ואז הגעתי לתצוגת האופנה הראשונה בחיי

•  
•  
•  

יש כאן חפרפרת (צילום: ניב שטנדל)

בכניסה לקניון האופנה של גינדי, על השטיח האדום והרחב שעליו מתגודדים דוגמניות גבעוליות, נשים הדורות וגברים ססגוניים, עומד גבר כרסתן כבן 50. הוא לובש סווטשירט פשוט ומשעמם, ג'ינס משופשפים משימוש-יתר וזוג סנדלים. אני מביט בו, עוקב אחריו פנימה, מנסה להבין איך הוא קשור לאירוע, והאם הלוק הגנרי של האיש מהרחוב הוא איזו אמירה חתרנית על עולם האופנה.

התשובה היא "לא". זה בסך הכל גבר ככל הגברים, שעבר מחוץ לקניון הפתוח-אבל-רק-למיוחסים, ראה המון בחורות יפות בלבוש שלא הולם את תנאי האקלים והסביבה, ונכנס להציץ. הוא השתחל ללא קושי מבעד לאבטחה הרפויה כטבעת שב"כניקים בעצרת שלום של שנות ה-90, נכנס לקניון, צילם כמה תמונות וסב על עקביו. אין שום דבר בינו ובין האירוע עתיר הסטייל שמתקיים בקניון. זו לא ארץ לסנדלים.

•  
•  
•  

מה לא בסדר בתמונה? (צילום: ניב שטנדל)

הגילוי שזה "סתם איש" הוא אכזבה. זה שבוע האופנה של תל אביב, ואני מלקט בעיניי גברים שלבושים רע כמו עיתונאי במסע ציד בולשביקי. אני זקוק להם כאמת מידה מחמיאה, או לפחות כדי לגבש אחווה סודית של נטעים זרים. היבול שלי דל; רוב הגברים כאן לבושים במנעד האופנתי שבין קז'ואלי ל-OMG. יש כאן אדם מבוגר בג'ינס וסוודר, ובחור צעיר שנראה כאילו הוטח במלתחה של קרקס מהסבנטיז. קל לזהות גברים שיודעים להתלבש; יש להם חולצות שמפלרטטות עם המושג טוניקה בואכה "אחי אתה לובש שמלה", מכנסיים מהודקים היטב ותסרוקות שראויות להגדרה "מעוצבות" גם כשהן נעדרות את אלמנט השיער. אלו הפנים הגבריות של שבוע האופנה – מציאות מדומה שבה כל הגברים הם סטטיק ובן אל.

במנעד האופנתי המדובר אני מצליח לתפוס מקום לא רע באמצע. זה אמנם שבוע האופנה, ויש פה פועלי בניין שלבושים טוב ממני, אבל על פי הפידבקים אני עובר כאן טבעי, ונראה שאיש לא חושד שאני בעצם מרגל, ג'ונתן פולארד בעורף המעצב, 007 באזור המלוקק. היכולת של גבר ישראלי למוד טישירטים לשדרג את עצמו באמצעות חולצה מכופתרת היא מתנה יקרה מפז ומחפתי זהב. ואם אתה מסוגל גם להתאים את צבע ומידת החולצה לגוף, אתה כבר נוגע בכישרון של טום פורד. כך אני מתמזג בין ההיפסטרים לאיט גירלז כמו חייל מיומן בצבא הפאשניסטי. גם אני באצילים.

•  
•  
•  

אבל למה המבט הסובל? (צילום: פרדי מולי)

ויוי בלאיש זה לא אישה?

לא אכחיש שהתלבטתי מה אלבש לשבוע האופנה, אבל גם לא אכחיש שההתלבטות ארכה ארבע דקות. עיקר התהייה הייתה אם ללכת על האלגנטי המתבקש, לשבור קונבנציות עם לוק מוגזם בעליל, או לבוא בלבוש יומיומי ומתריס. הפוסט-מודרניזם שאני כל כך בז לו באמנות יכול דווקא לשרת אותי היטב באופנה. כן, אני לובש חולצת סוף מסלול גזורה, אבל זה בקטע אירוני.

לבסוף אני בוחר באלגנטי כמראה שיצליח לעבור כהולם מבלי לעורר חשד. חולצה מכופתרת בגוני התכלת, נודי ג'ינס נוחים באורח לא סביר ונעלי אדידס בצבעי הסוואה שאיש לא מאמין שקניתי בעצמי. רמת האמון בי היא כמו של ביבי נתניהו בעיתונאי מהתאגיד.

זו תצוגת האופנה הראשונה בחיי, ואני לא מתכוון לכך שזו הפעם הראשונה שאני נמצא בתצוגה; זו הפעם הראשונה שאני בכלל צופה באחת. ראיתי לפני שנתיים תמונות של בן סטילר ואוון ווילסון בדמויותיהם מ"זולנדר" בשבוע האופנה בפריז, ואני זוכר תקופה שבה ערוץ האופנה בטלוויזיה שימש עבור גברים כמעין גרסת SFW של פורנו. אבל מעולם לא צפיתי בתצוגה, ובוודאי שלא נכחתי בתצוגה, כך שלא ממש ידעתי למה לצפות כשנכנסתי לאולם לקראת המופע של ויוי בלאיש. עד כמה לא ידעתי למה לצפות?בואו נאמר שעד לכניסה חשבתי שויוי בלאיש זה אישה.

