אומרים לחולות סרטן, "לכי תגלחי את השיער ותקני פאה". אני הייתי במקום אחר

•  
•  
•  

מעיל: איזבל מרנט לפקטורי 54 (צילום: אור דנון)

ההכרזה של מדורי הרכילות על הגירושים שלה תפסה את אלינור קופלר באמצע ערב משפחתי בבית. "רועי ואני ישבנו ביחד בארוחת ערב ופתאום יוצאת ידיעה, כתבו שיש לנו תאריך לרבנות לגירושים. זה לא קל, אבל זה חלק מהפלוסים והמינוסים של לגדול במשפחה מוכרת. התמודדתי עם המחלה וגם עם הפרידה, לכאורה. החלטנו שכרגע אנחנו מתרכזים בנו ולא במה שאומרים או חושבים בחוץ. אנחנו, החברים, המשפחה הגרעינית, זה מה שחשוב".

המשפחה המוכרת שלה היא משפחת קופלר, מהמשפחות העשירות בישראל, שהונה מוערך בכ-2.63 מיליארד דולר. היא בתם של ליאון קופלר, בעלי סופר-פארם, ושל אשת העסקים והיזמית עירית שטראוס; נכדתו של מיכאל שטראוס, מי שהיה בעל השליטה בקבוצת שטראוס ונפטר לפני כשנתיים – ובעצמה בעלת מותג לבגדי ילדים בשם TAKE ME HOME.

בשנה החולפת התמודדה קופלר עם סרטן השד, שאיים על חייה. משהביסה אותו נאלצה להתמודד עם שמועות עיקשות על פרידה מבעלה ואבי ילדיה, רועי בן נתן. "אני ורועי לא נפרדנו", היא נאנחת ומסבירה, "רועי מעולם לא עזב את הבית. לצערי יצאו ידיעות שעיוותו את המציאות. כן, עברנו תקופה מאוד קשה, אבל החלטנו שאנחנו רוצים לעבוד על הקשר".

•  
•  
•  

סוודר ומכנסיים: בוטיק דניאלה כיכר המדינה | נעליים: עמנואל (צילום: אור דנון)

היה משהו ספציפי שהוביל למשבר?
"זה היה מכלול של קשיים. אנחנו חמש שנים ביחד, הבאנו שני ילדים בהפרש של שנה ושלושה חודשים, ואז הגיעה הקורונה ואז חליתי. זה היה הרבה מאוד להתמודד. אני הייתי בפייט-מוד הרבה זמן, כמעט שנה שהייתי עסוקה בלהבריא. עכשיו, אחרי שהבראתי, יש לי את המקום להיות יותר קשובה, לעשות את השינויים שאני רוצה לעשות ולעבוד על עצמי".

מאשימים את בני הדור שלנו שאנחנו בוחרים מהר מדי באופציה של גירושים, ומצד שני אומרים לנו שכדאי להקשיב לעצמך ולא להישאר איפה שלא טוב לך. איך יודעים לאיזה כיוון ללכת?
"אם אני ורועי לא היינו אוהבים אחד את השנייה ולא היו לנו כבוד וחברות טובה, אז כנראה לא היינו נשארים ביחד. החלטנו שיש לנו הרבה בשביל מה לעבוד ושאנחנו נלחמים. אנחנו זוג צעיר שעבר טלטלה רצינית השנה, אבל אנחנו נעבור גם את זה. אנחנו נמצאים בתקשורת מקרבת וטיפולים. יש הרבה דרכים שאפשר לבקש עזרה ולחבר בין בני זוג".

קופלר (34) מגיעה לפגישה שלנו ללא איפור, בג'ינס וטי שירט לא ממותגים, ומבהירה שהמעמד לא טבעי לה. "זו הכתבה השנייה שלי בחיים. המשפחה שלי מאוד שומרת על הפרטיות שלה, ואני מאוד מכבדת את זה. אם לא הייתה לי האג'נדה שלי, שהיא לדבר על המחלה, על כובע הקרח ועל המותג שלי, כנראה לא הייתי מתראיינת. אבל היום יש לי מה לספר, אני רוצה לספר ואני מרגישה מאוד בטוחה במי שאני היום".

ולמשפחה לא יפריע שאת מתראיינת?
"המשפחה מאוד גאה בי, והם יודעים כמה בוער בי לספר על החוויה שעברתי כשהייתי חולה ועל היצירה של העסק שלי, שקרו, בעצם, ביחד".

