דון דרייפר ודוסטויבסקי: הדברים שעושים את זה למאיה בש

מאיה בש, בת 33, לא תמיד חלמה להיות מעצבת אופנה. "בסיביר לא הייתה אפילו פקולטה לאופנה", היא אומרת, "ובגדים יפים לא קסמו לי יותר מאשר חלומות סטנדרטיים של ילדות על בלט ומוזיקה". כשהייתה בת 12 עלתה המשפחה לישראל והתמקמה בכפר סבא. שש שנים לאחר מכן היא עברה בגפה לתל אביב. בהשפעת החינוך הסובייטי היעיל שאפה אחרי הצבא ללמוד מקצוע "מכובד, כזה שמכניס כסף, משהו יציב ובטוח" וניגשה לפסיכומטרי. כעבור שעתיים יצאה לעשן ולא חזרה. כשהבינה בש שפניה לעולם העיצוב, פלירטטה קצת עם אדריכלות ולבסוף נרשמה ללימודי אופנה בשנקר. מייד עם תומם, לפני כשמונה שנים, פריטים שיצרה ורקמה על גבם את שמה ברוסית נמכרו בבוטיקים כמו שיין, שרה בראון, רוני בר ועלמה. כעבור שנה הקימה את המותג הנושא את שמה באופן שבו כולנו יכולים לקרוא אותו ופתחה בגן החשמל סטודיו קטן, רק היא ושולחן, שהתרחב עם הזמן לכדי חנות וגיבש סביבה מעגל לקוחות שנאמן לסגנון הקז'ואל המתוחכם והמחוספס שלה. במרץ האחרון פתחה חנות נוספת ברחוב צדדי בשכונת פרנצלאוארברג בברלין, והבגדים שלה מגיעים עד בוטיקים בניו יורק ואוסאקה, יפן, שם הם נמכרים לצד מעצבים נחשבים כמו אן דמולמייסטר והיידר אקרמן. בחודשים הקרובים תשתתף בתערוכת טראנוי בפריז.

בש מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה דימה ובתם הפעוטה תומא, אוהבת לטייל בעולם ולפגוש אנשים ומקפידה לצאת לחופשים ממושכים. היא מתחברת גם לפן הטכני של העבודה, מתרגשת כשהיא מתחילה לעבוד עם חומר גלם חדש, ואת ההשראה הכי גדולה שלה היא שואבת ממעגל החברים שלה, שגם מדגמנים בכל הקטלוגים ("כל החברים הקרובים שלי הם מודל לחיקוי בהרבה מובנים" היא מסבירה).

קרוב לגוף | "הצבע המועדף עליי הוא צבע גוף בגון שנוטה לורוד עתיק, כמו הצבע של הקומבינזונים של פעם. יש לי אוסף קומבניזונים מברית המועצות שליקטתי מכל נשות המשפחה. האוסף לא גדול, בן 15 פריטים, והוא מתחיל מהקומבניזון של סבתא שלי משנות החמישים וממשיך לאלו של אמי ודודתי משנות השבעים והשמונים. אני מתחברת לצבע גוף כי הוא אינטימי, עדין, חסר דקורציה. אפשר 'להלביש' עליו אלמנטים ולקחת אותו למקומות שונים ומגוונים.

גם העיצוב שלי הוא כזה: אני אוהבת לקחת גזרת בסיס ולבנות אותה מחדש. את הקומבינזונים היו לובשים מתחת לבגדים, גם כפריט שמחמם, גם כמונע שקיפות של הבגדים העליונים. בחנויות לא היה מבחר גדול של הלבשה תחתונה ואפשר לראות שבכל קומבינזון שאספתי יש נגיעה אישית של הלובשת: קישוט תחרה, תוספת וולן בשוליים כדי לכסות על הברכיים או הצרה במותניים שנעשתה בתפירה ידנית. האוסף שיש לי הוא מבחינתי סיפור משפחתי".

