המלכות מרימות למלכה

פורצת הגבולות, האישה עם מיליון הפנים ומקור ההשראה לדורות של מעריצים - מלכת הפופ העולמי מדונה חוגגת 60. הזמנו מלכות דראג ישראליות לשחזר את הלוקים האיקוניים שלה מכל הזמנים והרמנו הפקת אופנה של פעם בחיים. סטרייק אה פוז

מאת  | ‏ 2 אוגוסט 2018

מרימות למלכה (צילום: רותם לבל)

מרימות למלכה (צילום: רותם לבל)

מי שלא ראה מימיו מלכת דראג בפעולה, עלול לדמיין גבר הומו בשמלת פאייטים מוגזמת ופאה מלאכותית, עומד על הבמה ובין בדיחה גסה אחת לאחרת עושה תנועות שפתיים לשירי פופ. מדובר בטעות, ולא רק כי בשנים האחרונות חווה אמנות הדראג התפתחות שאפילו המוגזמת שבדיוות לא הייתה מעיזה לדמיין. מסצנה שולית שתחומה למסיבות של הקהילה הגאה, לתרבות שלמה שמעוררת עניין בקהלים רחבים ונמצאת בהתחדשות. אלא שדראג, כך מלמדות אותנו שמונה מלכות הדראג הישראליות שמיד תכירו, היא דרך חיים. דרך לזהור, להתבטא, לשים מאחור דעות קדומות ולהביא אל קדמת הבמה חופש, תעוזה וגלאם.

נולדנו ערומים וכל השאר זה דראג, אומר אחד הציטוטים המפורסמים של רופול, מלכת הדראג המפורסמת בעולם. אם תחשבו על זה קצת, כולנו משתמשים במראה שלנו, בדרך שבה אנחנו בוחרים ובוחרות להיראות, ככלי לספר משהו על מי שאנחנו – "מכובדת", "מתוחכם", "לא מתאמץ" או "טורפת את החיים". כולנו מתחפשים כל הזמן למי שאנחנו רוצים להיות, אפילו רק לרגע אחד, ודראג מזמן את ההזדמנות לעשות בדיוק את זה: להפוך לדמות צבעונית, מעניינת ואקזוטית, כזאת שאולי בכלל לא ידענו שקיימת בנו.

מדונה, על אף שאינה קולעת להגדרה המוכרת של דראג קווין – גבר המאמץ נראות והתנהגות נשית בהופעות בידור, מגלמת את ערכי הדראג במלוא מובנם. מחליפה בין זהויות, פורצת את הגבולות של עצמה, חוגגת את הנשיות שלה ומרשה לעצמה להיות מי שהיא רוצה בעולם – סקסית, קלאסית, מוחצנת ומסתורית. לכן אין זה פלא שמדונה היא אייקון ומודל להשראה עבור מלכות דראג. השירים שלה התנגנו באוזניהן כשיצאו מהארון, כשהציגו לסביבתן את מי שהן ולא מי שנקבע עבורן להיות וכשהתמודדו עם התגובות.

סוזי בום, Confessions on the Dance Floor (צילום: רותם לבל)

סוזי בום, Confessions on the Dance Floor (צילום: רותם לבל)

סוזי בום בלוק מתוך האלבום Confessions on the Dance Floor
"אני בן למשפחה חרדית, למדתי בישיבה עד גיל 18 והיום אני צוחק על זה שאת הכיפה החלפתי בפאה ואת הציציות בשמלות קצרות. היו לי המון שיחות עם עצמי בתור נער שבהן הייתי פונה לאלוהים ושואל אותו איך הוא שולל משכב זכר ובו בזמן בוחר לקבוע ככה את הנטייה המינית של גברים. לא הבנתי למה אלוהים עושה לי את זה, חשבתי שהוא מנסה אותי ובודק אם אני יכול להתגבר על הכל. הייתי מסתובב במועדונים של גייז ולובש שמלות בפורים אבל להורים סיפרתי שאני הומו רק בגיל 27. ערב לפני יום כיפור אבא שלי התקשר וביקש שאבוא לפגוש אותו לבד כי הוא חייב לדבר איתי. אמרו לו בשכונה שראו אותי עם גבר, וכשיצאתי מהארון בפניו שנינו בכינו. חושבים על גייז ועל מלכות דראג שכל עולמן מלא בסקס מזדמן ובהוללות, אבל יובל, שמופיע כדראג קווין 'לולי פוט', ואני גרים בבית משותף (עם חדר שלם של תחפושות, איפור וכובעים) כבר תשע וחצי שנים. הדמות שלי סוזי בום היא כמו החברה המרימה והמצחיקה, סוג של דודה מרוקאית וטובת לב שאוהבת לגז'דר. אני מופיע במסיבות רווקות, בערוץ היוטיוב שלי שעשרות אלפים צופים בו ולאחרונה גם בבר מצוות. אנשים אומרים לי כל הזמן שאני נותן להם כוח להיות מי שהם. סוזי משתנה כמו מדונה, בכל פעם היא בלוק אחר, מתאימה את עצמה לסביבה ותוך כדי יוצרת את האווירה סביבה".

