כשנינט החליטה להיות פאנקיסטית

•  
•  
•  

התסרוקת היתה השינוי הראשון. נינט | צילום: אורטל דהן

בחייה של כל נערה אופנתית מגיע הרגע שבו היא מחליטה שהגיעה השעה להמציא את המראה שלה מחדש. לפעמים זה מתבצע באופן מדורג ובמקרים הנועזים כרעם ביום בהיר. לרוב, זה מתחיל עם התסרוקת ואז תופס כמו אש גם את יתר הפריטים. אם את מנוסה יחסית בטכניקה הזאת של מייקאובר לעולם לא תלכי עם זה עד הסוף, כדי שלא תיראי כאילו התבלבלת והתחפשת. חוק בל יעבור הוא תמיד להשאיר רווח, שיהיה לאירוניה מהיכן לבצבץ.

המראה המחודש בנוסח פאנקיסטי של נינט הוא, לפיכך, מקרה מבחן מעניין. זה התחיל, כמדומני, עם הקרחת ואז נדד אל מחוזות החצי ראש-מגולח, שפכטל הבלונד ומה שביניהם. אחר כך המלתחה החלה להאפיר ואז להשחיר וכפינאלה היא שבה מהקלטות בלונדון עם מעיל העור הנכון שהביא את השפיץ. עד שיישרף הפיוז הבא, אלה הם מדי ההופעה הרשמיים של הבחורה מהפרברים, הטוענת לכתר מלכת המאפליה האורבנית ומקפידה על איי-ליינר מכוסח, נעליים מחודדות מכל זווית ושילובים אינטליגנטיים עם פריטי גלאם מחויט או בטי שירט המתחזה לפושטית. כמצופה ממקצוענית כנינט, כשהיא מפגיזה רואים עליה שהיא זוכרת את הכללים: לא להיראות מתלהבת מדי ולהיזהר עם הגינונים. הלא לא באמת מצפים ממנה לנופף באצבע משולשת או לשלב סממני אס.אנד.אם שמעניקים, במקרה דנן, את אותו ליטוש סופי.

•  
•  
•  

למי קראתם מאמי? נינט | צילום: עודד קרני

| לא צוללת לעומק |

הצרה עם מפגני ההתלבשות של נינט המצודדת, שלא פסחה גם על הפאזה הנוכחית, היא עם הפרשנות האישית הרדודה במקצת. זה מאפיין את בנות דורה אשר גישתן האופנתית המשוכללת נוטה ללקט בעיקר אזכורים שנראים להן מדליקים, מבלי להפגין ולו שמץ של מודעות בכל הקשור להקשר. זו יותר התקשטות בנוצות נחשקות תורניות מאשר תפישה מגובשת שמשדרת אותנטיות. במילים אחרות: אם את רוצה להיות יפה, קשוחה, זוהרת וקצת מוזרה, עדיף לך ללכת דווקא על המראה הגותי.

לאמץ את הלוק הפאנקיסטי זאת סוג של מחויבות למסורת, שאף פעם לא התלבשה בול על הלבנט. כשהפאנק נוסד אי אז בסוף שנות ה-70 בלונדון וקצת מאוחר יותר בניו יורק (אם כי יש הטוענים שזה התרחש פחות או יותר במקביל) חסידיו התלבשו באופן הזה כדי לכער את עצמם. הם התכתבו באופן ישיר עם הפורמליות הסנובית שלאו דווקא מאפיינת את סגנון הלבוש המקומי. זו היתה הבחירה של אלה שבזו לחנפנות, לסלבריטאות ולגבהות לב. יש משהו מטריד בשילוב הזה כשהוא מצטלם לתחרויות ה"שיק, שוק".

•  
•  
•  

חסידי הפאנק נהגו לכער את עצמם. נינט ואביב גפן | צילום: ראובן שניידר

•  
•  
•  

מנסה לעשות לונדון בתל אביב. נינט | צילום: אלעד דיין

| הבורגנות מיהרה לאמץ |

נכון שבחלוף העשורים, האינטראקציה בין ויויאן ווסטווד למלקולם מק'לארן המנוח שבראה את המראה, איבדה כמעט כליל את האפקט מעורר אי הנוחות שעליו רכבה, את אותה התגלמות של סקסיות מטרידה ומתריסה, המבכרת סמרטוטים על בגדי מעצבים. למעשה, כשג'אני ורסצ'ה הוציא אל השטיח האדום את אליזבת הארלי בשמלת ערב הרכוסה בסיכות ביטחון ענקיות, כבר היה ברור שניתן האות להתעלל במיתוס.

העשירים, או ליתר דיוק, המלבישים שלהם, ראו עצמם חופשיים לאמץ את מה שנועד לנגח את הבורגנות המדושנת ומוכת אמוק המותגים ולהפוך אותו לעוד מאיץ חמדנות, לטריק שאפשר למכור בעזרתו בגדים.

•  
•  
•  

סמרטוטים במקום בגדי מעצבים. נינט | צילום: אלעד דיין

•  
•  
•  

התקופה הוורודה. נינט | צילום: אלעד דיין

| "קמתי בצהריים ובא לי להקיא על עצמי" |

דומה שהצדיק היחידי בזירה הוא ריק אוונס. זהו מעצב שלקח על עצמו משימה הירואית ממש – לאחוז בגישה פאנקיסטית ולא לצאת טמבל. העבודה של אוונס היא בדרך כלל מדויקת ואותנטית ואפשר לחוש עומק, לאתר בקיאות ולהשתחוות בפני התחכום. היכולת להשתעשע עם הזר והמוזר, המתבלט והמתחבא ובעיקר הכישורים הפנומנאליים הללו שהוא מפגיז בגזרות, לא מתנגשים עם היוקרה והאנינות שאופפים את בית האופנה שלו.

האופנה שאוונס מייצר היא שיר הלל לסגנון חיים שבו כל אחת ואחד חייבים לעצמם את החוויה של קמתי-בצהריים-ובא-לי-להקיא-על-עצמי. ואילו, במקרה של נינט, הצרימה היא בגוף הטקסט, כי המתלבשת נראית בעיקר כמי שעפה על עצמה הרבה יותר ממה שראוי כשאת מסתבכת עם הפאנק. האיקונה הנכונה לשאת אליה את העיניים היא דרו בארימור, שבמחי חמצון שיערה מהקצוות עד מחצית הדרך, מדגימה איך לתת בקטנה ולצאת משכנעת.