ברלין מהחצר האחורית | "הערים שאני אוהבת בעולם הן הערים שבהן אני מכירה אנשים ולפיכך גם את העיר מבפנים, כמו ברלין. אני מגיעה אליה הרבה בזמן האחרון, בהתחלה נסעתי כדי לבקר חבר טוב שגר בה ולצלם קטלוגים עם הצלם דויד מצחי, ובשנה אחרונה הצטרפה לסיפור גם החנות שלי. ההחלטה לפתוח חנות בחו"ל נבעה מהרצון ליצור דינמיקה של חיים יותר מעניינים. בחרתי בברלין כי אני מכירה אותה ולא צריכה מפה כדי להסתובב בה. אני אוהבת את מזג האוויר שם (אני לא בן אדם של קיץ), ויש לי כבר רשימת טלפונים בטלפון הנייד וחברים לשתות איתם בערב. אני יושבת הרבה בבר שנמצא בתחנת רוזנטהלר פלאטס ונקרא 'גורקי פארק'. יש שם אוכל רוסי מעולה, בעיקר לקוחות מקומיים והמוזיקה טובה.

אני הכי אוהבת להסתובב בשכונת קרויצברג שמלאה בחצרות פנימיות שתמיד מפתיעות. צילמתי שם כבר שלושה קטלוגים ואני מכירה לוקיישנים סודיים ואת הגינות שבין הבניינים. הנוכחות הסובייטית שהשפיעה על הבנייה של העיר איכשהו משרה עליי תחושה נוסטלגית, עדינה ורומנטית".

מקומיים לא גונבים | "האנשים החמים, החברים המוכשרים, השקט, הפשטות, האוכל, שוק הפשפשים. אני אוהבת את גיאורגיה. הייתי בטביליסי ובתומי בספטמבר 2010, ביקרתי חברים וצילמתי את קטלוג קולקציית Kidult, שבה הגדלתי בגדי תינוקות למימדים של מבוגרים. הדוגמנים היו אלופי גרוזיה בהתעמלות קרקע, נער ונערה בני 17.

בתומי זו עיר קטנה בדרום גרוזיה על חוף ים השחור, שהאנשים שחיים בה באמת מכירים אחד את השני. עד לא מזמן הם לא היו נועלים את הדלתות. גרנו שם בבית פרטי של חברים ובלילה הראשון גנבו לנו את המחשב הנייד דרך החלון. כמובן שקראנו לשוטרים, והגיעו שניים שהתיישבו לשתות איתנו תה. ה'חקירה' הסתיימה לאחר כמה שעות של העלאת זיכרונות מימיה של בתומי לפני פלישת התיירים, מחרוזת שירים בגרוזינית וכמה סיפורי משפחה. את המחשב אין מה לחפש, הם אמרו. בטוח לא מקומי גנב אותו. מקומיים לא גונבים".

סדרתית | "כשאני רוצה לנקות את הראש אני מתמסרת לסדרות. אין לי ז'אנר מועדף. אני צופה במד מן כרגע ועקבתי אחרי האוס עד העונה הרביעית ואז נמאס לי. הסדרה האהובה בכל הזמנים היא טווין פיקס. יש לי פינה חמה בלב גם לסרטים שנעשו בשנות השבעים ברוסיה ומוקרנים בטלוויזיה הרוסית בלילה של הסילבסטר. תמיד יופיעו בהם דיאלוג על חשיבות הכלל לפני היחיד – האידיאלים של ברה"מ שכמעט ולא קיימים יותר – וכמובן, סיפורי אהבה סנטימנטליים".

שופינג | "אף פעם לא ברשת, אני חייבת את חוויית המגע בחומר. אני אוהבת להיכנס לחנויות כמו Darklands, שנמצאת בחלל ענק באחד מאזורי התעשייה בברלין וכוללת אוספים של המותגים שאני עוקבת אחריהם כמו קרול כריסטיאן פואל, ריק אוונס ועוד כמה. בברלין יש גם דירה של המותג הגרמני Bless, שנמצאת בקומה השלישית של בניין מגורים ופתוחה לקהל הרחב פעם בשבוע או בתיאום מראש. זאת דירת שני חדרים שכל כולה פריטי אופנה ואובייקטים שאנשי המותג יוצרים ומעצבים והביקור בה הוא חוויה אינטימית וסודית. בלונדון אני הולכת ל'דובר סטריט מרקט', חנות של שש קומות, כל אחת מעוצבת אחרת, שהיא מבחינתי מוזיאון לאופנת אוונגרד. תמיד אני יוצאת משם אפופת השראה. מכל נסיעה אני חוזרת עם פריט אחד, בדרך כלל זה זוג נעליים או תיק".