קיי לונג, Blond Ambition World Tour (צילום: רותם לבל)

קיי לונג, Blond Ambition World Tour (צילום: רותם לבל)

קיי לונג בלוק מתוך סיבוב ההופעות Blond Ambition
"אני מלכת הדראג הגבוהה בעולם, 2.02 מטר ללא עקבים, ומהראשונות בארץ. ב-1998 כשעוד גרתי עם המשפחה בבאר שבע, חיפשתי דרך לבטא את עצמי, דרך הכישורים שלי באיפור ועיצוב אופנה. תפרתי לעצמי בגד מפואר, התאפרתי, שמתי פאה וככה הלכתי למועדון הפורום בבאר שבע. יחצ"ן של המקום שראה אותי הציע לי להיות הפרפורמרית שלהם ושנה אחר כך כבר הגעתי לתל אביב, כשאת השם 'קיי לונג' נתן עופר ניסים האגדי. באמצע לימודי העיצוב בשנקר, כשנסעתי לסטאז' בחו"ל בעיצוב שמלות כלה, נחשפתי אל הדראג הבינלאומי, ועם הזמן הפכתי להיות חלק ממנו בעצמי, כמי שמייצגת את ישראל מטעם משרד החוץ בכל מצעדי הגאווה בעולם. יש לי סטודיו לעיצוב תלבושות ושמלות ערב, ואני מלבישה את נטע ברזילי, נטלי דדון, מיכל אמדורסקי ולירן כוהנר. חשוב לי שהדראג יצא מהמשבצת של חיי הלילה והסצנה הגאה ושיתרחב אל המיינסטרים. אני מעבירה לכל מי שרואה אותי את המסר שאנחנו צריכים לחיות בצורה שגורמת לנו להרגיש הכי קרובים לעצמנו".

גסטון אוסיריס, Sticky & sweet (צילום: רותם לבל)

גסטון אוסיריס, Sticky & sweet (צילום: רותם לבל)

גסטון אוסיריס בלוק מתוך סיבוב ההופעות Sticky & Sweet
"נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, ויצאתי מהארון כשהייתי בן 14. אפשר להגיד שנולדתי גיי ופביולוס. אני רקדן, כוריאוגרף, פרפורמר ובשלוש השנים האחרונות גם מלכת דראג. כשמשתכנעים שאני אישה, אני יודע שהצלחתי. פעם כשביקרתי במוזיאון לאמנות בבואנוס איירס, לבוש כדראג קווין, פנה אלי גבר בשנות החמישים לחייו בזמן שעצרתי למרוח לק על הציפורניים המודבקות שלי. הוא אמר לי בהתרגשות, 'את יצירת האמנות הכי יפה שנמצאת כאן בחדר', ומיהרתי לענות לו, 'תודה רבה'. כשהוא שמע את הקול שלי, הפנים שלו קיבלו פתאום גוון אחר. גוון של אכזבה, בלבול, בגידה והונאה. ברגע ההוא הבנתי את המשמעות של הדראג, שהוא אמנות האשליה. הדראג שלי והריקוד שלי מחוברים יחד, מעצימים את הנשיות שלי. וכאן נכנסת גם מדונה. מדונה הפכה את ה'ווגינג' (סגנון הריקוד שמבוסס על תנוחות הצילום וההליכה של הדוגמניות ונקרא על שם המגזין 'ווג') למפורסם והשפיעה על רקדנים כמוני. מדונה בשבילי היא אייקון של מהפכנות ומרדנות, כאילו דורשת שיעריצו אותה גם אם היא לא משקפת את טעמך האישי".

