מתנה בשישי: 500 שקלים למותג רוקגלאם

אחרי שקראתי את "סוד הקסם היפני", התנ"ך של הסדר והארגון, נכנסתי לטירוף של זריקות. הוצאתי יותר מ5 שקים מפוצצים בבגדים, ניירות, ספרים וחפצים שונים, ושכנעתי בהתלהבות גם את חברותי ללכת בכיוון הזה. מה שהן לא יודעות זה שלמרות שהפילוסופיה של הספר לא נותנת הרבה מקום אפור, שמרתי דברים שהם לחלוטין לא רלוונטים כמו הבובה שהכי אהבתי מאז הילדות, ספרים שאנ ייודעת שבחיים לא אלבש, וגולת הכותרת- שמלה שהייתי לובשת כשהייתי אמא שבת בגן שאני לא מסוגלת לשחרר כבר שנים רבות. השמלה במצב מושלם, והייתה יכולה להסב הרבה אושר לילדות אחרות ואפילו לבנות משפחה, אבל היא מסמלת בשבילי זכרונות מאושרים מאוד ושמורה במצב מושלם. אולי בעתיד יהיה לה שימוש יותר פרקטי…

לפני שהגעתי לתיכון, בואו נגיד שלא כל כך השתלבתי. הציקו לי (בקטנה אבל עדיין) והייתה לי אולי חברה אחת. ואז הגעתי לתיכון, לכיתה ט'. הודיעו שמתקיים בקרוב יום גיבוש ולראשונה בחיי לקחתי יוזמה והצעתי שנכין חולצות ליום גיבוש. לקחתי את "ההנהגה" על הפרוייקט, קבעתי מי מצייר, מי אוסף כספים, מי אוסף אותן מאדיב. בסוף יצאו חולצות דיי מכוערות אבל יש לי אותה עד
עכשיו,גזורה ומרופטת היטב שמיועדת בעיקר לשינה או טיולים, והיא תמיד תזכיר לי את היוזמה הרצינית הראשונה שלי, שהחלטתי לעשות משהו והוא הצליח!

האחד והיחיד!!! יש לי תיק מגניב לגמרי שקניתי בחנות "המחתרת" לפני כמה שנים טובות.
התיק אמנם עלה לי עשרים שקלים בלבד באיזה סייל מטורף שהיה בחנות ונכון שהוא רגיל לגמרי בצורתו אבל הטוויסט בא מקדימה, יש פרצוף ענקי של חתול חמדמד שעושה חשק לאכול אותו.
לא יודעת למה אבל התיק הזה עושה לי משהו בלב.
מלבד התהייה בכל פעם מחדש כשאני תולה אותו על כתפיי למי הוא היה שייך ולאן הלכו איתו שזה עניין בפני עצמו, החנות שקניתי – המחתרת (חנות מהממת) כבר נסגרה לצערי הרב!!
כך שזה תיק סנטימנטלי עבורי מאוד.
חוץ מזה , זה הכי תיק קלאסי שמתאים עם הכל וכמעט לכל אחד!
יצא לי להעביר אותו בין חברות וכולן התאהבו.
ולמרות כל ההפצרות, פשוט אין מצב שאני אזרוק אותו… (לפחות בינתיים)

מעיל טייסים כחול עם צווארון פרווה שהיה של סבא שלי שנפטר כשהייתי ממש ילדה. המעיל הושאר בארון שלי כי לא היה מקום אחר. עם השנים המעיל המשיך לנדוד איתי לכל הבתים שעברתי אליהם ותמיד הונח באותו מקום בארון. לעתים רחוקות מאוד אני לובשת אותו. הוא עדיין הכי קול ומיוחד שיש. מעט גדול עליי אבל זה חלק מהקסם.

בחופש של כיתה ט' עשיתי בייביסיטר לבת של המורה שלי לריקוד. זו הייתה העבודה הראשונה בחיי.
החלטתי שעם הכסף בהרווחתי אקנה דברים שרציתי ולא יכלתי לבקש מההורים. אחד מהם הייתה שרשרת כסף עם אבן בורדו שראיתי בקניון.

אז אמנם כשחזרתי מהחופש עם השרשרת, החברות התלהבו, אבל היום כבר הרבה חברות מעירות לי עליה.
ואני? פשוט לא מסוגלת (או רוצה) להרפות ממנה.

בעיניי השרשרת עדיין יפה, אבל בעיקר בגלל שהיא מזכירה לי שוב ושוב שאני אדם עצמאי, ושאם אני רוצה משהו – אשיג אותו בזכות עצמי.

