מתנה בשישי: 500 שקלים לתמר מרקוביץ'

יש לי פוביה מפחיות שתייה. לא זוכרת מתי זה התחיל ואני באמת לא יודעת להסביר מה אני מפחדת שייקפוץ עליי משם אבל…. כל מגע עם פחית שתייה חייב להיות מהוגן בטקס מאוד מוגדר ושמרני אחרת הפחית תמצא את דרכה אל הפח. 1. אני לעולם לא אגע בפחית ביד חשופה, אלא דרך כמה מפיות ביחד שייספגו את הלחות ויישמרו על היד שלי. 2. אני לעולם לא אפתח מייד את הלשונית, אלא אקיש עליה 6 פעמים בקצב מסויים ואז אפתח. 3. הלשונית תיפתח כשהפחית מאוד רחוקה ממני ונוטה החוצה ולא חס וחלילה לכיווני. 4. אני אנשוף פעמיים לתוך הפחית וארחיק אותה ממני אחרי כל פעם. כאילו לתת הזדמנות אחרונה למה שמתחבא שם לברוח. 5. את הנוזל אמזוג לכוס שקופה בלבד. מה שנכנס לכוס יספיק. מה שלא, ייזרק מייד עם הפחית או יימסר למי שקרוב אליי ועוד נשאר סביבי בלי לצחוק עליי.
עם השנים למדתי להסוות את ההתנהגות הזו ולהימנע ממנה כמה שניתן בפומבי אבל כשאין ברירה אני מקיימת את הטקס בעדינות ובצניעות כך שמי שלא מכיר לא יבחין בפולחן.

כשהייתי קטנה,סביב גיל שש בערך,חזרתי עם חברים מהגן הביתה.גרנו בקיבוץ כך שהיה מקובל שהילדים הולכים הביתה לבד בסוף היום..הלכנו בשביל ופטפטנו ופתאום הסתובב הכל סביבי והתעלפתי.כמובן שמיד הוזעקו חברים לטפל בי ותוך כמה שעות אין ילד או מבוגר שלא שמע על ההתעלפות שלי.מאז בכל פעם שיש לי סחרחורת קלה אני מסתכלת מסביב לראות אם יש סביבה בטוחה להתעלף עליה…

בטוח ישמע מוטרף לגמרי אבל יש לי פוביה מאפרסקים. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב עליהם בקרבתי. רק מעצם המחשבה עוברת בי תחושה של צמרמורת וגירוד בכל הגוף, ובמיוחד באצבעות ובשפתיים. השערות שיש על האפרסק, המרקם הזה, המראה הזה מעביר בי תחושות קשות. הוא כל כך מרתיע אותי, שיש לי דפיקות לב חזקות. אני באמת עושה הכל כדי להימנע מלחתוך אפרסק או לאכול אותו. מה שהכי נורא הוא שאת הטעם אני דווקא אוהבת, אבל מעדיפה להימנע ממנו בגלל כל התופעות הלא נעימות האלה.
זה גם לא נגמר פה, אותו מרקם מחוספס יש גם לבד זמש, וגם הוא גורם לי לאותן תחושות. אם מישהו שלובש מעיל זמש מתקרב אלי, אני מתרחקת ממנו, כי אני מפחדת לבוא במגע עם הבד.
בבית הספר במושב שבו גדלתי היתה תזמורת של כלי נגינה. האופציות היו חליל, קלרינט וסקסופון. מאוד רציתי לנגן בסקסופון, אבל בפייה שלו יש מין עלה, שעשוי מבד שמזכיר זמש. בגלל שמאוד רציתי לנגן החלטתי לנסות להתגבר על הפחד, אבל לא הצלחתי. תחושת הגירוד שהיתה לי בידיים ובשפתיים היתה נוראה.
העדפתי לוותר על החלום אבל מכל הסיפור הזה יצאה לי קריירה מפוארת בחלילית…

הפוביה הכי מוזרה שלי היא פוביה מפרחים. שנקראת אנתרופוביה. אף פעם בחיים לא קיבלתי פרחים ליום הולדת או מתנה מבן הזוג כי זר פרחים פשוט יכול לגרום לי לפיק ברכיים. כל חלקי הפרח כולל עלי הכותרת מחדירים את הפחד.
זה משהו שקשור להפחדה בילדות בעזרת פרחים ומאז זה נמשך.
tanyaf7@walla.com

