מתנה בשישי

מתנה בשישי: 500 שקלים למותג רוקגלאם

ספרו לנו מה הפריט שכולם אומרים לכן לזרוק אבל אתן לא מסוגלות להיפטר ממנו, ואולי תזכו ב-500 שקלים לקנייה ברוקגלאם

מאת  | ‏ 16 מרץ 2017

מתנה בשישי (צילום: תום מרשק)

מתנה בשישי (צילום: תום מרשק)

בכל יום שישי נחלק מתנה שווה לגולשות מלאות הסטייל של FF, והשבוע:

500 שקלים לרכישה ברוקגלאם

כל שעליכן לעשות כדי להשתתף בתחרות הוא לספר לנו בתגובות מטה -

מה הפריט שכולם אומרים לכן לזרוק אבל אתן לא מסוגלות להיפטר ממנו?

*בכתיבת התגובה, נא להוסיף כתובת מייל

שווי המתנה: 500 שקלים
ניתן להשיג באתר

**הזוכה תיבחר מבין המגיבות לפוסט עד יום א', 19/3/17 בשעה 12:00

***בכתיבת תגובה הנני מאשר שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו

הזוכה משבוע שעבר ב-500 שקלים ל-Sister M היא תהילה, שסיפרה לנו מה התכונה הכי מעצבנת של אחותה: "שמעו סיפור: יש לי כוננית נעליים בבית מהרצפה עד התקרה. כל הנעליים נחות בקופסאות שלהן לבטח. יום אחד אני נכנסת לחדר הזה כדי לבחור זוג נעליים ליציאה ומגלה שאחותי הקטנה בכיתה ג החליטה שרצף הקופסאות יוצר לה אחלה לוח והיא פשוט כתבה עליהן חומר מהבצפר שלה עם גיר שהוא לא פחות מהאודם החדש שלי של YSL. כשראיתי את הצבע האדום התפללתי שהיא מצאה סתם איזה אודם של חמישה שקלים, אבל לא…! יש לילדה טעם מגיל כזה..אחרי שהפצרתי בה להראות מה האודם בו היא השתמשה היא הובילה אותי למחבוא בחדר מתחת לכל המכתבים, ושם הוא היה…חדש ונוצץ אך כמעט גמור. תכלס עשיתי את עצמי כועסת כדי שזה לא יקרה שוב, ולכן אני חושבת שהתכונה הכייייייייי מעצבנת באחותי הקטנה היא שאני פשוט לא יכולה לעמוד בפניה".

  • הפריט שלי הוא מכנסיים קצרים בצבע ורוד עם גומי במותניים שקיבלתי מאבא שלי כשהייתי בערך בת 6. הם מחוררים לגמרי וכל פסח אנחנו פוגשים אותם בניקיון הארון ובכל זאת, למרות שהם בלויים לחלוטין- לא אזרוק אותם, בגלל הזיכרון היקר שעומד מאחוריהם.

    כשהייתי בת 6 הייתי מוכרחה ללכת לרופא שיניים בגלל חור בשן מכל הסוכריות שהייתי אוכלת. אני זוכרת שאבא שלי בא לקחת אותי מבית הספר ואני התחלתי לבכות ופשוט סירבתי ללכת לרופא. אז אבא שלי החמוד לקח אותי לחנות בגדים וקנה לי חולצה ורודה ומכנסי שורט קצרים בצבע ורוד, כדי לעודד אותי. אני זוכרת איך בתור ילדה כל כך אהבתי את הבגדים החדשים- והסכמתי לשבת על הכיסא.

    בגלל הגומי שהיה בהם, את המכנסיים האלו לבשתי בבית עד שהייתי בערך בת 15 על בסיס קבוע. הם נהיו בלויים לחלוטין. לצערי ברבות השנים, אבי היקר נפטר והמכנסיים האלו הם גלעד נצחי לאחד הרגעים היפים שהיו בין אבא לבתו הקטנה. שסימלו את החמלה שלו ואת ההבנה שלפעמים היד הרכה יכולה להזיז הרים הרבה יותר מכח הזרוע. ואת המסר הזה אני לוקחת איתי עד היום, למרות שעברו מאז יותר מעשרים שנה, ובעזרת השם עוד איישם אותו על ילדיי שלי. תודה אבוש.

    מאת: איילת |‏ 19 במרץ 2017 | 11:44
  • אחרי שקראתי את "סוד הקסם היפני", התנ"ך של הסדר והארגון, נכנסתי לטירוף של זריקות. הוצאתי יותר מ5 שקים מפוצצים בבגדים, ניירות, ספרים וחפצים שונים, ושכנעתי בהתלהבות גם את חברותי ללכת בכיוון הזה. מה שהן לא יודעות זה שלמרות שהפילוסופיה של הספר לא נותנת הרבה מקום אפור, שמרתי דברים שהם לחלוטין לא רלוונטים כמו הבובה שהכי אהבתי מאז הילדות, ספרים שאנ ייודעת שבחיים לא אלבש, וגולת הכותרת- שמלה שהייתי לובשת כשהייתי אמא שבת בגן שאני לא מסוגלת לשחרר כבר שנים רבות. השמלה במצב מושלם, והייתה יכולה להסב הרבה אושר לילדות אחרות ואפילו לבנות משפחה, אבל היא מסמלת בשבילי זכרונות מאושרים מאוד ושמורה במצב מושלם. אולי בעתיד יהיה לה שימוש יותר פרקטי…

    מאת: בר |‏ 19 במרץ 2017 | 11:42
  • הסוודר החצי פרום שלי של לא אחר ממיקי מאוס. כן, זה עם האוזניים של דיסני. הוא אפור מ-100% צמר (הסוג הזה שאחרי כמה כביסות מאבד לחלוטין את הצורה שלו). מידה 16 (אכן כן ,של ילדים).קניתי אותו כשהייתי בת 12-13 והוא שירת אותי נאמנה שנים עד שגדלתי והחלטתי שמיקי כבר די מאוס עלי (נו טוב, לא באמת שנים. אחרי שלוש שנים אינטנסיביות בשימוש של ילדה בת 12-13 לא היה סיכוי להשתמש בו שוב).
    למרות הצבע האפור, החוטים הפרומים שזועקים מכל עבר,הבד המגרד, והציור שכבר יש בו סדקים (שלא לדבר על זה שהסוודר פשוט קטן מדי), אני לא זורקת אותו. אל תשאלו למה. כל פעם שסידרתי את הארון והוצאתי דברים שכבר לא בשימוש, השארתי אותו.
    יכול להיות שאני פשוט רוצה להישאר צעירה לנצח, שיכולה ללבוש סוודר של מיקי מאוס לעד, למרות ועל אף שהוא כבר (לחלוטין) חסר צורה.

