קנתה בסאקס ניו יורק תיק ומצאה בתוכו מכתב מאסיר המוחזק בסין
הפתעה בשקית הקניות: סטפני וילסון קנתה לה תיק יוקרתי ב"סאקס השדרה החמישית" בניו יורק. כשפתחה בבית את התיק, מצאה בתוכו מכתב מאסיר סיני שייצר התיק במפעל הסין. במכתב טען כי הוא מוחזק בתנאי עבדות וביקש עזרה | לסיפור העצוב הזה יש סוף טוב
חלק מההנאה בשופינג היא הסחת הדעת מחיי היומיום והקשיים. יש אנשים שמכנים את הבריחה הזו לעולם נוצץ וחדש של יופי וסטייל 'תרפיה קמעונאית'. השבוע נחשף סיפור מטריד שמקשה לעשות את ההפרדה הזו בין השופינג לחיים האמיתיים, ומכריח את כולנו לחשוב מעט על הפריטים שאנו רוכשים ועל מקורם: אתר האינטרנט DNAINFO חשף כי בספטמבר 2012, לקוחה של חנות הדגל של חברת סאקס בשדרה החמישית בניו יורק מצאה בתיק החדש שרכשה הפתעה: פתק הכתוב בכתב יד, מאסיר סיני.
הפתק, שנחתם בשם טונין עמנואל נג'ונג, הגיע מהעיר שבה ייצרו את התיק, והייתה בו בקשה לעזרה, בה טען האסיר כי הוא מוחזק ללא עוול בכפו.
"מתייחסים אלינו בצורה מחפירה," נכתב בפתק. "אנחנו עובדים כמו עבדים 13 שעות ביום ומייצרים את התיקים האלה בכמויות מסחריות במפעל שבתוך הכלא." האסיר כתב שהוא נאסר באשמת הונאה, וביקש ממי שימצא את הפתק ליצור במהרה קשר עם ארגון לזכויות אדם.
סטפני וילסון, זו שמצאה את הפתק, העבירה אותו לרשויות, למחלקה החוקרת חברות אמריקניות המייצרות מוצרים בעבודות כפייה, וחקירה נפתחה נגד החברה. סאקס נרכשה לאחרונה על ידי חברת האדסון ביי, חברה גדולה שידועה כבעלת אפס סובלנות בנושא, וטרם התקבלה תגובה של החברה על הסיפור, ששוטף את כלי התקשורת.
האור שבסיפור העגום הזה הוא שנג'ונג הספיק להשתחרר בינתיים מהכלא, והוא אדם חופשי. נג'ונג הודה כי כתב חמישה פתקים מסוג זה בשפות שונות בזמן שהותו במפעל הכליאה. הוא קיווה שמישהו ימצא אותם ושהצדק יפעל את פעולתו, והמחשבה היצירתית שלו, לצד הסיכון שלקח, השתלמו. לאחר כתיבת המכתבים מצבו רק הוחמר, וימי העבודה שלו התארכו ל-15 שעות ביום. במסגרת עבודתו תפר תיקים ובגדים ביד. כיום חי נג'ונג בדובאי, והוא עובד ומתפרנס למחייתו.
ושיופיע בעמוד הראשי של מאקו כמו זה
מאת: דן | 5 במאי 2014 | 11:14זה לא בניו-יורק…..
זה Pennsylvania Pittsburgh
מאת: ME | 30 באפריל 2014 | 16:22זה לא בניו-יורק…..
זה Pennsylvania Pittsburgh
מאת: אורח | 30 באפריל 2014 | 16:22In the pic its not
סאקס השדרה החמישית בניו יורק
מאת: new yorker | 30 באפריל 2014 | 14:58