אז ביומיום אני באמת לא הולכת עם השרשרת, אלא רק בימים שאני צריכה חיזוקים ותזכורות לעצמי.

אני לא בדיוק אצנית, עושה ריצות מדי פעם כדי לשחרר את הגוף והראש אבל לרוץ תחת זמן-ממש לא ולכל זה נוסיף שאני סובלת מאסטמה אז אני לא יודעת מה בי הסכים לשכנועים של חברותיי לרוץ איתם מירוץ. כנראה חשבתי שנלך קילומטר נעצור בדרך לקנות שתיה וזהו.שם זה ייגמר. באתי למירוץ מוכנה וקצת מובכת מהמבטים על חצאית הנפנף שלי. והחלטתי שאני רצה בכל כוחי- חזרה הביתה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד ורצתי את כל ה5 קמ(!) את החצאית נפנף הזאת אני שומרת עד היום למרות שהיא כבר דהויה והתפרים קצת נפרמו.. היא זו שהובכתי בגללה בקו הזינוק וזו שנתנה לי גאווה בקו הסיום וכשאני צריכה חיזוק קל אני לובשת אותה למרות מצבה ה(בהחלט) "מזעזע"

לפני 10 שנים הייתי בטיול בצרפת עם אמא שלי וסבתא שלי. קניתי באחד הדוכנים לאורך השאן אליזה חולצת טי שירט בצבע טורכיז עם מלא נצנצים שיוצרים מגדל אייפל. אז זאת היית החולצה אהובה עליי והייתי הולכת איתה כל שבוע, היום היא בארון כמזכרת וכל פעם שאני מסדרת את הארון אמא שלי מתעקשת לזרוק אותה אבל אני לא מוותרת.

יש לי בארון שמלת "משכית" יפיפיה בת 40 שנה שאמא שלי קנתה לכבוד מסיבת האירוסין שלה. היא לבשה אותה מעט, ואיחסנה אותה בארון. לפני 20 שנה גילינו אותה אני ואחותי, ואחרי מאבק קצר היא נעשתה שלי ולבשתי אותה לחתונה של אחי. זו שמלה קטנטונת עם מקום מוגבל מאוד בחזה, ועשויה צמר כבד שמאפשר ללבוש אותה רק כשנורא נורא קר, אז גם אני לבשתי אותה מעט מאוד. עם השנים הבטנה נקרעה, הצמר הוכתם מעט משהות ארוכה בארון, וחלק מהתפרים נחלשו, אבל עדיין יש בין האחיות מיני מאבק בארון של מי היא תישמר… אז היא אצלי, ואני לגמרי מתכננת לתת אותה לבת שלי כשהיא תגיע לגיל המתאים.
כן, הן משכנעות אותי לזרוק אותה, אבל יש להן אינטרס:-)

חולצה מליל אהבה בצמח, אוגוסט 1997, שמזכירה לי את החבר הראשון שלי. החולצה משמשת אותי כפיג׳מה בכל פעם שאני מגיעה להורים למרות שהיא כבר בלויה. יש זכרונות שלא זורקים.

נעלי אולסטאר כחולות )שעכשיו כבר לא כל כך ) שקניתי במיאמי ב20 דולר בטיול בת מצווה שלי לפני שמונה שנים . וכן אני עדיין לובשת אותם למרות שהן לא נראות הכי טוב .. אבל אני חולה עליהן

הפריט שאני לא מסוגלת לזרוק הוא ווסט ישן וחצאית בצבע אדום עם הדפס של פלנל שקניתי אותם כשעליתי לארץ. בתקופה הזאת רוב הבגדים היו בצבעים מאוד כהים והסט האדום הזה נחשב לייחודי מאוד! הייתי צריכה משהו חגיגי לטקס שנערך בבית הספר ואחרי חיפושים רבים מצאתי את הסט הזה. כולם אומרים לי שהוא כבר נראה ממש ישן והגיע הזמן להיפרד ממנו, אפילו הצעתי שהבת שלי תמדוד אותו אבל היא סירבה בנימוס. הוא מזכיר לי את השנים הראשונות בארץ, העליות והמורדות, אני לא חושבת שאי פעם אוכל לזרוק אותו.
stella.samb@gmail.com

הפריט שאני חורשת עליו הוא משקפיים של טייסים מפעם….פעם זה היה לגמרי באופנה וכולם היו חורשים עליהם וגם אני, אבל היום אני היחידה בערך שמשתמשת בהם! וכל החברות והמשפחה אומרים לי חאלס לחרוש עלזה…אבל אני פשוט מתה עלייהם!!!