    מאת: לי |‏ 19 במרץ 2017 | 11:18
  • לפני שהגעתי לתיכון, בואו נגיד שלא כל כך השתלבתי. הציקו לי (בקטנה אבל עדיין) והייתה לי אולי חברה אחת. ואז הגעתי לתיכון, לכיתה ט'. הודיעו שמתקיים בקרוב יום גיבוש ולראשונה בחיי לקחתי יוזמה והצעתי שנכין חולצות ליום גיבוש. לקחתי את "ההנהגה" על הפרוייקט, קבעתי מי מצייר, מי אוסף כספים, מי אוסף אותן מאדיב. בסוף יצאו חולצות דיי מכוערות אבל יש לי אותה עד
    עכשיו,גזורה ומרופטת היטב שמיועדת בעיקר לשינה או טיולים, והיא תמיד תזכיר לי את היוזמה הרצינית הראשונה שלי, שהחלטתי לעשות משהו והוא הצליח!

    מאת: גיא |‏ 19 במרץ 2017 | 11:07
  • מאז שאני זוכרת את עצמי, בסיום כל ארוחה, סבתא שלי ( "סבתא רחל" שתהיה בת 90 השנה ) נוהגת לומר "א גרעפצעלע ארויס, א געזונטעלע אריין!" אימרה עתיקה ביידיש שמשמעותה בעברית "גרעפס יצא, בריאות נכנסה! " או באנגלית "better out then in" או בסינית "שין טון קוואן, לא-וסו פי! "…
    בשנת 1994, במהלך שיטוטיי בין הדוכנים הרבים בשוק הכרמלי התל אביבי המפורסם, נתקלתי בצמד בנות חביבות שהחליטו להעלות על כתב (ועל חולצה) משפטי מפתח ביידיש.
    הפלא ופלא, על אחת החולצות מצאתי את אותו משפט! בדיקדוק מדויק, עם ניקוד, ואפילו תרגום במהופך!
    הוצאתי 120 מצלצלים ורכשתי את החולצה מבלי לחשוב פעמיים!
    החולצה כבר מזמן קטנה עליי , והמשפט די שחוק (תרתי-משמע), אבל בכל פעם שאני עושה סדר בארון בשביל למסור בגדים ישנים, החולצה איכשהו עוברת את הסלקציה ומוצאת את דרכה חזרה למגירת ה"חולצות שכבר אי אפשר ללבוש, אבל בטוח אי אפשר לזרוק"! משיגענע!

    מאת: לירון |‏ 19 במרץ 2017 | 11:06
  • האחד והיחיד!!! יש לי תיק מגניב לגמרי שקניתי בחנות "המחתרת" לפני כמה שנים טובות.
    התיק אמנם עלה לי עשרים שקלים בלבד באיזה סייל מטורף שהיה בחנות ונכון שהוא רגיל לגמרי בצורתו אבל הטוויסט בא מקדימה, יש פרצוף ענקי של חתול חמדמד שעושה חשק לאכול אותו.
    לא יודעת למה אבל התיק הזה עושה לי משהו בלב.
    מלבד התהייה בכל פעם מחדש כשאני תולה אותו על כתפיי למי הוא היה שייך ולאן הלכו איתו שזה עניין בפני עצמו, החנות שקניתי – המחתרת (חנות מהממת) כבר נסגרה לצערי הרב!!
    כך שזה תיק סנטימנטלי עבורי מאוד.
    חוץ מזה , זה הכי תיק קלאסי שמתאים עם הכל וכמעט לכל אחד!
    יצא לי להעביר אותו בין חברות וכולן התאהבו.
    ולמרות כל ההפצרות, פשוט אין מצב שאני אזרוק אותו… (לפחות בינתיים)

    מאת: סיגל שאולי |‏ 19 במרץ 2017 | 11:03
  • הטעם והסגנון שלי נורא משתנים מתקופה לתקופה, וכל תקופה כזאת נורא קיצונית ודרמטית. היתה תקופה פופית בה נראיתי כמו מרקר מוגזם וזוהר, היתה תקופה קז'ואלית- סטרייטית (היא היתה ממש קצרה וממש מזעזעת), תקופה היפסטרית… עכשיו אני בתקופה הדרמטית שלי: הכל שחור, אוברסייז, הרבה בדים, קרעים קטנים…
    עכשיו למה אני מספרת את כל זה?
    יש לי טישרט שמלווה אותי מגיל 16, כבר כמעט שני עשורים, שהתחילה כחולצה פשוטה בגוון קרמי. מאז היא עוברת איתי את כל שגעונות האופנה המתחלפים שלי ומשתנה בהתאם: היו קרעים קטנטנים, היו תפרים מוגזמים, באיזשהו שלב היא עשתה הסבה לגופיה ולאחרונה גם נצבעה לשחור כדי להתאים לשיגעון האחרון.
    אין שום קשר בינה לבין החולצה המקורית, ובינינו, היא כבר סוג של סמרטוט, אבל היא תמיד מזכירה לי זמנים אחרים ומצליחה להעלות לי חיוך ולא, אני ממש לא הולכת להיפטר ממנה ….למרות הכול…

    Ororor6070@walla.com

    מאת: מורן |‏ 19 במרץ 2017 | 11:00
  • מעיל טייסים כחול עם צווארון פרווה שהיה של סבא שלי שנפטר כשהייתי ממש ילדה. המעיל הושאר בארון שלי כי לא היה מקום אחר. עם השנים המעיל המשיך לנדוד איתי לכל הבתים שעברתי אליהם ותמיד הונח באותו מקום בארון. לעתים רחוקות מאוד אני לובשת אותו. הוא עדיין הכי קול ומיוחד שיש. מעט גדול עליי אבל זה חלק מהקסם.

    מאת: נטע |‏ 19 במרץ 2017 | 10:22
  • חולצה לבנה מושלמת שרכשתי בחנות חצי סודית במילאנו לאחר חודשים של חיפושים עד שמצאתי את החולצה הכי מושלמת שיש. אבל בפעם הראשונה שגיהצתי אותה בטעות המסתי חצי מהחולצה ויש בה חור ענקי בכל הצד הימני שלה. כולם אומרים לי לזרוק אותה ושזה הזוי שאני עוד שומרת אותה. אבל מבחינתי היא חולצה מנצחת גם עם חור. אני לובשת אותה עם ווסטים מעל או ג'קטים סגורים ושרשראות גדולות ורק בודדים יודעים את הסוד שמתחת לווסט מבצבצת חולצה לבנה שפעם הייתה הורסת ביופיה והיום היא מגדלת חור ענק בצד הימני שלה.
    n.shemaya@gmail.com

    מאת: נטע |‏ 19 במרץ 2017 | 10:17
  • בחופש של כיתה ט' עשיתי בייביסיטר לבת של המורה שלי לריקוד. זו הייתה העבודה הראשונה בחיי.
    החלטתי שעם הכסף בהרווחתי אקנה דברים שרציתי ולא יכלתי לבקש מההורים. אחד מהם הייתה שרשרת כסף עם אבן בורדו שראיתי בקניון.