כשקופלר משתמשת במילים "כשהייתי חולה" בזמן עבר היא עוצרת לרגע, לעכל. "נורא כיף לי להגיד שהייתי חולה ולהבין שאני כבר בריאה. זו הייתה שנה נוראית".

•  
•  
•  

סריג: American vintage | ג'ינס: עמנואל | נעליים: הלגה עיצובים (צילום: אור דנון)

המחלה הזאת לא משאירה לך הרבה ברירה

לפני כחצי שנה חשפה קופלר את דבר מחלתה בפוסט מרגש באינסטגרם. "אני לא רוצה שהסרטן יגדיר אותי, אני אגדיר אותו", כתבה, "הוא לא חלק ממני ולא אני חלק ממנו. אני אנצח אותו".

שלוש נשים מבנות משפחתך התמודדו בעבר עם המחלה הזו.
"סבתא רבתא שלי, סבתא שלי ודודה שלי, שלושתן חלו ושלושתן החלימו, ולכן אני תמיד הייתי מאוד ערנית לזה. זה מאוד חשוב לבדוק. אני תמיד הייתי בודקת גם עצמאית במקלחת, בבית השחי, בחזה, וגם הלכתי לכירורג שד. ואז בדיוק לפני שנה הייתי במקלחת והרגשתי גוש. יצאתי מהמקלחת, סיפרתי לרועי והוא היה בשוק, אבל אני ידעתי שאני קובעת תור והולכת לבדוק את זה".

מה חשבת ברגע שבו הרגשת את הגוש במקלחת?
"קיוויתי שזה כלום. אני מאלו שישר הולכות ובודקות, רוצה לדעת מה זה, לשלול את זה. לא נתתי לזה יותר מדי חשיבות ביום-יום שלי, קבעתי בדיקה כמה שיותר מהר, ומשם זה התחיל לרוץ קדימה".

מי תמך בך בתקופה הקשה הזו?
"אני בת מזל שיש לי משפחה תומכת ואוהבת, האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי. לכל אחד היה תפקיד במערכה, ביום של טיפול אחותי הייתה אחראית לאסוף את הילדים שלי וללכת איתם לחוג, ובעלי ואח שלי היו איתי בבית החולים. ההורים שלי לא עזבו אותי לדקה, ויש לי קבוצה של ארבע חברות ילדות שהן הצבא שלי. כמות האהבה והדאגה הדהימה אותי, אין מילים להסביר כמה חשובה התמיכה הזו. לפני שהתחלתי את הטיפולים דיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה, 'החיים של כולם ממשיכים ושלי לא'. היא ענתה לי שגם החיים שלהן לא יימשכו עד שאני אבריא", היא אומרת ודומעת. "לקחתי את זה איתי, זה חשוב. בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הזה אני בוכה".

•  
•  
•  

חליפה: אל ששון (צילום: אור דנון)

יש לך שני ילדים צעירים, בני 3 וחצי ושנתיים. איך הבית ממשיך לתפקד כשאמא חולה?
"לילדים שלי לא הייתה אמא חולה. היה לי חשוב להמשיך כרגיל ולא לפספס שום דבר בחיים שלי: לעבוד, ליצור, להיות בעשייה. ברוב הימים הרגשתי טוב ויצאתי עם בעלי לדייטים, נפגשתי עם החברות, ארוחות, ימי הולדת, טיולים. בית שמח, זו הייתה התרופה שלי. יכולתי להמשיך כרגיל בזכות העובדה שהיה לי שיער".

ואכן, למרות הטיפולים הכימותרפיים שקיבלה, שערה של קופלר לא נשר – בזכות טיפול חדשני יחסית שנקרא כובע קרח, המכווץ את שורשי השיער ומונע מהחומרים לפגוע בצמיחתו. "הכימו לא יודע להבדיל בין תאים סרטניים לבריאים, הוא הורג את כל התאים בגוף", קופלר מסבירה, "כובע הקרח לא נותן לכימו להגיע לשם".

אני תוהה אם קיבלת ביקורת על זה שעסקת במראה החיצוני בזמן שהחיים שלך היו בסכנה.
"אני יכולה להבין את זה. בכנות, גם אני הרגשתי בהתחלה שבמקום להתעסק בחיים, אני מתעסקת בשיער. אבל זו הייתה דרך ההתמודדות שלי, פחות חשבתי על המחלה וההשלכות שלה ויותר התרכזתי במטרה: להשתמש בכובע הקרח ולהראות לכולם שזה יצליח".