הפריט שאני לעולם לא אזרוק, זה את האודם הראשון שלי שעלה לי 13 שקל , כל החברות שלי אומרות לי שהצבע שלו מזעזע שדומה לקיא ושהוא כל כך ישן שאם אני אמשיך לשים אותו אז אני על בטוח אקבל הרפס\אינפקציה ואני אשאר רווקה לכל החיים או משהו בסגנון של זה… אבל אני פשוט DONT GIVE A FUCK , שימשיכו להגיד מה שהן רוצות. בשבילי האודם הזה הוא הזיכרון הראשון שלי מעולם האיפור : ממנו הבנתי שיש עולם שלם שאני לא מכירה וחייבת ברגע זה לחקור ולהבין מזה הדבר הזה לעזאזל איפור!?
והנה עברו כמה שנים ובזמן הזה נהייתי ממש PRO באיפור, ובלי להתבייש אני יכולה להגיד, שאני יכולה אפילו לעקוף בסיבוב אפילו את אשלי בקשי דקשי והכל הודות לאודם שפתח בפניי דלתות חדשים.

בובה ישנה ישנה קטיפתית של כלב חום עם אוזניים ארוכות לבוש מאיין אוברול משובץ, אחי קיבל אותה כשהיה זאטוט קטן, עוד ברוסיה, (רואים שזו בובה הכי רוסית שיש חחח) אח"כ עברה אליי, הגיעה איתנו לארץ, ונמצאת עד היום אצלנו, 30 שנה אחרי, כבר לא כ"כ קטיפתית, חסר אף, חסרה עין, נראית בלויה למדי, עם זאת אין שום סיכוי שנפטרת ממנה, היא עוברת במשפחה כ"כ הרבה שנים, הבאתי אותה לאחיינית שלי, שתשחק איתה בדיוק כמו שאחי, אבא שלה, שיחק איתה כשהיה קטן, ובתקווה מתישהו אעביר גם לילדים שלי, אז נכון שהיא ישנה ובלויה כבר, אבל הבובה מביאה איתה זיכרונות של תקופה אחרת, ואין שום סיכוי שמוותרת עליה (עד שתתפורר חחח) ((=
shurka.ka@gmail.com

בובה ישנה ישנה של כלב קטיפתי עם אוזניים ארוכות לבוש מאיין אוברול משובץ, שיש לי עוד מרוסיה(רואים שהבובה הכי רוסית שיש חחח), אחי קיבל אותה כשהיה זאטוט קטן, ואז עברה אליי, וככה עברה איתנו גם לארץ ונמצאת איתנו עד היום, כבר 30 שנה בערך, כבר לא ממש קטיפתית, חסר אף, חסרה עין, נראית בלויה למדי, אבל עם זאת לא מוכנה לזרוק, זה זיכרון, שהעברתי לאחיינית שלי, אותה הבובה שאבא שלה שיחק איתה כשהיה קטן, ובעזרת השם בעתיד אעביר גם לילדים שלי, כל כמה שהיא נראית בלויה וישנה, זה זיכרון מתוק של תקופה אחרת שלא מוכנה לוותר עליו (=

היי
יש לי גופיית פסים נעימה ונינוחה ששייכת לחברה של אחותי שפעם ישנה אצלינו ושכחה אותה אצלנו ,ומאז אני מסרבת להיפטר ממנה כי היא כל כך נוחה ..נוצרו לה כבר מספר " פתחי איוורור" אבל אני לא מוכנה לזרוק אותה והיא אצלי כבר 30 שנה.

הפריט שהייתי צריכה מזמן להפטר ממנו ומסיבה לא ברורה כלשהי איני עושה זאת הם מגפונים שחורים מעור עם פרווה בפנים שקיבלתי במתנה מאחותי לפני שלוש שנים. כשהיו חדשים באמת היו יפים ואופנתיים, וחרשתי עליהם כל יום, והמצב שלהם בהתאם. הבטחתי לכולם שבסוף העונה הקודמת אזרוק אותם, אבל לא עשיתי זאת, ואני עדיין נועלת אותם, למרות שהם כבר במצב מתקלף ומתפרק, ומבטיחה לכולם שבסוף עונה זו אזרוק אותם סוף-סוף. הכי מצחיק זה נראה כשאני שמה אותם לעבודה עם שמלה או בגד מתוקתק.
בעלי מסתכל עלי בעין עקומה כל פעם שאני נועלת אותם, ואחותי הבטיחה לי שבביקור הבא אצלי הן הולכות לפח.