    אז אמנם כשחזרתי מהחופש עם השרשרת, החברות התלהבו, אבל היום כבר הרבה חברות מעירות לי עליה.
    ואני? פשוט לא מסוגלת (או רוצה) להרפות ממנה.

    בעיניי השרשרת עדיין יפה, אבל בעיקר בגלל שהיא מזכירה לי שוב ושוב שאני אדם עצמאי, ושאם אני רוצה משהו – אשיג אותו בזכות עצמי.

    אז ביומיום אני באמת לא הולכת עם השרשרת, אלא רק בימים שאני צריכה חיזוקים ותזכורות לעצמי.

    מאת: שיר |‏ 19 במרץ 2017 | 08:39
  • מרגש אותי קצת לשתף את הסיפור: בתור מתבגרת אהבתי סטייל פשוט ומתחכם, רב הפריטים שלי (גם היום) לא היו חדשים, וינטג', ידשנייה, הארון של אמא ואפילו גם של אבא.
    אבל בפריט אחד אולי קצת הגזמתי, נעליים מהפח.
    כן זה מגעיל, ואולי היה קרע קטן ברגל שמאל, אבל הן הנעליים הכי פשוטות שיש ואני יכולה להישבע שהן קרצו לי וקצת התחילו איתי.
    הן היו מונחות ברחוב ברשלנות ליד המיכל הירוק עם עוד כמה פריטים ישנים.
    לא התאפקתי.
    אמא ואחותי כל יום נדנדו לי להעיף אותן.
    אבל אחרי ציחצוח קל הן היו הפייבוריט שלי בתיכון, בנות שאלו אותי מאיפה ואיך, ואני קצת הובכתי לענות, אז אמרתי שהן מEbay.
    היו כאלו שהזמינו דומות ובהשראתי.
    זו גאווה של מציאה.

    לפני כמה שבועות ואחרי כמה שנים טובות מהתיכון מצאתי אותן שוב עמוק במגירה, כמובן שהן לא יאכזבו ויישבו עלי בול, ועוד קרע קטן ברגל שמאל.
    אז נעלתי אותן. ובאותו יום כשאני וחבר שלי רצנו לרכבת, עצרה אותי אישה ושאלה אותי מאיפה הנעליים.
    עצרתי. עניתי לה בגאווה ומבלי להסתיר אמת: "את אולי לא תאמיני אבל הן מהפח" והמשכנו בריצה להשיג את הרכבת.
    התיישבנו מתנשפים והחבר נותן לי מבט שנע בין 'למה אני לא מתפלא' ל'את משהו את' תוך כדי שהוא מזכיר לי במשפט פשוט כמעט כמו הנעליים- שהוא אוהב אותי.

    ובנפרד מהסיפור אם העורכים סקרנים מצאתי תמונה מפעם של הנעליים:
    https://www.instagram.com/p/hICrCILVXE/

    מאת: עתליה בן-חיים |‏ 19 במרץ 2017 | 08:26
  • אני לא בדיוק אצנית, עושה ריצות מדי פעם כדי לשחרר את הגוף והראש אבל לרוץ תחת זמן-ממש לא ולכל זה נוסיף שאני סובלת מאסטמה אז אני לא יודעת מה בי הסכים לשכנועים של חברותיי לרוץ איתם מירוץ. כנראה חשבתי שנלך קילומטר נעצור בדרך לקנות שתיה וזהו.שם זה ייגמר. באתי למירוץ מוכנה וקצת מובכת מהמבטים על חצאית הנפנף שלי. והחלטתי שאני רצה בכל כוחי- חזרה הביתה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ורצתי את כל ה5 קמ(!) את החצאית נפנף הזאת אני שומרת עד היום למרות שהיא כבר דהויה והתפרים קצת נפרמו.. היא זו שהובכתי בגללה בקו הזינוק וזו שנתנה לי גאווה בקו הסיום וכשאני צריכה חיזוק קל אני לובשת אותה למרות מצבה ה(בהחלט) "מזעזע"

    מאת: כרמלה |‏ 19 במרץ 2017 | 08:13
  • מדובר בג'קט ג'ינס שקניתי לפני למעלה מעשור בקסטרו. חדי האבחנה ישימו לב ללוגו
    ה-ממש ישן (שלא נאמר מביך) שמוטבע על גבי הכיס הקדמי.
    אני כל כך אוהבת אותו, הצבע והשפשופים שלו מדוייקים, הוא בדיוק באורך הנכון במותניים וקצת קצר בידיים… ופשוט לא משנה מתי ואיך אשלב אותו – הוא תמיד יוסיף שיק לטוטאל לוק.
    אז לזרוק? אין מצב!

    מאת: shani_co |‏ 19 במרץ 2017 | 07:08
  • לפני 10 שנים הייתי בטיול בצרפת עם אמא שלי וסבתא שלי. קניתי באחד הדוכנים לאורך השאן אליזה חולצת טי שירט בצבע טורכיז עם מלא נצנצים שיוצרים מגדל אייפל. אז זאת היית החולצה אהובה עליי והייתי הולכת איתה כל שבוע, היום היא בארון כמזכרת וכל פעם שאני מסדרת את הארון אמא שלי מתעקשת לזרוק אותה אבל אני לא מוותרת.