תומר ורסצ'ה, Nothing Really Matters (צילום: רותם לבל)

תומר ורסצ'ה, Nothing Really Matters (צילום: רותם לבל)

תומר ורסצ'ה בלוק מתוך הקליפ Nothing Really Matters
"אני בן עשרים, גר בגבעתיים אבל נמצא בעיקר בתל אביב. לא זכורה לי יציאה מהארון, זה היה קצת ברור מאליו. מזה שלוש שנים אני הפרפורמר הראשי בליין pag, שמתארח במועדון האלפאבית. להתחפש זה דבר שבשגרה אצלי ועוד כילד לא אהבתי ללבוש דברים שנראים כמו של כולם. אם יש משהו שאני יודע להעריך ולא אוותר עליו לעולם הוא שוני וייחודיות, ובגלל זה אני דואג שהקהל שלי יצא בחוויה של 'מה לעזאזל קרה פה',  שירגיש שהוא לא ראה דבר כמוני בחיים. למדתי להתעלם מהערות שליליות ולהקיף את עצמי בסביבה שעושה לי טוב, במקום לוותר על נוכחות של אנשים בכלל. אני מתייחס לכל רגע שאני נושם כהופעה, בין אם אני לבד בבית עם עצמי, יוצא למכולת או למסיבה. את מדונה הכרתי בגיל ההתבגרות, אבא שלי היה משמיע לי את הדיסק Confessions on the Dance Floor בסופי שבוע והייתי שם את כל האלבום ברצף, רוקד בסלון עם גרביונים ורודים".

אושר סבג, Material Girl (צילום: רותם לבל)

אושר סבג, Material Girl (צילום: רותם לבל)

אושר סבג בלוק מתוך הקליפ Material Girl
"אני אמן דראג, זמר אופרה וגם הבעלים של ליין ה'דרעק'. גדלתי בשכונות של אשדוד למשפחה מרוקאית עתירת מטבוחה ולמדתי בבית ספר דתי, אבל מהר מאוד הבנתי שההגבלות של הדת לא מתיישבות עם הרצון שלי ללבוש פאייטים ונוצות, וכך מצאתי את עצמי בתל-אביב. החלום שלי תמיד היה לשיר, ודראג היה הדרך לעלות על הבמה אחרי שנים שבהן הרגשתי חסר ביטחון (להיות הומו נשי ושמן זה לא וואו). הדראג עזר לי למצוא את הקול שלי, פתח לי את הדלת להופיע בארץ ובעולם וגם להזיז כמה לבבות על הדרך. הדמות שלי נולדה כמחאה עצמית בתוך קהילת הלהט"ב, שבה הומואים נשיים נחשבים פחות שווים מהומואים שלמיינסטרים קל לעכל, אלו שנראים גבריים. היום יש לאושר הילד דמות שהוא יכול להסתכל עליה ולהגיד 'גם אני שייך'. יצרנו כמה פארודיות מאוד מצליחות שצפו בהן מאות אלפי אנשים. אין מה לעשות, שמנה ששרה על הומואים זה מתכון בטוח לוויראליות. אבל מעבר לצחוקים, אנחנו מציפים נושאים שמדברים לקהילה שלנו – סטיגמות, נשיות, גבריות ומיניות".

לולי פוט, Like a Virgin (צילום: רותם לבל)

לולי פוט, Like a Virgin (צילום: רותם לבל)

לולי פוט בלוק מתוך הקליפ Like a Virgin
"להופיע כדראג קווין זוהי הדרך להיות דמות נערצת וחזקה. לא להתנצל, להיות מוגזם, נועז, גדול מהחיים. במציאות אני טיפוס ביישן שעובד כמהנדס תוכנה, הכי חנון שאפשר, וכשאני לולי פוט אני ההפך הגמור. גדלתי בגבעת האלה, ישוב קטן בעמק יזרעאל וכמו שזה נשמע, באמת לא קל להיות הומו במקום נורמטיבי ומרוחק, בעיקר בגלל שאין להט"בים (מוצהרים) אחרים בסביבה או מקומות מפגש לקהילה. לא היו אז אתרי היכרויות ואפליקציות, וגם לא סלבס מחוץ לארון, בבית הספר היסודי היו צוחקים עליי ואפילו לא הבנתי למה. בגיל 17 נחשפתי בפני החברים, בגיל 19 מול אמא ובגיל 25 הסתיים תהליך היציאה שלי מהארון כשסיפרתי לאבא שלי שאני גיי. ליאור (סוזי בום), בן זוגי, הוא הסיבה שאני עושה דראג ואנחנו מופיעים ביחד, לפעמים גם בלוקים של מדונה".