זה ישמע קצת מצחיק אבל שהייתי בכיתה א חגגו מסיבה בכיתה. כל ילד קיבל חולצה עם התמונה שלו עליה, איכשהו מבין כל הילדים קרתה טעות בחולצה שלי וקיבלתי חולצה במידה XL עם הפרצוף שלי מרוח על כולה… לא יודעת למה, אבל ממש אהבתי אותה והתעקשתי ללבוש אותה כמעט כל יום. אמא כמובן לא הסכימה ולצורך פשרה אפשרה לי להשתמש בה בתור פיג'מה.
עד היום אני ישנה עם החולצה הזאת, ולמרות שכולם צוחקים עלי תמיד אני לא מוכנה לזרוק אותה בעד שום דבר !

הפריט שאני לא מסוגלת להיפרד ממנו זה גינס לחוויה שקניתי בתל אביב לפני 8 שנים, גינס בהיר מושלם שעושה את ההופעה מושלמת. אם השנים הג'ינס נהיה קצת סמרטוט בחלק התחתון שלו ואמא שלי עם אחיות שלי מתחננות אליי שאזרוק אותו ואקנה חדש, אבל אני לא מסוגלת.. בשביל לא להיפטר ממנו השנה הפכתי אותו לחצאית גינס מדליקה ושווה שמשרתת אותי המון!! ככה שהגינס הזה איתי בלב בכל מצב אפשרי, למה לזרוק שאפשר למחזר לפריט חדש?

סקיני שחור עם קרעים בברך. חורשת עליו ולא מסוגלת להיפטר ממנו, כי בכל זאת חייב פריט בייסיק בארון ושחור שמתאים כמובן להכל. לא רואה את עצמי מסתדרת בלעדיו!

הפריט שכל הזמן אומרים לי לזרוק זאת חצאית,שהייתה שייכת במקור לסבתא שלי(!)היא כבר מאד ישנה ונראית לא טוב(ממש לא וינטג' מגניב),עם בד כבד והדפס מאד דומיננטי.הקטע הוא שאני עדיין לובשת אותה לפעמים,במצב רוח מאד מיוחד,וכל הזמן אומרים לי שעבר זמנה ושצריך לזרוק אותה כבר,עם כל הסנטימנטים.אני לא מסוגלת לעשות זאת,וממשיכה ללבוש אותה ולאהוב אותה,קצת בגלל שהיא מזכירה לי את סבתא,קצת בגלל שהיא גורמת לי להרגיש ממש מיוחדת וקצת דווקא-דווקא בגלל שתמיד אומרים לי שהחצאית הזאת כבר ממש לא מתאימה ללבישה!

היי יש לי ג'יניס מהמם של זארה מקולקציות קודמות שאני ממש התחברתי אליו בעיני הוא מהמם הרבה אומרים לי לזרוק אותו שהוא מכוער עליי , אני כמובן לא מוכנה לוותר עליו בעיני כל הפשוט וכל הצנוע עושה את העבודה.

ג'ינס ליוויס מגיל 15 בערך שלי .זו הייתה תקופת אביב גפן.ילדי אור הירח… והלכנו עם ג'ינסים עם קרעים וגרמנו להם להראות בלויים . .היום אני בת 36 כבר והג'ינס אולי בחלומות יעלה עליי אבל קשה לי לזרוק אותו כי מזכיר לי את התקופה של אהבה טהורה לצד שירי אביב גפן.הג'ינס הכי נוסטלגי שיש!!!

בכיתה א הסתפרתי לראשונה ובסיום התספורת קיבלתי תעודה על כך שהייתי אלופה בתספורת הראשונה שלי והיה מודבק לתעודה שקית וואקום קטנה עם השיער שלי .כיביכול זה ממש מגעיל את חברות שלי שבאות אלי ורואות על הלוח מודעות בחדר שלי שיער גזור מכיתה א,…. (בכל זאת עברו 10 שנים) אבל לי זה מזכיר תקופות טובות ,הייתי רוצה לזרוק את זה אבל אני לא מסוגלת
נ.ב-חבל שאי אפשר לצרף תמונה :(

