והגדול, השיער המתולתל, הנעליים הענקיות והאיפור המוגזם, שנותן אפקט של עיניים ענקיות. והצחוק המרושע, שפשוט מצמרר אותי. אני לא מבינה איך זה גורם לאנשים לצחוק או אפילו לחייך. איך אפשר לאהוב דבר כזה????
    לשמחתי זה גן של ילדים קטנים, בני חצי שנה עד שלוש, ולכן לא בכל מסיבות יום ההולדת יש ליצן. הילדים גם לא מציירים ליצנים, כי הם קטנים מדי, אז אני לא צריכה להתמודד עם הפחד הזה יום יום…

    מאת: גיא |‏ 25 ביוני 2017 | 09:14
  • הפוביה הרצינית שלי כרגע היא ברחשים. הם נמצאים בכל מקום ונדמה כי הם מאיימים לכבוש את ביתי ובכלל… את העולם. בימים בהם הפוביה מתונה אני רק נגעלת מהם, בימים קשים יותר אני פוחדת מהם (ליטרלי) ומייחלת לחיים ללא ברחשים בסביבה.
    ובנימה זו- שנעבור את הקיץ בשלום!

    מאת: שיר |‏ 25 ביוני 2017 | 08:00
  • יש לי פוביה ממש לא "ישראלית". אני *מפחדת* מחומוס וטחינה…
    זה ככה מאז שאני ילדה.. כנראה שהייתיי חולה אחרי שאכלתי חומוס או טחינה (יש מצב כזה, קוראים לזה taste aversion למדתי על זה בתואר למדעי החברה)…
    זה רודף אותי כל החיים…
    כשהייתי קטנה ממש הייתי בוכה אם היו שמים חומוס או טחינה לידי, אמא שלי הייתה מתקשרת לפני כל יומהולדת לאימהות של הילדים מהכיתה שלי ומבקשת שישימו את הפיתה עם החומוס ומללפפון חמוץ רחוק ממני…
    בצבא היו לי סיוטים בלילות שתהיה לי תורנות מטבח ושיגישו חומוס או טחינה, וכשזה קרה הייתי מחליפה את התורנות גם אם זה היה כרוך בלמכור את נשמתי לשטן…
    זה נשמע מופרע.. ותמיד צחוקים עלי.. אבל ככה אני…

    מאת: מיה |‏ 25 ביוני 2017 | 06:21
  • אני נרתעת מדברים מחוררים, אז אני לא יכולה לשבת על ספסלים הלבנים מחוררים.

    מאת: אירה |‏ 24 ביוני 2017 | 23:33
  • אני מפחדת מטלפונים. אני משקיעה שעות בבחירת צלצול שקט ונעים שלא ילחיץ אותי, ואחר כך משאירה את הטלפון כמעט תמיד על שקט. כשהייתי ילדה לפני כל התקשרות הייתי כותבת לעצמי תסריטי שיחה מדוייקים, היום אני כבר לא מעלה אותם על הכתב אבל עדיין מכינה בראש משפט פתיחה לפחות. החלק הבאמת משונה הוא ששיחות טלפון הם חלק מאד מרכזי בעבודה שבה אני עובדת, ושאותה אני אוהבת מאד.

    מאת: יטבת |‏ 24 ביוני 2017 | 21:45
  • הפוביה שלי היא להתקלח כשאני לבד בבית. היום כבר פחות, אבל כשהייתי בתיכון (בסוף שנות ה80), הקרינו בתוכנית טלוויזיה על קולנוע, קטע מהסרט פסיכו של היצ'קוק. הקטע המפורסם של האישה שדוקרים אותה במקלחת. גם חברה שלי פחדה בגלל הסרט הזה והרבה פעמים היינו שומרות אחת על השנייה בזמן המקלחת כשהיינו לבד בבית.

    מאת: תמי |‏ 24 ביוני 2017 | 21:31
  • יש לי פוביה ממש מביכה, שאני כל החיים מנסה להסתיר מהסובבים אותי (ועכשיו אני כותבת על זה באינטרנט :/). מי שקרוב אלי ממש יודע, אבל אנשים רחוקים לא יודעים…

    יש לי פוביה מידיות… כן כן ידיות… החלק הזה בדלת..
    יש ידיות שיותר מפחידות אותי מאחרות (למשל שירותים ציבוריים בתי קפה וכדומה, ופחות בבית של חברה או אצלי בבית). אבל בגדול אני ממש מפחדת מלגעת בידית וכמעט אף פעם לא עושה את זה ביד חשופה.