אני כל כך פוחדת מליצנים, שאם יעבור מולי ברחוב מישהו מחופש לליצן, אני אעבור לצד השני של הכביש…תמיד כשמגיע פורים אני מפחדת אפילו יותר. זה החג שכולם אוהבים ושמחים בו, ואני רק מתחילה לחשוב איך אני עוברת את הסיוט הזה. הפוביה מחריפה במיוחד במקום עבודתי בחג מיוחד בשנה שם תפקידי הוא עוזרת גננת בפעוטון – המחשבה על כל הילדים שיגיעו בפורים לגן בתחפושת של ליצן גורמת לי לצמרמורות בכל הגוף. לפני החג אני גם צריכה לקשט את הגן במסיכות ובתמונות של ליצנים, ואני מתחלחלת מהמחשבה שהפרצוף המפחיד של הליצן יחייך אלי את החיוך המרושע שלו. אני מקשטת את הגן רועדת כולי. האף האדום והגדול, השיער המתולתל, הנעליים הענקיות והאיפור המוגזם, שנותן אפקט של עיניים ענקיות. והצחוק המרושע, שפשוט מצמרר אותי. אני לא מבינה איך זה גורם לאנשים לצחוק או אפילו לחייך. איך אפשר לאהוב דבר כזה????
לשמחתי זה גן של ילדים קטנים, בני חצי שנה עד שלוש, ולכן לא בכל מסיבות יום ההולדת יש ליצן. הילדים גם לא מציירים ליצנים, כי הם קטנים מדי, אז אני לא צריכה להתמודד עם הפחד הזה יום יום…

יש לי פוביה ממש לא "ישראלית". אני *מפחדת* מחומוס וטחינה…
זה ככה מאז שאני ילדה.. כנראה שהייתיי חולה אחרי שאכלתי חומוס או טחינה (יש מצב כזה, קוראים לזה taste aversion למדתי על זה בתואר למדעי החברה)…
זה רודף אותי כל החיים…
כשהייתי קטנה ממש הייתי בוכה אם היו שמים חומוס או טחינה לידי, אמא שלי הייתה מתקשרת לפני כל יומהולדת לאימהות של הילדים מהכיתה שלי ומבקשת שישימו את הפיתה עם החומוס ומללפפון חמוץ רחוק ממני…
בצבא היו לי סיוטים בלילות שתהיה לי תורנות מטבח ושיגישו חומוס או טחינה, וכשזה קרה הייתי מחליפה את התורנות גם אם זה היה כרוך בלמכור את נשמתי לשטן…
זה נשמע מופרע.. ותמיד צחוקים עלי.. אבל ככה אני…

אני מפחדת מטלפונים. אני משקיעה שעות בבחירת צלצול שקט ונעים שלא ילחיץ אותי, ואחר כך משאירה את הטלפון כמעט תמיד על שקט. כשהייתי ילדה לפני כל התקשרות הייתי כותבת לעצמי תסריטי שיחה מדוייקים, היום אני כבר לא מעלה אותם על הכתב אבל עדיין מכינה בראש משפט פתיחה לפחות. החלק הבאמת משונה הוא ששיחות טלפון הם חלק מאד מרכזי בעבודה שבה אני עובדת, ושאותה אני אוהבת מאד.

יש לי פוביה ממש מביכה, שאני כל החיים מנסה להסתיר מהסובבים אותי (ועכשיו אני כותבת על זה באינטרנט :/). מי שקרוב אלי ממש יודע, אבל אנשים רחוקים לא יודעים…

יש לי פוביה מידיות… כן כן ידיות… החלק הזה בדלת..
יש ידיות שיותר מפחידות אותי מאחרות (למשל שירותים ציבוריים בתי קפה וכדומה, ופחות בבית של חברה או אצלי בבית). אבל בגדול אני ממש מפחדת מלגעת בידית וכמעט אף פעם לא עושה את זה ביד חשופה.

זה התחיל שהייתי ילדה וכססתי ציפורניים ואמרו לי שאני אדבק במלא מחלות בגלל הידיות… מאז אני כבר לא כוססת ולא נוגעת בידיות.

יש לי מליון כפפות חד פעמיות בתיק, ואני תמיד מנסה לפתוח את הדלת עם המרפק או עם הרגל…

פעם הייתי בישרותיים ציבוריים ונגמרו לי הכפפות בתיק, ולא היה אפשר לפתוח את הדלת עם המרפק, אז חיכיתי כמעט חצי שעה עד שמישהי אחרת יצאה מהשירותיים כדי לצאת מיד אחריה.