•  
•  
•  

חליפה: אל ששון (צילום: אור דנון)

וזה הצליח. קופלר עברה 15 טיפולים בכובע, ואל הטיפול האחרון הצטרף אליה צוות צילום של חדשות 12.
"אמרתי שאם זה עובד, אני אספר על זה. היה לי חשוב שאנשים יראו איך אני נראית אחרי חמישה חודשים של כימו, כמו שאני, תוך כדי התהליך, ולא כמה חודשים אחריו".

למה היה לך כל כך חשוב למנוע את נשירת השיער?
"בשבילי איך שאתה נראה זה איך שאתה מרגיש, ואיך שאתה מרגיש זה איך שאתה נראה. הייתי קמה בבוקר ומסתכלת על עצמי במראה, ונראיתי אלינור. זה נתן לי הרבה כוח. זה מאוד טראומטי לנשים לאבד את השיער שלהן. רגע גילוח השיער הוא דרמטי".

גילוח הראש מחייב אותך להודות לפני כל העולם שאת חולה.
"נשים שחולות מרגישות בושה, את לא רוצה לספר ואת לא רוצה שירחמו עליך. אבל המחלה הזאת לא משאירה לך הרבה ברירה, היא מאלצת אותך לשתף את העולם כשאת עוד לא מוכנה, אומרים לך תוך שבועיים, 'לכי תגלחי את השיער ותקני פאה'. אני הייתי במקום אחר, הכובע שמר על הפרטיות שלי. אם זה לאסוף את הילדים מהגן וללכת לפגישות עבודה, אף אחד לא ידע ואף אחד גם לא שאל או התעניין, וזה מה שהיה נכון לי בתקופה הזאת".

מתי כן שיתפת?
"בגלל שהיה לי שיער, יכולתי לספר לאנשים שאני חולה רק אחרי ארבעה חודשים. אפילו עד שהצלחתי להגיד לעצמי את המילה 'סרטן' לקח לי הרבה זמן. רק ברגע שהייתי בטוחה עם עצמי, שיתפתי בפוסט".

אנשים יגידו שאלינור קופלר עשתה טיפול עם כובע קרח כי יש לה כסף בשביל זה.
"היום יש מכונות קרח בארבעה בתי חולים, ולבית חולים שאין מכונה יש את הכובע. לא לכולם יש 100% הצלחה, זה מאוד אינדיבידואלי, צריך לבדוק מה נכון לך לפי סוג הסרטן ולפי הטיפול. שכרתי את הכובע ב-1,500 שקל בחודש, שזה סכום לא מבוטל, אבל גם פאה טובה עולה 20 או 30 אלף שקל".

•  
•  
•  

מעיל: איזבל מרנט לפקטורי 54 (צילום: אור דנון)

השם החביב "כובע קרח" עלול להטעות. מדובר בטיפול אינטנסיבי וכואב שכולל חבישה של מעטפת קפואה על הקרקפת בין חמש לתשע שעות בכל יום של טיפול כימותרפי. "זה לא טיפול קוסמטי", קופלר מסבירה, "אי אפשר לגעת בזה, רועי שם כפפות כדי להלביש לי את זה על הראש. חייבים מלווה, גם אמא שלי ואח שלי עזרו בכל התהליך, מישהו הוריד מישהו שם. בכל פעם שזה מתחמם, מדי חצי שעה, צריך להחליף כובע, אז היינו מסתובבים עם צידנית, כשהערכה השנייה בצידנית מתחת לקרח. ואז אחד מלביש לי את הכובע על הראש מעל חיתול טטרה, כדי שלא אקבל כוויות קור, ומישהו אחר מסדר את הכובע שירד לי מהראש בינתיים בצידנית. שואלים אותי אם זה לא כואב או מפחיד ואיך עשיתי את זה. הכל קשה במחלה, ואתה בוחר איך להתמודד".

את ממליצה על הטיפול הזה?
"חשוב להגיד שלא כולם צריכים או רוצים את הטיפול, יש גם כאלה שהתחילו וראו שזה לא מתאים להן, זו בחירה. בעיניי זה פשוט חשוב שהמטופלת תדע שיש את האופציה. כשיצאתי מהטיפול האחרון בבית החולים נכנס מישהו עם צידנית, ואני מסכלת עליו, ורואה את האישה שלצדו, ואני שואלת אותה: 'את עושה כובע קרח?', והיא אומרת לי 'כן'. ישר נמלאתי גאווה, והיא אומרת לי, 'את אלינור? זה הכל בזכותך'".

