משוכפלות

•  
•  
•  

בדיעבד שתיהן היו צריכות לוותר על השמלה האיומה הזו. קלי וברנדה באותה שמלה, בוורלי הילס 90210 | צילום מסך

בן דודי החתיך והמגניב גדי, אסף אותי במכוניתו בדרך לאירוע משפחתי משותף בגליל. הוא די צעיר, גדי, שהוא למעשה הבן של הבן-דוד, מה שלא גורע ממנו כהוא זה, הוא יודע לנהוג בדודתו בדרך ארץ ולתת לה להרגיש הכי גרובית ובעניינים (עד כמה שמי שמשתמשת עדיין במילה גרובית יכולה להיות). במושב האחורי ישבה בחורה חמודה שגם לקחה עם גדי טרמפ, אבל רק לכמה רחובות. בחיקה היה מונח תיק של מנגו, אחד באמת מוצלח. בדיוק אותו התיק היה תלוי גם על זרועי כשנכנסתי למכונית.

זה לא קורה לי הרבה שאני פוגשת פריטים שקניתי על בחורות אחרות. ואם במקרה אירוע כזה מתרחש, מאוד קטנים הסיכויים ששתינו נאחז או נלבש או ננעל אותו דווקא באותו יום. כך שנשימתי נעתקה לרגע ואני לא יכולה להכחיש גם שלשניונת התבאסתי. בכל זאת את רוצה להאמין שהתיק הזה מיוחד עד כדי כך, שרק את ידעת להעריך אותו דווקא כי יש בו משהו off כזה. נו, לא אחד שיהפוך לבסט-סלר.

| הפלמ"חניקית הפריזאית |

אחרי מבוכה קלה היא יצאה גדולה ואמרה: "איזה קטע, יש לנו את אותו התיק". צחקנו שתינו. כמובן שלא היה שום דמיון משותף בינינו, לא בסגנון ולא בחזות. ובכל זאת, התיק שלנו הלם את שתינו. סגנון סל הקש שלו, שזוכה לטיפול מהוגן ופרקטי, הלך מעולה עם הפשטות הספונטנית של הג'ינס והטי-שירט שלה ועם המראה המחושב משהו שלי, של הפלמ"חניקית הפריזאית.

חווית השכפול הזו כצפוי קצת בלבלה אותי. נכון שזה מנגו, שזה הכי בידור להמונים, אבל זה לא קרה לי שנים עם שום פריט של זארה. עם שרה בראון אני מצפה לכפילויות כאלה – שנהוג לראות בהן תאונות אופנה – כי יש לה חוג לקוחות מובהק, כך שצפוי ששתי נשים יופיעו לאותו אירוע באותה השמלה.

אבל אולי בעצם, מבלי שהשגחתי, כל הזמן חולפים על פני מיני פריטים משוכפלים וכולנו בלי לשם לב באמת לובשים את אותו הדבר כל הזמן? אולי כל מה שהופך את הפריט לאישי, למסמן זהות, הוא איך שאת לובשת אותו ועם מי ומה שאת מצוותת אותו? כי כמו שהוא אין מצב לבלעדיות.

| שתינו מאותו הכפר |

חמישה ימים אחרי האירוע הזה, הבחנתי בנעליים שאותן נעלתי באותה עת פוסעות להן על המדרכה, במרחק של כחמישה מטרים ממני. התאומות היו מונחות על כפות רגליה של מישהי אחרת, הפעם דווקא מוכרת. ידידה טובה אפשר לומר, שמתגוררת כמה רחובות מביתי. היא יצאה מסניף הדואר השכונתי ואילו אני הייתי בדרכי אליו. הבחנתי בה אחרי שהבחנתי בנעליים ובמקום להגיד שלום (ובכך למשוך את תשומת לבה) נאלמתי דום. הפעם היו אלה נעלי הרשת הכסופה של מליסה קמפנה שאני רכשתי במיאמי ביץ' אבל מוכרים אותם גם בסניף המעולה של story בשכונה.

•  
•  
•  

לנילי יש בארון, וגם לעוד כמה מסתבר. תיק קש של מנגו, שמלה של שרה בראון, נעליים כסופות של מליסה | צילומים: יח"צ

אנחנו אמנם באותו גיל אני וידידתי ויש לנו המון במשותף אבל אין בינינו שמץ של דמיון חזותי ואין מה לדבר בכלל על השקה בטעמנו האופנתי. אני מניחה שזה דומה במשהו להרגשה כשאת רואה חברה לובשת את הג'ינס האהוב עלייך. זה הבזק רגע שבו את מתקשה ליישב בין הדומה לשונה. הזהות שלך מתערערת קצת, בעיקר אם זהו ג'ינס שעבר מהיד שלך ליד שלה והוא נראה לא פחות טוב עליה.

בפריט מתלווה, עם זאת, יש תמיד את האקסטרה הזה – כי האקססורי כמו שנהוג לכנות אותו, הפך להיות האמירה הקטנה והאישית של כל אחת ואחת בתוך המדים העירוניים. נעליים ותיקים אמורים להיבחר – הן במעמד הרכישה והן בשימוש השוטף – ברגע של יצירתיות, כי הם שנותנים את הטאץ' הייחודי. ומה מתברר? שלא היית מי יודע מה מקורית. אבל לא נורא, אם חוק ההיצע והביקוש לא יפעלו באיזון, תעשייה שלמה עלולה לפשוט את הרגל. והדבר האחרון שצריכות סאקריות שמאמינות עם כל הלב שהבגדים הם שעושים אותן, זה שתעשיית האופנה תפשוט את הרגל.