    מאת: ריף שקורי |‏ 19 במרץ 2017 | 06:51
  • יש לי זוג עגילים בצורת חתולים קטנים ואני חושבת שהם ממש חמודים אבל כולם אומרים לי שזה נראה קצת מוזר ושכדאי לי להוריד אותם, אבל אני בחיים לא אוריד אותם כי הם ממש חמודים וקיבלתי אותם בטיול הבת מצווה שלי ללונדון♥

    מאת: דניה |‏ 19 במרץ 2017 | 06:38
  • יש לי בארון שמלת "משכית" יפיפיה בת 40 שנה שאמא שלי קנתה לכבוד מסיבת האירוסין שלה. היא לבשה אותה מעט, ואיחסנה אותה בארון. לפני 20 שנה גילינו אותה אני ואחותי, ואחרי מאבק קצר היא נעשתה שלי ולבשתי אותה לחתונה של אחי. זו שמלה קטנטונת עם מקום מוגבל מאוד בחזה, ועשויה צמר כבד שמאפשר ללבוש אותה רק כשנורא נורא קר, אז גם אני לבשתי אותה מעט מאוד. עם השנים הבטנה נקרעה, הצמר הוכתם מעט משהות ארוכה בארון, וחלק מהתפרים נחלשו, אבל עדיין יש בין האחיות מיני מאבק בארון של מי היא תישמר… אז היא אצלי, ואני לגמרי מתכננת לתת אותה לבת שלי כשהיא תגיע לגיל המתאים.
    כן, הן משכנעות אותי לזרוק אותה, אבל יש להן אינטרס:-)

    מאת: מרב |‏ 19 במרץ 2017 | 06:32
  • במהלך שירותי הצבאי, יום בהיר אחד גיליתי שאבד לי החוגר. ניסיתי לעשות הכל כדי למצוא אותו ולהמנע ממשפט- לבדוק בתחנה המרכזית, להתקשר לחברות אוטובוסים, ללכת בעיר, להפוך כל פינה, אבל אחרי כמה ימים נאלצתי להודות. עליתי למשפט (לא קיבלתי שום עונש כמובן), חיכיתי שינפיקו לי חוגר חדש וחזרתי לביתי. יומיים לאחר מכן התקשרו אליי מחברת האוטובוסים ואמרו לי שמצאו את החוגר הישן. החלטתי לשמור את שניהם, וכשהגיע יום השחרור הסתרתי את העובדה שיש לי עוד חוגר לגזור. עד היום החוגר הזה אצלי, אולי תופס לי מקום בארנק, אולי עוד תמונה מביכה (מתוך הרבה), אבל אני פשוט לא יכולה לזרוק אותי. זה סמל של שנתיים שאי אפשר להסביר במילים, ואני כמובן גם שומרת כמזכרת לילדים ולנכדים (;

    מאת: גל |‏ 19 במרץ 2017 | 03:49
  • חולצה מליל אהבה בצמח, אוגוסט 1997, שמזכירה לי את החבר הראשון שלי. החולצה משמשת אותי כפיג׳מה בכל פעם שאני מגיעה להורים למרות שהיא כבר בלויה. יש זכרונות שלא זורקים.

    מאת: סיון |‏ 19 במרץ 2017 | 03:48
  • את החזיות הראשונות שלי כנערה מתבגרת, שמזכירות לי שנים של בכי.והיום כשאני שלמה עם עצמי, זה כיף להזכר;)

    מאת: אופיר |‏ 19 במרץ 2017 | 00:15
  • נעלי אולסטאר כחולות )שעכשיו כבר לא כל כך ) שקניתי במיאמי ב20 דולר בטיול בת מצווה שלי לפני שמונה שנים . וכן אני עדיין לובשת אותם למרות שהן לא נראות הכי טוב .. אבל אני חולה עליהן

    מאת: בתאל |‏ 18 במרץ 2017 | 21:16
  • הסיפור שלי מתחיל בהחלטה הכי משמעותית שלקחתי בחיי .

    לפני שנתיים וחצי לקחתי אחריות על עצמי ועל גופי והשלתי מעל 30 קג' ממשקלי עם הרבה ספורט והדרכה של תזונאית,שניתי את אורח חיי והפכתי לאדם בריא ושמח יותר. כמובן כשהגוף משתנה והבגדים כבר נוזלים ממך את מחליפה מלתחה , וקונה ומתחדשת מכל הבא ליד ונהנת פתאום לקנות בגדים ולהסתובב בין חנויות . הארון התמלא אבל לא ממש התרוקן , מתקשה להיפרד ממספר פריטים מהתקופה ההיא של 30 קג' יותר בעיקר מחזיה מהממם ויקרה (חזיות במידות גדולות עולות הווון) וממכנס בורדו שקניתי במיוחד בלונדון , לפעמים נהנת למדוד ולצחקק עם עצמי מול המראה על העבר וכמה טוב לי בהווה :)

    מאת: מעין |‏ 18 במרץ 2017 | 19:34
  • הפריט שאני לא מסוגלת לזרוק הוא ווסט ישן וחצאית בצבע אדום עם הדפס של פלנל שקניתי אותם כשעליתי לארץ. בתקופה הזאת רוב הבגדים היו בצבעים מאוד כהים והסט האדום הזה נחשב לייחודי מאוד! הייתי צריכה משהו חגיגי לטקס שנערך בבית הספר ואחרי חיפושים רבים מצאתי את הסט הזה. כולם אומרים לי שהוא כבר נראה ממש ישן והגיע הזמן להיפרד ממנו, אפילו הצעתי שהבת שלי תמדוד אותו אבל היא סירבה בנימוס. הוא מזכיר לי את השנים הראשונות בארץ, העליות והמורדות, אני לא חושבת שאי פעם אוכל לזרוק אותו.
    stella.samb@gmail.com

    מאת: סטלה |‏ 18 במרץ 2017 | 19:19
  • כולם אומרים לי לזרוק את הנעליים שלי….לא משנה איזה נעליים העיקר לזרוק בגלל שיש לי "הרבה" ואני תמיד מקווה שהנושא הזה לא יעלה……
    Hgkakd156@gmail.com

    מאת: יעל שלג |‏ 18 במרץ 2017 | 19:18
  • הפריט שאני חורשת עליו הוא משקפיים של טייסים מפעם….פעם זה היה לגמרי באופנה וכולם היו חורשים עליהם וגם אני, אבל היום אני היחידה בערך שמשתמשת בהם! וכל החברות והמשפחה אומרים לי חאלס לחרוש עלזה…אבל אני פשוט מתה עלייהם!!!