    זה התחיל שהייתי ילדה וכססתי ציפורניים ואמרו לי שאני אדבק במלא מחלות בגלל הידיות… מאז אני כבר לא כוססת ולא נוגעת בידיות.

    יש לי מליון כפפות חד פעמיות בתיק, ואני תמיד מנסה לפתוח את הדלת עם המרפק או עם הרגל…

    פעם הייתי בישרותיים ציבוריים ונגמרו לי הכפפות בתיק, ולא היה אפשר לפתוח את הדלת עם המרפק, אז חיכיתי כמעט חצי שעה עד שמישהי אחרת יצאה מהשירותיים כדי לצאת מיד אחריה.

    זה סיוט… וגם מביך…

    מאת: יסמין |‏ 24 ביוני 2017 | 15:33
  • יש לי פוביה מעגילים באזניים, למרות שיש לי עגילים.
    אני פשוט לא מסוגלת להכניס, להוציא, לחטא, או לגעת בעגילים או בחורים של האזניים.
    אמא שלי עזרה לי להוציא אותם לפני חודשיים והתעלפתי, אמרתי לעצמי שאני אשים אותם ביום שאחרי וככה זה היה כל יום עד עכשיו ועדיין לא החזרתי את העגילים לחורים.
    מצחיק אבל נכון.
    מקווה שזה מוזר מספיק כדי לזכות!

    מאת: מיקה סילקו |‏ 24 ביוני 2017 | 11:49
  • יש לי פוביה לא מוסברת משמן אנחנו באים ממשפחה מרוקאים ואיך אומרים שמן והרבה שמן זה לא דבר חדש אני פשוט מפחדת מזה ואני מפחדת מחגים שיהיה אוכל מפוצץ בשמן ולא בשלטתי אפילו במסעדות אני מבקשת סלטים ופסטות בלי שמן . אני יודעת שבכל דבר כמעט יש שמן היום אבל כשאני רואה אותו במצב נוזלי זה ממש מלחיץ אותי ומעורר בי חלחלה .

    מאת: יהב טננבאום |‏ 24 ביוני 2017 | 11:17
  • ברור שיש לי חולופוביה
    שונאת ש ו נ א ת חול
    לילדים בחרתי גנים בלי חול
    אלא עם משטחי דשא
    לים אני לא מתקרבת
    רק לבריכה
    נגעלת מהגרגרים הקטנים האלה
    רק מתקרבים אליי עם חול
    וכולי מתחילה לגרד

    מאת: אודי |‏ 24 ביוני 2017 | 09:25
  • בעלי כנף :( נוצות, תרנגולות ומה שביניהם..

    מאת: יפעת |‏ 24 ביוני 2017 | 00:40
  • מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי פוביה מצפרדעים.
    לא רק שאני מבועתת ונגעלת מהחיה הזו במציאות, אני גם לא מסוגלת לראות אותה בתמונות,, סרטונים ואפילו בפסלונים ובובת דמויות צפרדע ( מודה שגם כתיבת המילה הזו די גורמת לי לחלחלה…)
    בגלל שהן צצות בעיקר בסתיו ובחורף אחרי הגשם-תמיד, לפניי שאני יוצאת למקומות פתוחים אני דואגת לבקש ממישהו שנמצא ליידי שיסרוק את הסביבה כדי שלא אתקל באחת. יש פעמים שלצערי אני לא מצליחה להתחמק..
    למשל, סיפור שמאוד זכור לי היה בשירות הצבאי. הייתי בקורס מדריכי כושר ובאחת השמירות סיפרתי לחניך שהיה איתי בקורס על הפוביה שלי.בוקר אחד הוא ניגש לאוהל הבנות שבו ישנתי, עם כוס חד פעמית וטען שהוא הביא לי קפה. .המבט והחיוך שלו הסגירו אותו ומיד הבנתי שהוא זומם משהו…ובאמת ברגע שהוא התקרב אליי הוא השליך לעברי צפרדע מתוך הכוס..
    הרגע הזה זכור לי כמחריד ונוראי.. בעוד שכל מי שהיה סביבנו לא הפסיק לצחוק אני שיחררתי צווחה כל כך חזקה ופשוט ברחתי משם בבהלה תוך שאני ממשיכה לרוץ במשך 10 דק כי לא הצלחתי להירגע…
    מאז אותו מקרה החלטתי לא לשתף כל אחד בפוביה שלי שמא לא ינצל זאת ויחפש להתבדח על חשבוני…..