ג'ואנה ראס, Frozen (צילום: רותם לבל)

ג'ואנה ראס, Frozen (צילום: רותם לבל)

ג'ואנה ראס בלוק מתוך הקליפ Frozen
"גדלתי במשפחה מסורתית בקדימה ולמדתי בבית ספר דתי. לאורך הילדות שלי לא הייתי עצמי, הרגשתי שמכבים אותי, ורק בשירות הצבאי כלוחם תותחנים, עם המרחק מהבית, הבנתי שאני יכולה להיות מי שארצה. אני עושה דראג כבר ארבע שנים והחלום הכי גדול שלי הוא שההורים שלי יבואו לראות אותי. השם ג'ואנה ראס הגיע לגמרי במקרה, בטיול לפני הצבא עם חברים, כשראיתי את השם הזה מרוח על אונייה באילת. מאוחר יותר הבנתי שג'ואנה ראס הייתה סופרת פמיניסטית גדולה וכשחיפשתי שם במה, הכל התחבר לי. אני מרגישה שדראג מחבר את כל מה שדמיינתי בראש בתור ילד, ולא חשבתי שאוכל להגשים בתור מבוגר. ללבוש בגדי נשים, להתאפר, להצטלם. להעביר מסרים של הומור וקבלה עצמית. אני רוצה להיות שונה מכל מה שמסביבי, והדרך שלי היא להגחיך את המראה החיצוני שלי ולבטא דרכו כל מה שעולה לי בראש. אחרי חמש שנים שעבדתי כקופאית בסופר פארם (חפשו את סרטון הקופאית ג'ואנה ביוטיוב. הלקוחות נתנו המון רעיונות לסרטונים מצחיקים), החלטתי להתמסר לדראג ואני מופיעה באירועים, במסיבות ובערבים של ליין הדראג "קרוס", שנחגוג בו את יום הולדתה של מדונה בנאמבר מיוחד".

אישה, אוויטה (צילום: רותם לבל)

אישה, אוויטה (צילום: רותם לבל)

אישה בלוק מתוך הסרט Evita
"גדלתי בבנימינה והיום אני עובדת כאנליסטית בחברת הייטק בבקרים וכפרפורמרית בלילות בליין ה"קרוס". דראג בשבילי הוא משחק, כמבוגרים מצפים מאיתנו להיות רציניים וקרייריסטיים והדראג הוא מרחב להשתעשע. מוסיקה, תכשיטים, אאוטפיטים וכוריאוגרפיה מרכיבים את הפרפורמנס וניתנים לבחירה ולהחלפה. דראג מחבר בין ה'לא אמיתי' ל'אמיתי' ואפשר להציג דרכו את כל מבני הגוף וההוויות המגדריות. אני מקבלת תגובות מכל הכיוונים, כלהט"ב אנחנו רגילות לאלימות שמופנית כלפינו ולצידה, לאהבה, התרשמות וחיבוק. אני נשארת איפה שנעים ונעלמת מאיפה שלא. מדונה מסמלת בעיני שליטה בגוף ושימוש בו בהתאם לרצונות שלך, וכמובן התמודדות עם שינויים שמגיעים עם הגיל והניסיון".


נוצצות אבל אמיתיות

המושג "דראג" לא חדש לציבור בישראל. היום יש לנו את ליין הדראג "קרוס", אבל מלכות דראג התחילו להופיע בארץ לפני שנים, כשבניינטיז הייתה גיחתן הראשונה אל המיינסטרים בזכות בנות פסיה (על שם החנות ללבני נשים בקינג ג'ורג' בתל אביב), להקה של ארבעה שחקנים שהופעותיהם בפני קהל גייז התרחבו למופעים קומיים בכל הארץ. בשיא התהילה התארחו הפסיות אצל דן שילון, בתכנית הפופולרית ביותר ששודרה אז, "המעגל". "אתה בעצם בן", הטיח שילון באיציק כהן, אחת מצלעות ההרכב שישב מולו בדראג מלא. כהן ענה לו את התשובה הבלתי נשכחת: "אני לא בן – אבל שמעתי שזהבה בן", והצביע על זהבה שישבה גם היא במעגל (זהבה אגב, היא דווקא בת ככל הידוע לנו).