איך קידמת את הדבר הזה?
"פתחתי קבוצה בפייסבוק שנקראת 'כובע קרח ישראל', והמון נשים פונות אליי ומתייעצות. אני לא יודעת אם להגיד שזה היה שווה את הכל, אבל אני רוצה לעזור, ואם אפשר להקל קצת על הסבל ועל החרדות ועל מה שנשים עוברות, זה מרגש מאוד. היה לי מאוד קשה להיחשף, להגיד שאני חולה ולהראות מה אני עוברת, אבל יש פה משהו הרבה יותר חשוב".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Take Me Home (@takemehomecollection)

אצלנו כל אחד עושה מה שחשוב לו

לצד העיסוק בכובע שהשכיח ממנה את המחלה, המשיכה קופלר לעבוד במרץ על הקולקציה החדשה של מותג בגדי הילדים שלה שהקימה עם לידת בנה הבכור לפני כשלוש שנים וחצי. "אנחנו עובדים שנה מראש על קולקציה, אז כשהייתי ממש בבדיקות הראשונות של הסרטן אמרתי, 'כשהקולקציה תצא בעוד תשעה חודשים אני אהיה בריאה'. ממש חישבתי, טיפולים זה ארבעה חודשים, ואז להמתין חודש לניתוח, וראיתי את האור. ובאמת זה היה ממש כמו שצפיתי את זה, כשהדוגמאות הראשונות הגיעו למשרד זה היה בדיוק כשסיימתי את כל הטיפולים. הקולקציה הזאת היא סוסים שדוהרים אל החופש. גם כשאני מדברת עם חולות חשוב לי להדגיש: 'תראו את הסוף של זה. זה הרבה יותר גרוע בראש, עוברים את זה'".

המשכת לעבוד כל הזמן הזה?
"זה היה המקום שהייתי בורחת אליו כדי להרגיש הכי בנוח. שם שכחתי את כל מה שאני עוברת, את הטיפולים ואת תופעות הלוואי. שם הרגשתי אלינור".

איך היה לקבל את התוצאות החיוביות ולדעת שהמחלה מאחורייך?
"חזרתי לנשום. אני אלינור אחרת מלפני, דברים השתנו. היום אני עושה הרבה יותר דברים לנפש, יוגה, דיקור. אני הרבה יותר מחוברת לעצמי. אם חשבתי שאחרי הלידות הפכתי ליותר נחמדה לגוף שלי, היום אני עוד יותר מעריכה ומקבלת. המחלה הזאת גם מאוד משפיעה על המשפחה, אז היה לי חשוב להחזיר נחת להורים, למשפחה שלי ולבעלי. כשסיפרתי לאח שלי שהבראתי, הוא התחיל לבכות. הכי לא ציפיתי שהוא יבכה, אבל גם להם ירדה אבן מהלב. רציתי את הדבר הפשוט, להיות בבית עם המשפחה שלי".

•  
•  
•  

חליפה: אל ששון (צילום: אור דנון)

משבר גדול באמת יכול לפרק או לחזק זוגיות. איך רועי היה לאורך הטיפולים?
"הוא היה מדהים לאורך כל הדרך. הוא היה איתי בכל הטיפולים, הוא דאג להכל, לתפעול, להשיג את הקרח, לדבר עם הספק. זו הייתה ממש התארגנות".

השנה שעברת השפיעה על האימהות שלך?
"כן. פתאום הערכתי כל רגע ורגע עם הילדים. היום כשאני איתם – אני איתם, אני שמה את הטלפון בצד. זה אחד מהדברים הטובים שאפשר להגיד: הפכתי להיות אמא הרבה יותר טובה".

אי אפשר לדבר עם קופלר מבלי להתייחס לייחוס המשפחתי שלה. לה עצמה תואר ראשון בממשל ופוליטיקה ותואר שני במנהל עסקים ותקשורת, וברזומה שלה ניהול בחברת אסתי לאודר ועבודה בחברת נדל"ן בניו יורק. 