טובים השניים | "אני קונה את אותו פריט פעמיים. אם יש משהו שהתאהבתי בו, החשש שלי הוא שעוד לפני שאצליח למצות את חוויית הלבישה/הנעילה הוא ייהרס, ולכן אני קונה כפול. אני גם נוהגת לקנות גופיות סבא בכל חנויות 'המשביר' בערים שבהן אני מבקרת. יש לי כבר 30 בערך. הפריט האחרון שקניתי היה ז'קט גדול של 'מוסלין בראדרס' ביריד הדרס קוד מבד ריפוד דמוי גובלן שבכוונתי לרקום עליו. מאז הלימודים בשנקר כמעט שלא עשיתי זאת. זה לא בדיוק פריט יומיומי, אז קניתי רק אחד".

החופשה האידיאלית | "להגיע לבית בטבע, לקום בבוקר ולצאת ליער, לקטוף פירות יער ופטריות. להדליק קמין בערב, לפתוח בקבוק יין טוב ולאכול גורמה, לדבר ולצחוק עד הבוקר. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בקיץ האחרון, כשנסענו לבית הרים במונטנגרו".

רומן רוסי | "אני קוראת בעיקר ברוסית. את הרומן 'אידיוט' של דוסטויבסקי קראתי אינספור פעמים ואני חוזרת ומעיינת בו מדי פעם. גיבור הספר הוא איש אצולה צעיר שגדל בתחושת בדידות, דמות נאיבית עם ערכים שלא מקובלים במילייה החברתי שאליו הוא משתייך. הוא אומר את מה שהוא חושב, מוכן להקריב את עצמו למען האחר ומתאהב ללא גבולות באישה שרק הוא מצליח לראות את האמת שלה, וכך הוא זוכה לכינוי 'אידיוט'. למרות שהוא נכתב באמצע מאה ה-19 הרומן הזה ותמיד יהיה רלוונטי בעיניי, כי תמיד נשאל את עצמנו שאלות של שייכות ונחתור אחר האמת האישית האבסולוטית".

עכשיו במערכת | "אני אוהבת לשמוע נשים שרות, בכל הסגנונות. הבוקר אני שומעת אלבום בשם Annule של Natalie TBA Beridze, חברה יקרה ומוזיקאית מוכשרת מגאורגיה שמופיעה בכל העולם. אפשר להגדיר את הסגנון כמינימל טכנו. אתמול התחלתי עם פיונה אפל, שכותבת ושרה מוזיקה שמצד אחד לא דורשת אוירה מיוחדת ואפשר לשמוע אותה בכל מצב רוח ומצד שני היא לא פשוטה ומלאה בפרטים נוספים שמתגלים עוד ועוד".

•  
•  
•  

מאיה בש, חורף 2012 | צילום: דויד מצחי

>> את הקולקציות מעצבת בש בכל פעם בהשראת נושא אחר, שמושפע ממה שהיא חווה בחייה. הפעם, החיים על קו ברלין-ת"א הניבו קולקציה שעוסקת בדקונסטרוקציה ישראלית לקלאסיקות אירופאיות הכוללת פריטים מחוייטים מבדים רכים, עם הפרדה ברורה יותר בין הגברים לנשים.

טווח מחירים: חולצות 350-530 ש"ח; מכנסיים 450-670 ש"ח; חצאיות: 630 ש"ח; שמלות: 670-730 ש"ח; ג'קטים ומעילים: 1,190-3,900 ש"ח. בחודשיים הקרובים תעלה חנות מקוונת באתר שלה. בינתיים ניתן להשיג בחנויות המותג ברחוב ברזילי 13, תל אביב.

(צילומים: מאיה בש, דויד מצחי, גטי אימג'ס, צילום מסך).