"בבאר שבע הבנתי שאני טרנסג'נדרית"

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אפרת שנהר | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

כשהיה בן 16 מתן שקד פתח את הסטודיו הראשון שלו לשמלות כלה. לפני שחגג יום הולדת 21 כבר הציג קולקציה על המסלול של שבוע האופנה בניו יורק. בין לבין הוא עיצב תלבושות לנועה קירל ואת השמלה שלבשה קורין גדעון בגמר "האח הגדול", הלביש את נטע ברזילי ואנה זק, וכונה "ילד הפלא של תעשיית האופנה הישראלית". ואז, כשהיה נראה שהוא בשיא העשייה שלו, מתן שקד נעלם. עונה עברה וקולקציה לא יצאה, חשבון הפייסבוק נמחק, האינסטגרם התרוקן מתמונות. הוא ניתק את הקשר עם מרבית חבריו וחזר להתגורר בדירת חדר בדרום הארץ. הכרתי את מתן בסיבוב הקודם ותהיתי מה פשר ההדממה המסתורית. אחרי יותר משנה, הוא יצר איתי קשר ונפגשנו לשיחה. רק שמולי לא יושב מתן, הילד הבאר שבעי הנמרץ עם האמביציה המשגעת, אלא לי אלמונד, אישה צעירה, יפה, מוכשרת, מיושבת ומלאת ביטחון, שלראשונה בחייה, מרגישה שלמה עם עצמה.

כשעבדתי בתור סטייליסטית, תמיד קינאתי במתן על ההערכה והערצה שקיבל מהשמות הגדולים ביותר בעולם האופנה הישראלי. בתגובה לגילויי ההערכה, הוא תמיד חייך בצניעות, לא התמסר לתשומת הלב התקשורתית וחזר לתפור ולעבוד קשה בסטודיו הביתי שלו. אז למה עכשיו היא כל כך שמחה להתראיין?"בשביל נשים אחרות", היא מבהירה לי לפני שאנחנו מתחילות בכלל לדבר. "חשוב לי שהכתבה הזו תעודד טרנסיות לקדם קריירות עצמאיות ובכירות. מבחינתי, אין סיכוי שהעולם הפרטי שלהן יערער את המקצוע שלהן, את מה שהן למדו ומה שהן השקיעו עבורו. אנחנו בשנת 2021 , אין שום סיבה שטרנסיות לא יקבלו יחס שוויוני ולא יצליחו להגשים את עצמן, כי בנות שלא יגשימו את עצמן יצטרכו להביא פרנסה בדרכים אחרות. וזה קורה, אני ראיתי את זה במו עיניי – נשים מוכשרות וחכמות שנופלות לדרך אחרת כי לא מקבלים אותן בחברה. בשביל זה אני פה. בשביל לצעוק לשוויון עבור כולנו".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אמריקן וינטג' | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

הריאיון מתקיים אחרי יום צילום ארוך לקולקציית שמלות הכלה "Bloom" מבית "לי אלמונד", הקולקציה הראשונה שיוצאת תחת השם החדש. "זה היה אחד מהימים הכי מרגשים בחיי", מספרת אלמונד בדמעות כנות. "מבחינתי, הקולקציה הזו היא סימן לפריחה שלי, גם מבחינה מקצועית, אבל קודם כל מבחינה אישית", היא מחייכת. "אני לא אשקר, יש לי חשש גדול מההגעה של לי לקהל הישראלי, אבל זאת אני".

מה זאת אומרת?
"הלקוחות שלי התרגלו למשהו מסוים כשהן באו אלי, הן התרגלו לראות את הדמות של ההומו החביב של באר שבע. היה להן מאוד נוח לבוא למעצב ההומו שלהן, והקשר שלי עם הלקוחות היה מאוד מאוד אישי. יכולתי לסגור כלה בלי שתהיה לי בכלל שמלה ושהיא תסמוך עליי. כרגע אין יותר את הדמות של 'ההומו', יש רק את לי. אני יודעת שיש נשים שיכנסו לסטודיו וזה יהיה מחסום עבורן".