לפני שפתחת את המותג שלך נראה היה שאת דווקא בדרך להשתלב בעסקי המשפחה. הייתה ממך ציפייה כזו?
"הייתה ציפייה שאני אעשה את מה שטוב לי. כולם חושבים שזה מובן מאליו שניכנס לעסק, אבל יש הנחיות מאוד ברורות לדור הבא. צריך ללמוד תואר ראשון ותואר שני, לעבוד חמש שנים בחברה חיצונית ולהגיע עם ניסיון, ורק אז אפשר להגיש מועמדות".

•  
•  
•  

המותג TAKE ME HOME (צילום: טל זליקוביץ)

ומה, יש מצב שיגידו לך "לא"?
"אתה מקווה שאתה עובר את כל המסלול הזה כדי שיגידו לך 'כן', זה מה שאנחנו רוצים".

מאיפה הגעת לעיצוב בגדי ילדים?
"אצלנו כל אחד עושה מה שחשוב לו, ואני תמיד רציתי ליצור. כשהייתי בהיריון חיפשתי ביגוד וראיתי שכל מה שיש בחוץ זה מאוד טרנדי, שחור-לבן או מיקי מאוס ודונלד דאק, ואני רק רציתי שבתוך הבלגן הזה של ההורות יהיה משהו שקט ונעים שעושה טוב בעין. המותג שלי מדבר את השפה של ההורים, אין פה שום דבר שהוא ילדותי, הכל מאוד נשי ורך. האיורים, הפרחים, וגם הצבע הוורוד, למשל, הם יותר בוגרים. עכשיו הבגדים גדלים יחד עם הילדים שלי, ואני רוצה להמשיך ולפתח את הקולקציות".

הקולקציה שלך נמכרת, בסופו של דבר, בסופר-פארם. זו פריווילגיה שלא כל מעצבת צעירה בתחילת דרכה זוכה לה.
"אם לא הייתי מצליחה למכור, לא הייתי נמצאת על המדפים. מה שטוב לעסק טוב למשפחה. הגעתי לאבא שלי עם חזון מאוד ברור, ידעתי מה אני רוצה לעשות, איך אני רוצה להציג את זה, מה חשוב לי במותג בגדי תינוקות ובטקסטיל. כמובן ביקשתי אישור להציג פרזנטציה לאנשים של סופר-פארם, ואת זה הוא אישר לי, אבל הוא אמר להם, 'מה שלא טוב לחברה – לא טוב'. פרוטקציה יכולה לפתוח את הדלת, אבל מי שהלך ונכנס זו אני. בסוף מי שמתנהל בפגישות ומי שמראה את מבחן התוצאה זו רק אני".

•  
•  
•  

סריג: American vintage (צילום: אור דנון)

לגדול באחת מהמשפחות העשירות בארץ מביא איתו עוד נכסים, כמו ידע וכלים, מעבר לכסף.
"שמעתי עסקים בארוחות הערב, זה חלק מה-DNA שלי, מהכישורים שצברתי. ברגע שאתה מתחיל להתעניין אתה סופג את המידע כמו ספוג, וזו אחת מהמתנות שקיבלתי מהמשפחה. מהבית קיבלתי גם את ההכרה שבתרומה, אתה נחשף לזה מגיל מאוד צעיר וזה משתרש. תרומה קהילתית זה חלק מהמותג שלי, אני עובדת ביחד עם מקלטים לנשים מוכות, וחלק מהרווחים נתרמים למקלטים".

במציאות של 2022 והשיח על יוקר המחיה, את מרגישה חוסר פרגון מצד החברה?
"מעולם לא הרגשתי שאני צריכה להתנצל על כך שנולדתי למשפחה עשירה. אני לא חוויתי חוסר פרגון, כנראה בגלל שאני לא מזוהה עם העסקים של המשפחה, אז לא מופנה משהו כלפיי".

את יכולה להרגיש איפשהו את יוקר המחיה שהאוכלוסייה בישראל חווה?
"היום, בתור בעלת עסק, גם אני מושפעת מזה ומרגישה את זה. מעלים את המחירים של המשלוחים, של הבדים, של העבודה מול סין, עם הספקים. זה רוחבי, זה משפיע על כולם, על כל המוצרים שמגיעים לצרכן. בטח שאני מודעת".

צילום: אור דנון | סטיילינג: אלין זידקוב | איפור, שיער: רועי אוחיון

•  
•  
•  

חליפה: אל ששון (צילום: אור דנון)