    מאת: מיכל |‏ 18 במרץ 2017 | 18:43
  • יש לי חולצה טוניקה לבנה עם כתמים שחורים (דלמטית) שעברה בתורשה. דודה שלי תפרה אותה בעצמה לפני 50 שנה! כשעזבה את הקיבוץ לעיר הגדולה נתנה אותה לאמא שלי. הרבה זיכרונות ילדות יש לי מאמא שלי לובשת את הטוניקה הזאת. מנקה, מבשלת, עובדת על המחשב, מקריאה לי סיפורים, הולכת לישון איתה ועוד… אחרי הלידה הראשונה שהייתה מאוד קשה, השאלתי מאמא שלי את החולצה ובזמן הלידה השניה החלפתי לחולצה הזאת כדי שארגיש שנשים חזקות מלוות איתי וברוך ה` הייתה לידה זריזה וקלה. חדר לידה 10 דק! וגם בלידה השלישית דאגתי ללבוש את אותה החולצה ושוב חדר לידה 10 דק! שומרת עליה גם ללידה הרביעית בעזרת ה`

    מאת: הדס אלוש |‏ 18 במרץ 2017 | 18:30
  • הפריט שאני לעולם לא אזרוק, זה את האודם הראשון שלי שעלה לי 13 שקל , כל החברות שלי אומרות לי שהצבע שלו מזעזע שדומה לקיא ושהוא כל כך ישן שאם אני אמשיך לשים אותו אז אני על בטוח אקבל הרפס\אינפקציה ואני אשאר רווקה לכל החיים או משהו בסגנון של זה… אבל אני פשוט DONT GIVE A FUCK , שימשיכו להגיד מה שהן רוצות. בשבילי האודם הזה הוא הזיכרון הראשון שלי מעולם האיפור : ממנו הבנתי שיש עולם שלם שאני לא מכירה וחייבת ברגע זה לחקור ולהבין מזה הדבר הזה לעזאזל איפור!?
    והנה עברו כמה שנים ובזמן הזה נהייתי ממש PRO באיפור, ובלי להתבייש אני יכולה להגיד, שאני יכולה אפילו לעקוף בסיבוב אפילו את אשלי בקשי דקשי והכל הודות לאודם שפתח בפניי דלתות חדשים.

    מאת: מישל אקסלרוד |‏ 18 במרץ 2017 | 18:28
  • כולם אומרים לי לזרוק את שמלת הבת מצווה שלי אבל אני פשוט לא יכולה! שמלת הבת מצווה שלי תמיד מזכירה לי איך הפכתי מילדה לנערה- אישה, ואין מצב שאני אזרוק אותה אי פעם!

    מאת: שני |‏ 18 במרץ 2017 | 18:19
  • בובה ישנה ישנה קטיפתית של כלב חום עם אוזניים ארוכות לבוש מאיין אוברול משובץ, אחי קיבל אותה כשהיה זאטוט קטן, עוד ברוסיה, (רואים שזו בובה הכי רוסית שיש חחח) אח"כ עברה אליי, הגיעה איתנו לארץ, ונמצאת עד היום אצלנו, 30 שנה אחרי, כבר לא כ"כ קטיפתית, חסר אף, חסרה עין, נראית בלויה למדי, עם זאת אין שום סיכוי שנפטרת ממנה, היא עוברת במשפחה כ"כ הרבה שנים, הבאתי אותה לאחיינית שלי, שתשחק איתה בדיוק כמו שאחי, אבא שלה, שיחק איתה כשהיה קטן, ובתקווה מתישהו אעביר גם לילדים שלי, אז נכון שהיא ישנה ובלויה כבר, אבל הבובה מביאה איתה זיכרונות של תקופה אחרת, ואין שום סיכוי שמוותרת עליה (עד שתתפורר חחח) ((=
    shurka.ka@gmail.com

    מאת: sasha kaganov |‏ 18 במרץ 2017 | 15:14
  • יש לי ג'קט שחור של נייק כבר 8 שנים שזה בערך מגיל ההתבגרות. עבר אינספור מבחנים ובגרויות, פסיכומטרי, ראיון קבלה לאוניברסיטה, ואפילו טירונות. למרות שכולם אומרים לי לזרוק אותו אני לא אוותר עליו בחיים כי הוא ג'קט המזל שלי ואני אפילו לובשת אותו עכשיו :)

    מאת: מאי |‏ 18 במרץ 2017 | 14:08
  • בובה ישנה ישנה של כלב קטיפתי עם אוזניים ארוכות לבוש מאיין אוברול משובץ, שיש לי עוד מרוסיה(רואים שהבובה הכי רוסית שיש חחח), אחי קיבל אותה כשהיה זאטוט קטן, ואז עברה אליי, וככה עברה איתנו גם לארץ ונמצאת איתנו עד היום, כבר 30 שנה בערך, כבר לא ממש קטיפתית, חסר אף, חסרה עין, נראית בלויה למדי, אבל עם זאת לא מוכנה לזרוק, זה זיכרון, שהעברתי לאחיינית שלי, אותה הבובה שאבא שלה שיחק איתה כשהיה קטן, ובעזרת השם בעתיד אעביר גם לילדים שלי, כל כמה שהיא נראית בלויה וישנה, זה זיכרון מתוק של תקופה אחרת שלא מוכנה לוותר עליו (=

    מאת: sasha kaganov |‏ 18 במרץ 2017 | 13:42
  • הפריט שאני לא מוכנה לוותר עליו הוא מכנס ג'נס בצבע בהיר קניתי אותו לפני 7 שנים הוא כל כך יפה ומחמיא ובעלי שהיה חבר שלי אז אהב לראות אותי לובשת את הג'נס הזה.
    היום אחרי כמה שנים טובות שלוש לידות שכולן בקיסרי.. בטן שלא נעלמת ואזור צלקת לא מחמיא במיוחד הג'ינס לא עולה עליי וזה כמובן הודות לכמה קילוגרמים שלא יורדים.. אבל אני פשוט לא מסוגלת לזרוק.. נכון אז הוא נקרע מהברך אז מה היום זה ככה באופנה.. ונכון הוא נהיה בצבע בהיר.. אבל לפחות זה מחזיר אותי כמה שנים אחורה ומזכיר לי שכן היה לי סטייל וגם אם אני לא אוכל ללבוש אותו שוב לפחות אני אסתכל עליו ואני אאחל לזה

    מאת: סולטאנה |‏ 18 במרץ 2017 | 12:39
  • היי
    יש לי גופיית פסים נעימה ונינוחה ששייכת לחברה של אחותי שפעם ישנה אצלינו ושכחה אותה אצלנו ,ומאז אני מסרבת להיפטר ממנה כי היא כל כך נוחה ..נוצרו לה כבר מספר " פתחי איוורור" אבל אני לא מוכנה לזרוק אותה והיא אצלי כבר 30 שנה.