נכון, נימוסים והליכות אף פעם לא היו חלק מדרישות הקבלה לקריירה של מלכת דראג, אבל נראה שלמרות המאמצים של העוסקות במלאכה לבדר את הקהל בכל מחיר, מעטות הן אלה שפרצו את המחסום והצליחו לדבר אל המיינסטרים. עד שהגיע רופול האמריקאי. רופול צ'ארלס בן ה-57 הוא דמות מפתח בהיסטוריה של הדראג ומלכת הפרפורמנס המפורסמת ביותר בכדור הארץ. בשנת 2009 עלתה לראשונה תכנית הריאליטי בכיכובו, "מרוץ הדראג של רופול", בה הוא בוחר בכל עונה מלכות חדשות, חלקן אנונימיות וחלקן מוכרות, שמתמודדות עם משימות שונות על מנת לזכות בתואר הנחשק "סופרסטארית הדראג הבאה של אמריקה". כבר עשר עונות הן משחזרות לוקים של איקונות פופ, מתאמנות בצעידה על המסלול, מעצבות תלבושות ומתרגלות ליפ-סינק תחת ביקורת השופטים. בעולם כולו קיבלה התכנית מעמד של קאלט, ככזאת שמציגה אופנה והומור על רקע סיפורי התבגרות מרגשים של המשתתפות, המגיעות מכל רחבי ארצות הברית, על גזענותה ופתיחותה. בהתחלה התייצבו לצפות בסדרה רק להט"בים, אבל פצצת הרגש והסטייל שהיא, הביאה רבים מהצד הסטרייטי, גם בישראל, להתמכר אליה ולראות בה ובדראג את כל מה שכיפי, נוצץ, אמיתי ומוגזם גם יחד. קבוצת פייסבוק ישראלית למעריצי הסדרה נפתחה ומרכזת כאלה שמצטופפים באירועי צפייה משותפים, לצד כאלה שמכוונים שעון מעורר לארבע בבוקר, בשביל לצפות בפרק חדש תוך כדי שידור חי באמריקה (כבר אמרנו שערך ההגזמה הוא הקדוש ביותר על פי התנ"ך של רופול?).

אבל אף מפלצת רייטינג לא הופכת לכזאת לולא טיימינג טוב – סיפורים סוחטי דמעות שמבקשים לסחוף, צריכים קהל שמוכן להיסחף. "מירוץ הדראג של רופול" עלתה בעשור שבו מקבלת הקהילה הגאה את התמיכה ציבורית הגדולה ביותר שידעה והופכת מקבוצה מוחלשת ונחבאת, לקהילה שמרימה את ראשה ונלחמת עבור זכויותיה (והשבועות האחרונים בישראל הוכיחו שעדיין יש על מה להילחם). רבע מיליון איש פקדו השנה את מצעד הגאווה בתל אביב, כשחלק נכבד מהמרימים איננו להט"בי ולא תמצאו אותו על משאיות. רתיעה וחוסר הבנה שאפיינה עשורים קודמים מתפוגגת בקצב בטוח, גישה המסבירה את הפופולריות הגבוהה של מופעי הדראג בישראל גם מחוץ למועדוני גייז, והתרחבותם למסיבות רווקות, ימי הולדת ואפילו בר מצוות. ליינים חדשים נפתחים, ערוצי יוטיוב מושכים את הצופים ומועדונים מתמלאים עד אפס מקום. כולם מתאהבים בדמויות הצבעוניות שמספרות סיפור אמיץ ומשאירות אחריהן חידה.

 

A post shared by Madonna (@madonna) on

כשכל יום הוא הופעה

הומואים, לסביות, ביסקסואלים, ובעיקר טרנסג'נדרים, נדרשים ונדרשות פעמים רבות לחנך את החברה לפתוח את הראש לצורות מגדריות אחרות, יצירתיות יותר אם תרצו. להוכיח לכולם שתכתיבי מגדר שייכים לעבר. מי שמוצא זאת כסיסמה, כנראה מרגיש בנוח באחת משתי המשבצות המגדריות שקיימות בחברה, וזה כמובן בסדר גמור, אבל עבור מי מאיתנו שמרגיש צורך יום-יומי לפרוץ את גבולות המשבצת, הדראג מאפשר בדיוק את זה. הוא מזמין אתכם לשכוח את כל מה שחשבתם שידעתם, כי יש מלכות דראג שהן גברים, ויש מלכי דראג שהם נשים, יש מלכות דראג שהן נשים ביולוגיות ויש גברים סטרייטים שללבוש שמלה ולחרוך במות זוהי דרכם להשתחרר מהגבריות הנוקשה שכפו עליהם.

דבר אחד בטוח, והוא שהדראג מבקש להרחיב את גבולותיו ולשבור את הגדרותיו, משמע הוא קיים. ככה שלא משנה מי אתם, אם עדיין לא עשיתם דראג, זה בדיוק הזמן להיכנס לנעליים הגדולות (במידה 45 אצל חלקנו) של המלכות הוותיקות ולא לפספס את הרכבת. בגרביונים. דיוות אף פעם לא עולות לבמה עם רכבת בגרביונים.

 

A post shared by Madonna (@madonna) on

צילום: רותם לבל | הפקה: יערה תירוש | איפור: בן קדר | שיער: עומרי אילוז, אור צעירי | סטיילינג: קיי לונג ואלכסנדרה שרביט לאקדמיה לסטיילינג של אייל חדד | בגדים: אוסף פרטי, מיס גיישה, ארקטה, פאות: רבקה זהבי

השאירו תגובה