זה סיוט… וגם מביך…

יש לי פוביה לא מוסברת משמן אנחנו באים ממשפחה מרוקאים ואיך אומרים שמן והרבה שמן זה לא דבר חדש אני פשוט מפחדת מזה ואני מפחדת מחגים שיהיה אוכל מפוצץ בשמן ולא בשלטתי אפילו במסעדות אני מבקשת סלטים ופסטות בלי שמן . אני יודעת שבכל דבר כמעט יש שמן היום אבל כשאני רואה אותו במצב נוזלי זה ממש מלחיץ אותי ומעורר בי חלחלה .

בעלי כנף :( נוצות, תרנגולות ומה שביניהם..

הפוביה המוזרה שלי קשורה לצבע חום.
בייחוד בגדים בצבע חום שאני פשוט לא יכולה ללבוש. במקסימום אנעל מגף בחום כאמל (אם אפשר לקרוא לו חום).
אפילו פיג'מה חומה או טרנינג חום מעבירים בי חלחלה. שריטה.
אבל חייבת לציין שהעיניים שלי חומות בהירות נוטות לירקרק עם הלבוש הנכון ואני מתה עליהן וגם על השיער החום שלי.
בארון שלי לעומת זאת, לא תמצאו שום חום

חצילים!
המראה שלהם דוחה. המרקם שלהם נראה מזעזע.
גם מבפנים וגם מבחוץ- זה מעורר בי בחילה.
מי אתם, אנשים שאוהבים חצילים וישנים טוב בלילה??

הפוביה שלי מלווה אותי מגיל 0 עד היום (23) – יש לי פוביה מ״דברים קטנים״ או בשם הרשמי – מיקרופוביה.
כל החיים נרתעתי מפרטים קטנים ששונים אחד מהשני, מתכתיים בעיקר אבל לא רק. לצורך העניין איני עונדת תכשיטים משום סוג ולא מסוגלת לגעת בשל אחרים.
ולמה מגיל 0? אמא שלי מספרת שכשהניקה אותי כשהייתי תינוקת והיא הייתה עונדת טבעת הייתי דוחפת לה את היד ולא מסכימה לינוק, בילדות לא הסכמתי לתת יד או חיבוק למישהו עם תכשיטים ועד היום אם חברה מבקשת שאעזור לה לסגור תכשיט אני מסרבת בנימוס

הפובייה שלי היא בנושא הבריאות.האחיין היקר שלי נפטר לפני שנה מהמחלה הארורה שהוא רק בן 30 אימי ואבי חולים גם.הפחד הכי גדול שלי שאשמע חלילה על עוד אנשים חולים ממכריי ומישפחתי לכן אני מפחדת כל כך לשמוע בשורות לא טובות.בשורות טובות לכולם

בתור ילדה היה לי תמיד פחד מהפתח של המסננת של הבריכה, תמיד דמיינתי שעוד שניה יצא משם כריש שיתקוף אותי

מילדות פיתחתי פחד לא שפוי ולא נשלט מיונים, כל פעם שאני נתקלת באחת ברחוב או מתקרבת לחלון נפלטת לי צרחה טיפשית ומביכה. יש משהו ביונים שנראה לי מרושע ותחמני, ובייחוד בלתי צפוי..
מה שהכי נורא זה שיונה היא חיה נפוצה, כך שיוצא לי להביך את עצמי מול אינסוף אנשים, ובסיטואציות הכי לא קשורות. לכי תסבירי לאנשים זרים שיונה זה מפחיד ואת לא מטורפת.

מעולם לא הגבתי כאן אבל בגדים של תמר מרקוביץ' הם באמת באמת שווים.
יש לי כמה וכמה פוביות, אבל הכי מוזרה היא הפוביה ממפיות נייר מקומטות. אני לא יודעת למה אני כל כך נרתעת מזה, אבל מזעזע אותי למדי לראות את גושישי הנייר המעוכים והמוכתמים האלו. כשטיילתי בספרד זה היה מאתגר במיוחד, כי בטאפאסיות הקטע הוא לזרוק את המפית המטונפת שלך על הרצפה לאחר השימוש.

פחד מטונה!!
הקטן שלי פוחד מטונה
הוא רק רואה את הקופסה
הוא בורח
אם מישהו שאכל טונה מתקרב אליו
הוא נבהל ומתרחק
אם מישהו יאכל לידו טונה הוא יקיא
אם הלכתי איתו לסופר הוא מדלג על המדפים של השימורים שלא יתקל בטונה

כל שאר בני הבית אוהבים מאד טונה
תארו לכם את האווירה ;-)