    מאת: שרונה כ |‏ 18 במרץ 2017 | 12:31
  • חולצה של קלימרו (!) שמלווה אותי מימי הצבא (היום אני בת 28).
    טיילתי עם החולצה הזאת ברחבי העולם :) טיול שורשים בהודו, טיול של כמה חודשים בדרום אמריקה ואפילו צנחתי איתה!
    כמה שנים אחרי הטיול חברה ראתה אותי עם אותה החולצה והזדעזעה.. ״שיר איך את הולכת איתה עדיין???? יש לה אפילו גולגולים בבד".. ואני בשלי עם חולצת הקלימרו הכה נעימה שלי.
    במהלך השנים החולצה נקברה בארון תחת ערמה של חולצות אחרות… השבוע החלטתי ללבוש אותה והפעם כפיגמה. חבר שלי, שמעולם לא ראה אותי לובשת אותה אמר לי ״ואי זו חולצה ממש יפה ונעימה, למה עשית אותה פיג׳מה??״ :)

    מאת: שיר שעשוע |‏ 18 במרץ 2017 | 11:46
  • הפריט שהייתי צריכה מזמן להפטר ממנו ומסיבה לא ברורה כלשהי איני עושה זאת הם מגפונים שחורים מעור עם פרווה בפנים שקיבלתי במתנה מאחותי לפני שלוש שנים. כשהיו חדשים באמת היו יפים ואופנתיים, וחרשתי עליהם כל יום, והמצב שלהם בהתאם. הבטחתי לכולם שבסוף העונה הקודמת אזרוק אותם, אבל לא עשיתי זאת, ואני עדיין נועלת אותם, למרות שהם כבר במצב מתקלף ומתפרק, ומבטיחה לכולם שבסוף עונה זו אזרוק אותם סוף-סוף. הכי מצחיק זה נראה כשאני שמה אותם לעבודה עם שמלה או בגד מתוקתק.
    בעלי מסתכל עלי בעין עקומה כל פעם שאני נועלת אותם, ואחותי הבטיחה לי שבביקור הבא אצלי הן הולכות לפח.

    מאת: שרית |‏ 18 במרץ 2017 | 11:30
  • נעליים וינטג' מהממות ומיוחדות שירשתי מסבתא שלי ממקסיקו, היו לה רגליים יחסית גדולות ואני הנכדה היחידה שמתקרבת למידה שלה. הבעייה היא שהן קצת לוחצות עלי וכל פעם שאני הולכת איתן נהיים לי פצעים ברגל, אבל הן כל כך יפות וכל כך שלה..

    מאת: יעל ויסברגר |‏ 18 במרץ 2017 | 10:29
  • זה ישמע קצת מצחיק אבל שהייתי בכיתה א חגגו מסיבה בכיתה. כל ילד קיבל חולצה עם התמונה שלו עליה, איכשהו מבין כל הילדים קרתה טעות בחולצה שלי וקיבלתי חולצה במידה XL עם הפרצוף שלי מרוח על כולה… לא יודעת למה, אבל ממש אהבתי אותה והתעקשתי ללבוש אותה כמעט כל יום. אמא כמובן לא הסכימה ולצורך פשרה אפשרה לי להשתמש בה בתור פיג'מה.
    עד היום אני ישנה עם החולצה הזאת, ולמרות שכולם צוחקים עלי תמיד אני לא מוכנה לזרוק אותה בעד שום דבר !

    מאת: רוית |‏ 18 במרץ 2017 | 09:53
  • חליפת שאנל בצבע תכלת שהיתה של אמא שלי. כל כך הרבה פעמים אמרו לי להעיף אותה, אמרו לי למכור אותה ואפילו הציעו לרכוש אותה ממני בלא מעט מצלצלין, אבל התחושה שהיא נותנת לי שווה יותר מכל ההצעות שקיבלתי. מלבד העובדה שקיבלתי אותה מאמא שלי, מדובר על חליפת שאנל סגנון ג'קי קנדי, ויש דברים שהם קלאסה לכל החיים!

    מאת: יעל |‏ 18 במרץ 2017 | 09:35
  • הפריט שאני לא מסוגלת להיפרד ממנו זה גינס לחוויה שקניתי בתל אביב לפני 8 שנים, גינס בהיר מושלם שעושה את ההופעה מושלמת. אם השנים הג'ינס נהיה קצת סמרטוט בחלק התחתון שלו ואמא שלי עם אחיות שלי מתחננות אליי שאזרוק אותו ואקנה חדש, אבל אני לא מסוגלת.. בשביל לא להיפטר ממנו השנה הפכתי אותו לחצאית גינס מדליקה ושווה שמשרתת אותי המון!! ככה שהגינס הזה איתי בלב בכל מצב אפשרי, למה לזרוק שאפשר למחזר לפריט חדש?

    מאת: הדר אלול |‏ 18 במרץ 2017 | 08:30
  • לפני 10 שנים קניתי עליוניות סרוגה שמתאימה כנראה לחזה לבעלות חזה שטוח ושלי קצת… לא:) היא לא מתאימה לי, אבל למי אכפת? זה חתיכת פיס, ולמרות שהיא בארון ולא לבשתי אותה פעם אחת, היא איתי! אני נהנית להסתכל עליה, לדמיין שאני לובשת אותה או לפחות שיום אחד מישהי תקבל אותה בירושה. אבל בחיים לא אזרוק אותה, חמודה שלי.

    מאת: חני רוזנר |‏ 17 במרץ 2017 | 22:20
  • סקיני שחור עם קרעים בברך. חורשת עליו ולא מסוגלת להיפטר ממנו, כי בכל זאת חייב פריט בייסיק בארון ושחור שמתאים כמובן להכל. לא רואה את עצמי מסתדרת בלעדיו!

    מאת: לילך |‏ 17 במרץ 2017 | 21:39
  • את האמת? הכי פשוט.. חולצת טי-שרט לבנה וחלקה,הכי בייסיקית שיש אבל יושבת הכי מחמיא בעולם ואני חורשת עליה בכל הזדמנות שיש שכבר נעשו בה חורים ואמא שלי מתחננת שאני אזרוק אותה אבל עדין לא מצאתי את האחת שתחליף אותה

    מאת: נעם |‏ 17 במרץ 2017 | 21:06
  • הפריט שכל הזמן אומרים לי לזרוק זאת חצאית,שהייתה שייכת במקור לסבתא שלי(!)היא כבר מאד ישנה ונראית לא טוב(ממש לא וינטג' מגניב),עם בד כבד והדפס מאד דומיננטי.הקטע הוא שאני עדיין לובשת אותה לפעמים,במצב רוח מאד מיוחד,וכל הזמן אומרים לי שעבר זמנה ושצריך לזרוק אותה כבר,עם כל הסנטימנטים.אני לא מסוגלת לעשות זאת,וממשיכה ללבוש אותה ולאהוב אותה,קצת בגלל שהיא מזכירה לי את סבתא,קצת בגלל שהיא גורמת לי להרגיש ממש מיוחדת וקצת דווקא-דווקא בגלל שתמיד אומרים לי שהחצאית הזאת כבר ממש לא מתאימה ללבישה!