הפריט שיש לי בארון וכולם כועסים עלי (גם אני קצת מבואסת מהעניין…) ומבקשים שאזרוק זה בעצם זוג נעליים של שאנל שקניתי בטיסה הראשונה שלי לחו"ל, אמא שלי לקחה אותי לפריז וכשהייתי בגאלרי לאפייט החלטתי לקנות זוג נעליי בובה של שאנל מעור עם לוגו, הן היו פריט המעצבים הראשון שרכשתי ולצערי לא שמרתי עליהן בכלל, לקחתי אותן איתי לטיול אחר לסין ומזג האוויר יבש את העור לגמרי, וכיום העור שלהן כבר יבש ונראה רחב וחסר צורה והסולייה משופשפת מאוד, אבל אני מחכה ליום שאולי יקרה קסם והן יהיו במצב טוב שוב :)

מעיל שלקחתי מסבתא שלי שאבא שלה תפר לה שהיא הייתה בערך בגילי. המעיל סופר שיקי בצבע אפור בעיר קצר עם כפתורים גדולים הוא מתאים כמעט לכל מראה גם לערב וגם ליום, הבעיה היחידה היא שהוא מתפרק כולו כל הביטנה שלו קרועה וכל פעם שאני מכניסה את היד לשרוול אני שומעת קרע נוסף.. אמא שלי מתה שאני אזרוק אותו אבל אני לא מסוגלת.

נעלי הסטן סמית החרושות של הלייפ שלי !!
מכירים את התחושה שאתם לא יכולים להיפרד מהשוזט המושלמות האלה כאילו הם נהפכו חלק ממני מרוב שחרשתי עליהם בכול לוק אפשרי

יש לי תיק בצבע חום כהה שקניתי לפני 10 שנים ב30 שקלים עליו דמות פרפר או עטלף ( עד היום לא ברור לי חחח ) כל מי שרואה את התיק אומר לי " מה זה התיק הזה " ," תזרקי אותו ישר לפח אשפה ", "כאילו שחסרים תיקים בעולם " ואני כמו אמא טובה ישר מגוננת עליו ואומרת שהתיק מאוד פרקטי עבורי , כל מה שאני צריכה נכנס בתוכו , הוא קל לעומת תיקים אחרים שיש לי של מותגים ידועים והוא פשוט נוח לי . אני יודעת שהתיק די מכוער אבל אני כנראה אחליף אותו רק כשאמצא לו תחליף ראוי ☺

יש לי חולצה מהיסודי שאני לא מסוגלת להיפטר ממנה. היא עברה אלי מבת דודה שלי ואז מאחותי ולבשתי אותה ביום אחד של שישי חופשי שהיה. באותו יום קיבלתי מחמאות מכל החברים ומהילד שאהבתי באותה תקופה והרגשתי ממש יפה באותו היום. מאז לא משנה שאני כבר לא יכולה ללבוש אותה והיא לא עולה עלי היום אני לא זורקת אותה מהארון והיא נשארת כמזכרת יפה. מביך מאוד אבל ישלי אהבה אליה.

התחתנו לפני 8 שנים ולשבת חתן אימי פירגנה לי חליפה אחת יפיפיה בסגנון קייט מידלטון בצבע זהב שעלתה סכום רציני (תפרו לי אותה אישית) לבשתי אותה כמובן בשבת וכולם מאד התלהבו ומשום מה אחרי תקופה הלבשתי אותה לארוע וכולם אמרו לי פה אחד: "תקשיבי זהו זה כבר לא מתאים.. זה כבר לא במודה .." די נעלבתי אבל לדעתי זה תמיד יהיה מהמם וקלאסי . אמנם לא מעזה ללבוש אבל שומרת חזק חזק בארון…

לפני כחמש שנים רכשתי מעיל עור מחנות יד שניה. המעיל עם כתפיים תפוחות וניטים בסגנון שנות ה-80 העליזות של מדונה. לבשתי אותו אולי שלוש פעמים, כשאחת מהן היתה בפורים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת לזרוק אותו והוא תלוי בארון בשקית ניילון מיוחדת שתשמור עליו שלא יתפורר. אחיות שלי תמיד צוחקות עליי, שהן רואות אותו בארון שלי עטוף בניילון ואומרות לי שהגיע הזמן להיפטר ממנו אבל אני לא מסוגלת. כשאני לובשת אותו אפילו סתם מול המראה בבית, אני מרגישה הכי מיוחדת ומרשה לדמיון שלי להשתולל ולקחת אותי לאיזה סרט רומנטי וקיטשי של גיבורה משנות ה-80 :)