•  
•  
•  

ראה תמונה מזולנדר לפני שנתיים (צילום: פרדי מולי)

השיק החו"לי שמנסה שבוע האופנה לעטות על עצמו לא ממש עובד בשעה שעוברים במסדרונות קניון האופנה (סליחה, TLV Fashion Mall, שלא ישתמע חלילה שזה בישראל). שבוע האופנה מקדים את פתיחת הקניון בשבוע, כך שהחנויות עדיין ריקות והמתחם שומם מאדם. למרות הניסיון הניכר לעטות על המקום אווירה חגיגית, קשה להימנע מתחושה מסוימת של תצוגה מחתרתית בפסאז' של מרכז מסחרי. הדיסוננס בין הסטייל של שבוע האופנה לאפרוריות של המציאות רק מחריף כשיוצאים החוצה; כשהשטיח האדום פונה לנוף הבטון הכעור של דרום תל אביב, קצת קשה לשכוח מאיפה באת ולאן אתה הולך. אני הולך למשרד, ושם ארגיש אובר-דרסד כמו לואי ה-14 בחוף נודיסטים.

אבל אז מגיעים לאולם התצוגה, וזה דווקא מצליח לתפקד כבועה מנותקת ונוצצת, ועוטף את עצמו במספיק בדי מסך שחורים כדי שכולנו נרגיש לרגע כמו במילאנו. המוזיקה טובה, הנוכחים נוטפים סטייל, ואפילו הפודל שחולף למרגלותיי נראה כמו חלק טבעי מהתפאורה. אז למה אני בכל זאת מרגיש מוזר? אולי בגלל שכל הנוכחים באולם באו להתרשם ממשחקי הנפחים של ויוי בלאיש (תודה לעורכת האופנה שלימדה אותי את המושג), אבל אני פשוט יושב שם כמו אחשוורוש שבוחן קנדידטיות למלוכה. ואולי בגלל שאני בשבוע האופנה, מוקף באנשים שקוראים לבגדים "אאוטפיטים" ובטוח שהבלוף שלי יתגלה בכל שנייה. מולי יושבת בחורה שמפנה את מצלמת הטלפון לכיווני שוב ושוב באופן חשוד, ואני משוכנע שאני עומד לככב בקמפיין הבא של השתולים.

•  
•  
•  

חדש בלקסיקון: משחקי נפחים (צילום: פרדי מולי)

כולם פה מצלמים מלבדי. זו כמו גרסה קרת דם לשטיח האדום של האוסקר, שבה הקהל מתייצב בשורה כדי ללכוד את הכוכבים במצלמה, רק שהכוכבים מתנהגים בסנוביות מוחלטת ולא מנידים תו בפנים. אני לא מבין למה דוגמניות מתעקשות (או מתבקשות) לשמור על הבעה קפואה שהופכת אותן לסרט נע של דולורסים מ"ווסטוורלד" בגרדרובות משתנות. בשביל להניח בדים על מידות גוף אופטימליות לא צריך בני אדם; אפשר להסתפק בבובות ראווה עם מובילאיי.

אני מתבונן בזוגות העיניים היפהפיות שחולפות על פניי וחושב שהן לא מקרינות מקצוענות, אלא סבל שמתכתב עם כל מיני סיפורי זוועה על דוגמניות שכופות על עצמן משטר תזונה של פליטים סורים ומוצאות את עצמן מושפלות בבגדים תחתונים מאחורי הקלעים עם הדונלד-טראמפים של העולם. כשאחת הדוגמניות – אחת ששוברת את השטנץ עם אפרו אימתני ולא מתנצל – מעזה להביט הצידה ולחייך, זה נראה כאילו הדולורס הזאת יוצאת משליטה, ומעלה חשש כבד לאסון שבמסגרתו כל הדוגמניות יתחילו להתנהג כמו בני אדם. אני לא יודע איך עולם האופנה יתמודד עם שינוי כזה בנראטיב.

כשהתצוגה מסתיימת בלי אף התרסקות על המסלול (הייתי בטוח שתאונות עקבים זה חלק מהליינאפ), עולה בלאיש. אני מצפה לאיזה ג'נטלמן מטורזן עם מבט מתנשא ופרח בדש, אבל בלאיש דווקא נראה כמו טיפוס חביב, גבר נמוך ומקריח שמקבל את התשואות בחיוך כמעט ביישני. זו המקבילה האופנתית של סיבוב אליפות באצטדיון כדורגל, רק שבמקום לחבק גביע, בלאיש מחבק דוגמנית. ויוה לה ויוי. הקהל מריע לו באולם, הכתבות גומרות עליו את ההלל מחוצה לו. ואני חושב לעצמי: כן, זה היה יפה והכל, אבל אפשר בפעם הבאה לבקש מהדוגמניות לחייך?

•  
•  
•  

זו לא ארץ לסנדלים (צילום: פרדי מולי)