    מאת: הדס |‏ 23 ביוני 2017 | 22:35
  • הפוביה המוזרה שלי קשורה לצבע חום.
    בייחוד בגדים בצבע חום שאני פשוט לא יכולה ללבוש. במקסימום אנעל מגף בחום כאמל (אם אפשר לקרוא לו חום).
    אפילו פיג'מה חומה או טרנינג חום מעבירים בי חלחלה. שריטה.
    אבל חייבת לציין שהעיניים שלי חומות בהירות נוטות לירקרק עם הלבוש הנכון ואני מתה עליהן וגם על השיער החום שלי.
    בארון שלי לעומת זאת, לא תמצאו שום חום

    מאת: נוקה |‏ 23 ביוני 2017 | 19:51
  • הבנתי שיש לי פוביה מוזרה רק כשהגעתי לצבא, ובלילה, בחדר, כשהלכנו לישון בשיא החום של אוגוסט, הבנות שאלו אותי למה אני ישנה עם גרביים. ואז הבנתי את זה- מגיל קטן יש לי פוביה מלישון בלי גרביים בגלל הסרט המצויר של מפצח האגוזים, שראיתי בילדותי, שם אכלו העכברים הקטנים את אצבעות הרגליים של דמות ילדה קטנה…

    מאת: שרון |‏ 23 ביוני 2017 | 19:34
  • חצילים!
    המראה שלהם דוחה. המרקם שלהם נראה מזעזע.
    גם מבפנים וגם מבחוץ- זה מעורר בי בחילה.
    מי אתם, אנשים שאוהבים חצילים וישנים טוב בלילה??

    מאת: חן |‏ 23 ביוני 2017 | 17:50
  • כשהייתי קטנה הייתי "ילדת מפתח", והמפתח לבית היה מוחבא בארון החשמל. באחד הימים שלחתי את היד בהיסח הדעת לתפוס את המפתח – ובמקומו הרגשתי למרבה הזוועה זנב של שממית. מאז אני לא מסוגלת להיות בחדר אחד עם שממיות (נחשים דווקא לא מזיזים לי)

    מאת: מיטל |‏ 23 ביוני 2017 | 17:43
  • הפוביה שלי מלווה אותי מגיל 0 עד היום (23) – יש לי פוביה מ״דברים קטנים״ או בשם הרשמי – מיקרופוביה.
    כל החיים נרתעתי מפרטים קטנים ששונים אחד מהשני, מתכתיים בעיקר אבל לא רק. לצורך העניין איני עונדת תכשיטים משום סוג ולא מסוגלת לגעת בשל אחרים.
    ולמה מגיל 0? אמא שלי מספרת שכשהניקה אותי כשהייתי תינוקת והיא הייתה עונדת טבעת הייתי דוחפת לה את היד ולא מסכימה לינוק, בילדות לא הסכמתי לתת יד או חיבוק למישהו עם תכשיטים ועד היום אם חברה מבקשת שאעזור לה לסגור תכשיט אני מסרבת בנימוס

    מאת: נועה |‏ 23 ביוני 2017 | 17:05
  • כשהייתי ילדה קטנה הייתה לי פוביה נורא מוזרה לדפוק על דלת ולהגיע לבית הלא נכון. אין לי מושג מאיפה זה בא. יום אחד הלכתי עם אבא שלי לשחק אצל חברים והוא דפק על הדלת הלא נכונה. ישר אחרי המקרה בכיתי ונבהלתי אבל מאז הפחד הפסיק.

