מבט מצועף: על צעיפים וגחמות

•  
•  
•  

המרענן הרשמי של החורף. שרון סטון עם צעיף | צילום: גטי אימג'ס

זה היה בספטמבר כשהחורף עוד היה רק הבטחה מעורפלת. מדדתי זוג מגפי עקב רוקי שחורים, המילה האחרונה לחורף 2012. צעדתי מול המראה בחנות וידעתי שאין כמו מגפיים סופר אופנתיים שכאלה לחידוד הופעתי הסולידית עד לקצה השפיץ המעודכן ביותר. אחרי התלבטות, ויתרתי. משהו במגפיים הזכיר לי בעצם נעליים לבעלי שיתוק. שנייה לפני שהותרתי אותם מאחור עוד שקלתי חרטה אבל אז נשמתי עמוק ונתתי לה לחלוף. כך אני נוהגת בגחמות. כי מה היא גחמה? עלה נידף ברוח, שליפה מהמותן, תגובה אימפולסיבית. שום דבר שיש בו הכרה צלולה, כוונה, עומק. גחמה היא סתם כי בא. בלי מחשבה.

כבר אמצע ינואר. זה הזמן בו אני בעיצומה של שיגרה מבורכת עם מדי החורף העונתיים. הבגדים שאני חורשת עליהם הכי הרבה. מבחר פריטים שנקנו לאורך כמה עונות והבשילו לכדי אוסף קטן ושימושי. העונה נוספו לו בינתיים רק מעיל חדש שנקנה באוגוסט בחו"ל, חולצת משי שנקנתה לאחרונה וצעיף פשמינה ענוג.  מחאת הקיץ עדיין מהדהדת בתוכי, לא חסר לי דבר ואין לי חשק לקניות מיותרות. מאז התוודעתי לעקרון פארטו אני משתמשת לפחות ב-80 אחוז מסך הבגדים שלי ולא ב-20 אחוז כפי שנטען על פי אותו חוק.

•  
•  
•  

מעט בגדים, הרבה צעיפים. הנסיכה לטיציה | צילום: גטי אימג'ס

| מגירת קסמים מלאה צעיפים |

כשמתחיל לשעמם לי ללבוש את אותו סבב פריטים שוב ושוב, אני פותחת את מגירת הצעיפים. הו, מגירת הצעיפים היא מגירת הקסמים. אני בוחרת בפשמינה האלמותית בגוון אדום יין עמוק, למחרת מחליפה אותה באפורה החדשה, ביום אחר אני שולפת את הצעיף היפני עם הפרחים הסגולים, מגוונת ברכות עם הצעיף בורוד מעושן , לערב אני כורכת את הצעיף הלבן ולמחרת שוב מגוונת עם הירוק, חוזרת לאפור, וכך הלאה. אותו המעיל, אותו זוג מגפיים, כמה ג'ינסים והרבה צעיפים ומלתחת החורף היא כר נרחב למשחקים.

צעיפים הם הימור בטוח. השקעה ארוכת טווח. הם ההיפך מגחמה. הם נחמה. פינוק עוטף ומלטף. דרך להביע אמירה אישית. צעיפים הם עניין תרבותי. קטן אך משמעותי. הם סגנון, לא טרנד והחורף הם נוכחים יותר מתמיד. אני רואה אותם עוטפים בחן גברים ונשים ברחוב, בבתי הקפה וגם אצלי בבית.

•  
•  
•  

לא טרנד, אלא עניין תרבותי. אומה ת'ורמן | צילום: גטי אימג'ס

| גברים במראה הסטודנט מהסורבון |

כן, סרבן הצעיפים הסדרתי שלצדו אני חיה כבר שתיים עשרה שנה, זה שדחה בנימוס כל צעיף שהבאתי לו במתנה בתחילת יחסינו עד שוויתרתי על הניסיון להלבישו כאחד הסטודנטים לפילוסופיה מהסורבון, המינימליסט הסטייליסט הקפדן, המתעב כל פרט מיותר גדול כקטן, התעניין לאחרונה אם יש לי במקרה במגירה צעיף גם בשבילו.

הצעתי לו מיד את האפור הארוג מצמר דק ומשובח, נטול כל סממן נשי, הראתי לו דרכי כריכה וקשירה והבטחתי שיהיה כיף: "התמסר לחוויה ותראה שלא תוכל אחר כך בלעדיה". עברו מאז כבר שבועיים, העניין בצעיפים אומץ על ידו בחום ואף השתכלל והתפתח. לא תמיד אני מוצאת את הצעיף שאני רוצה במקומו בארון, לפעמים הוא פשוט כרוך סביב צווארו ברישול אלגנטי מוקפד, ממש כאחד הסטודנטים לפילוסופיה מהסורבון.