    מאת: לילך |‏ 17 במרץ 2017 | 19:50
  • לפני כ6 שנים חברותיי ואני עשינו קורס לעיצוב נעליים בהמלצת חברה. נהנינו מאוד ויצאו לנו נעליים מהממות היינו ממש מרוצות . אני עדיין מרבה לנעול את הנעליים שהכנתי ומשוויצה בהן אבל חברותיי כבר זרקו מזמן את שלהן ובכל פעם שהן רואות את הנעליים שלי הן צוחקות וצועקות עליי שהגיע הזמן שאני אזרוק אותן , הן מכוערות וכבר לא אופנתיות . בעייני הן יפות ונוחות אז אני לא מקשיבה להן ומתמלאת גאווה בכל פעם מחדש שאני זו שהכינה אותן .

    מאת: אודליה |‏ 17 במרץ 2017 | 19:08
  • היי יש לי ג'יניס מהמם של זארה מקולקציות קודמות שאני ממש התחברתי אליו בעיני הוא מהמם הרבה אומרים לי לזרוק אותו שהוא מכוער עליי , אני כמובן לא מוכנה לוותר עליו בעיני כל הפשוט וכל הצנוע עושה את העבודה.

    מאת: אורטל |‏ 17 במרץ 2017 | 19:00
  • יש לי ג'יניס של זארה מקולקציות קודמות כולם טוענים שהוא מכוער עליי ושאני חייבת לזרוק אותו אני לא מוכנה לוותר עליו בעיני הוא מהמם לפעמים הפשוט והצנוע עושה את כל השואו ככה שאין מצב שיזרוק אותו .

    מאת: אורטל |‏ 17 במרץ 2017 | 18:58
  • ג'ינס ליוויס מגיל 15 בערך שלי .זו הייתה תקופת אביב גפן.ילדי אור הירח… והלכנו עם ג'ינסים עם קרעים וגרמנו להם להראות בלויים . .היום אני בת 36 כבר והג'ינס אולי בחלומות יעלה עליי אבל קשה לי לזרוק אותו כי מזכיר לי את התקופה של אהבה טהורה לצד שירי אביב גפן.הג'ינס הכי נוסטלגי שיש!!!

    מאת: שירלי |‏ 17 במרץ 2017 | 16:34
  • סריג שרכשתי בגיל 16 ב "No Name", מהמשכורת הראשונה שלי מעבודה בפיצרייה
    עברו 20 שנה (-:

    מאת: דנה |‏ 17 במרץ 2017 | 15:29
  • בכיתה א הסתפרתי לראשונה ובסיום התספורת קיבלתי תעודה על כך שהייתי אלופה בתספורת הראשונה שלי והיה מודבק לתעודה שקית וואקום קטנה עם השיער שלי .כיביכול זה ממש מגעיל את חברות שלי שבאות אלי ורואות על הלוח מודעות בחדר שלי שיער גזור מכיתה א,…. (בכל זאת עברו 10 שנים) אבל לי זה מזכיר תקופות טובות ,הייתי רוצה לזרוק את זה אבל אני לא מסוגלת
    נ.ב-חבל שאי אפשר לצרף תמונה :(

    מאת: יהב טננבאום |‏ 17 במרץ 2017 | 15:00
  • הכי פדיחה שיש. חולצה עם הדפס של נטליה אוריירו שקנו לי לפני שניםםםםם. לבשתי אותה להופעה שלה, ובאותה תקופה הייתי רק איתה, ישנה איתה, הולכת איתה לבית ספר, לא הייתי מכונה להוריד אותה!! כיום היא משמשת אותי נאמנה כפיג׳מה מחוררת, ואני ממש ממש לא מוכנה לזרוק אותה. כל פעם שחברות ילדות שלי באות אליי הן לא מפסיקות לצחוק על זה, ואני בטוחה שהבן זוג שלי מתכנן תוכנית זדונית להעלמותה.
    אם רק היה אפשר לצרף פה תמונה….

    מאת: לין |‏ 17 במרץ 2017 | 14:52
  • הפריט שיש לי בארון וכולם כועסים עלי (גם אני קצת מבואסת מהעניין…) ומבקשים שאזרוק זה בעצם זוג נעליים של שאנל שקניתי בטיסה הראשונה שלי לחו"ל, אמא שלי לקחה אותי לפריז וכשהייתי בגאלרי לאפייט החלטתי לקנות זוג נעליי בובה של שאנל מעור עם לוגו, הן היו פריט המעצבים הראשון שרכשתי ולצערי לא שמרתי עליהן בכלל, לקחתי אותן איתי לטיול אחר לסין ומזג האוויר יבש את העור לגמרי, וכיום העור שלהן כבר יבש ונראה רחב וחסר צורה והסולייה משופשפת מאוד, אבל אני מחכה ליום שאולי יקרה קסם והן יהיו במצב טוב שוב :)

    מאת: ליאור אליאסי |‏ 17 במרץ 2017 | 14:46
  • מעיל שהיה שייך לסבתא שלי שאבא שלה תפר לה. המעיל בצבע אפור עם כפתורים גדולים, סופר שיקי. הוא מתאים גם ליום וגם ללילה אבל הבעיה שלו היא שכל הביטנה שלו קרועה ומתפוררת.. כל פעם שאני מכניסה את היד לשרוול אני שומעת קרע נוסף. אמא שלי מתה שאני אזרוק אותו אבל אני לא מסוגלת..:( מקווה שיום אחד אני אמצא את התופר/ת שיסכימו לתפור לו ביטנה חדשה (תאמינו לי שניסיתי)

    מאת: ליר |‏ 17 במרץ 2017 | 14:37
  • מעיל שלקחתי מסבתא שלי שאבא שלה תפר לה שהיא הייתה בערך בגילי. המעיל סופר שיקי בצבע אפור בעיר קצר עם כפתורים גדולים הוא מתאים כמעט לכל מראה גם לערב וגם ליום, הבעיה היחידה היא שהוא מתפרק כולו כל הביטנה שלו קרועה וכל פעם שאני מכניסה את היד לשרוול אני שומעת קרע נוסף.. אמא שלי מתה שאני אזרוק אותו אבל אני לא מסוגלת.