    מאת: נעמה |‏ 23 ביוני 2017 | 16:36
  • הפובייה שלי היא בנושא הבריאות.האחיין היקר שלי נפטר לפני שנה מהמחלה הארורה שהוא רק בן 30 אימי ואבי חולים גם.הפחד הכי גדול שלי שאשמע חלילה על עוד אנשים חולים ממכריי ומישפחתי לכן אני מפחדת כל כך לשמוע בשורות לא טובות.בשורות טובות לכולם

    מאת: שרה |‏ 23 ביוני 2017 | 15:56
  • וואי יש כמה וכמה! נתחיל הבמעלית אני גרה קומה שלישית ולא יכולנ לעלות אני מפחדת ממעליות מפחדת להיתקע ושלא אצלחח לצאת בנוסף יש לי קטע עם כלבים ועם סגירת דלת חייבת לחזור 5 פעמים לדעת שסגרתי את הדלת כמו שצריך אין מצב שאבדוק רק פעם 1 אני הולכת וחוזרת 5 פעמים! זה מעסיק אותי דורש זמן וכוח שלא תמיד יש בקיצור מעצבן מאוד ליאת liat_re@walla.co.il

    מאת: ליאת |‏ 23 ביוני 2017 | 15:47
  • בתור ילדה היה לי תמיד פחד מהפתח של המסננת של הבריכה, תמיד דמיינתי שעוד שניה יצא משם כריש שיתקוף אותי

    מאת: נעמה |‏ 23 ביוני 2017 | 14:57
  • היי קוראים לי יעל…הפוביה הכי מוזרה שלי היא שאני מפחדת למות….זה פשוט מפחיד אותי…ובאותו רגע אני פשוט לא ידועת מה לעשות עם עצמי….
    מאשרת שקראתי את התקנון
    Hgkakd156@gmail.com

    מאת: יעל שלג |‏ 23 ביוני 2017 | 13:02
  • מילדות פיתחתי פחד לא שפוי ולא נשלט מיונים, כל פעם שאני נתקלת באחת ברחוב או מתקרבת לחלון נפלטת לי צרחה טיפשית ומביכה. יש משהו ביונים שנראה לי מרושע ותחמני, ובייחוד בלתי צפוי..
    מה שהכי נורא זה שיונה היא חיה נפוצה, כך שיוצא לי להביך את עצמי מול אינסוף אנשים, ובסיטואציות הכי לא קשורות. לכי תסבירי לאנשים זרים שיונה זה מפחיד ואת לא מטורפת.

    מאת: מרב |‏ 23 ביוני 2017 | 11:41
  • לי יש פוביה מ-חנק ,כל פעם שאני מקוררת אני נלחצת בצורה מוגזמת ,
    יום אחד באמצע הלילה קמתי בגלל שהייתי מאוד מקוררת והיה קשה לי לנשום
    בגלל הלחץ שנכנסתי כמעט שלא היה לי אוויר לנשימה
    ירדתי במהירות במדרגות ,והציפורניים שלי חרטו את הברזל שמחזיקים כשיורדים הצקשרתי לאחותי והיא הזמינה אמבולנס
    הייתי בבית חולים כל הלילה ומאז יש לי תמיד משאף בביית למרות שאין לי אסמה
    וכדורי הרגעה ,ככה אני פחות לחוצה כי אני יודעת שייש לי "הגנה"

    מאת: מירה |‏ 23 ביוני 2017 | 10:55
  • מעולם לא הגבתי כאן אבל בגדים של תמר מרקוביץ' הם באמת באמת שווים.
    יש לי כמה וכמה פוביות, אבל הכי מוזרה היא הפוביה ממפיות נייר מקומטות. אני לא יודעת למה אני כל כך נרתעת מזה, אבל מזעזע אותי למדי לראות את גושישי הנייר המעוכים והמוכתמים האלו. כשטיילתי בספרד זה היה מאתגר במיוחד, כי בטאפאסיות הקטע הוא לזרוק את המפית המטונפת שלך על הרצפה לאחר השימוש.

    מאת: נון |‏ 23 ביוני 2017 | 09:54
  • יש לי את הפוביה הכי מוזרה בעולם.. אני מפחדת מעיל 4 מעלים דוקרניים. נשבעת לכם.. אני רואהאת זה ויש לי צמרמורת.

    מאת: קארין |‏ 23 ביוני 2017 | 08:56
  • פחד מטונה!!
    הקטן שלי פוחד מטונה
    הוא רק רואה את הקופסה
    הוא בורח
    אם מישהו שאכל טונה מתקרב אליו
    הוא נבהל ומתרחק
    אם מישהו יאכל לידו טונה הוא יקיא
    אם הלכתי איתו לסופר הוא מדלג על המדפים של השימורים שלא יתקל בטונה

    כל שאר בני הבית אוהבים מאד טונה
    תארו לכם את האווירה ;-)

    מאת: אודליה |‏ 23 ביוני 2017 | 08:40

השאירו תגובה