    מאת: ליר |‏ 17 במרץ 2017 | 14:34
  • בכיתה ז' הלכתי עם אמא שלי לקנות נעליים, ואחרי התלבטויות רבות רכשתי נעלי אולסטאר נמוכות שחורות. מאז חרשתי עליהם 24/7- עם ג'יניסים חצאיות או שמלות, לבית ספר לטיול ומסיבות אצל חברים. הפס הלבן נהיה שחור, הבד השחור נהיה מן ירוק כהה מעורפל וכולם דחקו בי לזרוק אותן כמה שיותר מהר. מה שלא קרה, ובפועל הן הוחלפו בזוג אולסטאר נמוכות שחורות חדשות, כמובן לא לפני שנהיה להן חור בסוליה.. מאז כל שנתיים, כשכבר אין ברירה אני מחליפה או האולסטאר הישנות בחדשות הזהות להן וממשיכה לחרוש עליהן כאילו החטיבה לא נגמרה מעולם. היום בגיל 20, כשזה כנראה כבר פחות מקובל להסתובב עם אולסטאר בלויות, אני עדיין לא מוותרת עליהן וממשיכה להתמיד בטרנד שישאר לנצח :)

    מאת: שני עוז |‏ 17 במרץ 2017 | 14:04
  • נעלי הסטן סמית החרושות של הלייפ שלי !!
    מכירים את התחושה שאתם לא יכולים להיפרד מהשוזט המושלמות האלה כאילו הם נהפכו חלק ממני מרוב שחרשתי עליהם בכול לוק אפשרי

    מאת: ליהי מיארה |‏ 17 במרץ 2017 | 13:37
  • יש לי גינס שהוא טיפה גדול עליי ואני חולה עלייו לא יכולה לזרוק אותו אז אני פשוט משאירה אותו אצלי ואני ישמח לקבל 500 שקלים לקבל גינס חדש

    מאת: תהילה בן זקן |‏ 17 במרץ 2017 | 13:32
  • יש לי תיק בצבע חום כהה שקניתי לפני 10 שנים ב30 שקלים עליו דמות פרפר או עטלף ( עד היום לא ברור לי חחח ) כל מי שרואה את התיק אומר לי " מה זה התיק הזה " ," תזרקי אותו ישר לפח אשפה ", "כאילו שחסרים תיקים בעולם " ואני כמו אמא טובה ישר מגוננת עליו ואומרת שהתיק מאוד פרקטי עבורי , כל מה שאני צריכה נכנס בתוכו , הוא קל לעומת תיקים אחרים שיש לי של מותגים ידועים והוא פשוט נוח לי . אני יודעת שהתיק די מכוער אבל אני כנראה אחליף אותו רק כשאמצא לו תחליף ראוי ☺

    מאת: אילנה |‏ 17 במרץ 2017 | 13:03
  • כולם, אבל כולם אומרים לי לזרוק את הסניקרס הלבנות הישנות שלי, אבל איך אפשר בכלל? מתאימות עם הכל!

    מאת: תגל מזרחי |‏ 17 במרץ 2017 | 12:30
  • יש לי חולצה מהיסודי שאני לא מסוגלת להיפטר ממנה. היא עברה אלי מבת דודה שלי ואז מאחותי ולבשתי אותה ביום אחד של שישי חופשי שהיה. באותו יום קיבלתי מחמאות מכל החברים ומהילד שאהבתי באותה תקופה והרגשתי ממש יפה באותו היום. מאז לא משנה שאני כבר לא יכולה ללבוש אותה והיא לא עולה עלי היום אני לא זורקת אותה מהארון והיא נשארת כמזכרת יפה. מביך מאוד אבל ישלי אהבה אליה.

    מאת: נעמי |‏ 17 במרץ 2017 | 12:03
  • טוב, אז ככה..
    הפריט שכולם אומרים לי לזרוק אבל אני לגמרי לא מסוגלת לזרוק הוא בנדנה אדומה.
    אותה בנדנה מהבנדנעת הפשוטות שכולנו מכירים עם ההדפס הלבן מעליה..
    זאתי שאנשים לעתים רחוקות קונים לקראת פורים.. זאת שאנשים אומרים שהיא לגמרי לא באופנה.. זאת שאני פשוט לא מסוגלת לזרוק כי לפעמים בא לי פשוט לקשור אותה על הצוואר ולחיות כאילו אני מתהלכת לי ברחבי ברצלונה!

    מאת: יובל גל |‏ 17 במרץ 2017 | 11:20
  • התחתנו לפני 8 שנים ולשבת חתן אימי פירגנה לי חליפה אחת יפיפיה בסגנון קייט מידלטון בצבע זהב שעלתה סכום רציני (תפרו לי אותה אישית) לבשתי אותה כמובן בשבת וכולם מאד התלהבו ומשום מה אחרי תקופה הלבשתי אותה לארוע וכולם אמרו לי פה אחד: "תקשיבי זהו זה כבר לא מתאים.. זה כבר לא במודה .." די נעלבתי אבל לדעתי זה תמיד יהיה מהמם וקלאסי . אמנם לא מעזה ללבוש אבל שומרת חזק חזק בארון…

    מאת: מיה |‏ 17 במרץ 2017 | 11:19
  • מעלה את אותה התגובה שכתבתי על הג'ינס הנצחי לפני מספר חודשים…
    הפריט שזכה אצלי להפצרות חוזרות ונשנות שהגיע הזמן להגיד לו להתראות הוא הג'ינס הנצחי שלי.
    זה ג'ינס שקניתי בחנות לבגדי הריוניות, בהריון עם הבן הבכור שלי.
    עברו חלפו להן מספר שנים (הבן שלי בן 6) והריונות ולידות נוספים (בני בן ה3 ותאומים בני שנה וחצי) והמשכתי לחרוש על הג'ינס האהוב שלי מדי שבוע ועד היום.
    בחישוב מהיר וגס, לבשתי אותו לפחות 1000 פעמים בתקופה הזאת. הוא נקרע ונתפר וקיבל טלאים במתנה, לבנים ואחד שחור עם תפרים זיגזג שנתפרו באוברלוק והוא רק משתבח עם הזמן [קשה לי להיפרד ממנו :)]

    מאת: נוקה |‏ 17 במרץ 2017 | 10:13
  • לפני כחמש שנים רכשתי מעיל עור מחנות יד שניה. המעיל עם כתפיים תפוחות וניטים בסגנון שנות ה-80 העליזות של מדונה. לבשתי אותו אולי שלוש פעמים, כשאחת מהן היתה בפורים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת לזרוק אותו והוא תלוי בארון בשקית ניילון מיוחדת שתשמור עליו שלא יתפורר. אחיות שלי תמיד צוחקות עליי, שהן רואות אותו בארון שלי עטוף בניילון ואומרות לי שהגיע הזמן להיפטר ממנו אבל אני לא מסוגלת. כשאני לובשת אותו אפילו סתם מול המראה בבית, אני מרגישה הכי מיוחדת ומרשה לדמיון שלי להשתולל ולקחת אותי לאיזה סרט רומנטי וקיטשי של גיבורה משנות ה-80 :)

    מאת: vered b |‏ 17 במרץ 2017 | 09:56

השאירו תגובה