איך היה לעבור את התהליכים האישיים והמקצועיים האלה בשנה של קורונה ומשבר כלכלי? התהליך לא היה אפילו עוד יותר קשה?
"להפך. בגלל הקורונה למדתי מה אני רוצה בקולקציה שלי. לפני הקורונה הייתה אופוריה בקרב המעצבים, סוג של 'בואו נעשוק את הכלות במחירים הכי מוגזמים שיש'. זה לא מעניין אותי. היום אני לא ארשה לעצמי לבקש את המחירים של לפני הקורונה ולדעתי מעצבים שיגבו את המחירים האלה רק יפסידו".

•  
•  
•  

מתוך הקולקציה החדשה של לי אלמונד (צילום: דניאל אלסטר)

על איזה מחירים אנחנו מדברות?
"תשמעי, אני לא הולכת להיות הרמי לוי של עולם הכלות אבל אני גם לא אקח 20 אלף שקל לשמלה. זה לא יקרה. אם אני אהיה כלה, אני בחיים לא אשים את סכום כזה על בגד".

ואת תהיי כלה?
"אני מאמינה גדולה באהבה, אבל עם כל העצב בדבר אני כנראה לא אהיה כלה. אני לא תמימה, אני לא רואה את הגבר הישראלי שיהיה מוכן להתמסר ולהינשא לאישה טרנסג'נדרית. אבל עזבי הכל, מבחינתי אופנה זה הנישואים שלי, תכתבי שאני נשואה לשמלות שלי. קודם כל האומנות".

"שתהיה בן, שתהיה בת, העיקר שתהיה רקדנית"

אלמונד נולדה בבאר שבע לאימא מורה למתמטיקה ואבא שעבד בבית חולים, השלישית מבין שלושה אחים. "כבר כילד עשיתי כל מה שרציתי", היא מספרת בגאווה, "אני זוכרת שביום הראשון של כיתה א' לבשתי וסט וענדתי עניבה צבעונית, אמא שלי עדיין שומרת אותה. הייתי הילדה הכי מוצלחת שיש: תלמידה מצטיינת, רקדתי בלט בלהקת בת דור מגיל חמש עד גיל 14, הייתי סולנית. עד היום אם תשאלי את אמא שלי היא תגיד לך 'לא אכפת לי אם היא בת, אם היא בן, מבחינתי שתהיה צפרדע, אבל העיקר שתהיה רקדנית בלט'".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אפרת שנהר | תכשיטים: juliette kor (צילום: דניאל אלסטר)

אז כבר כילדה ידעת שאת בת?
"לא. מבחינתי כילד המחשבה על להיות טרנסג'נדרית הייתה דבר נורא, זה נראה לי לא הגיוני להפוך לבת וזו לא הייתה אופציה עד גיל 20. אמרתי לעצמי שיש גבול שלא חוצים, שאני יכולה להיות הומו, אולי הומו נשי, אבל להיות אישה זה לא בא בחשבון".

"את רוב שנת הילדות שלי העברתי על נעלי העקב של אמא", היא מספרת בחיוך. "הייתי ילדה מאוד אמנותית ויצירתית. הייתי מתעסקת בכתיבת הצגות ובתפירה, תופרת לבובות שלי שמלות מטורפות ממגבונים מיובשים. כולם חשבו שאני אהיה שחקנית, גם ההורים שלי, הם תמיד דיברו עליי בגאווה מול החברים שלהם ואמרו שאהיה שחקן מפורסם. היום אני מבינה שהם התייחסו אל ההתנהגות הנשית שלי כאל משחק, אני חושבת שהרגיע אותם לחשוב שהכל הצגה ולהתעלם מזה שזו המציאות שלי".

עד שיצאת מהארון.
"זכיתי בבית צעיר ומקבל ולא הייתי צריכה לצאת מהארון, למעשה, היציאה שלי מהארון הייתה יוזמה של ההורים שלי. כשהייתי בת 13 הם קראו לי לשיחה ואמרו לי שהם יודעים שאני הומו, שהם מקבלים אותי כמו שאני ושהם עדיין אוהבים אותי. ההורים שלי ידעו שאם הם לא יחבקו אותי אני אלחם בהם, וזהו, מאז אני הומו רשמית".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אמריקן וינטג' | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

כשאני מרשה לעצמי להניח שלא קל לגדול כנער הומו בבאר שבע בעשור הקודם, היא מיד מבהירה שזו לא הייתה החוויה שלה. "היה לי המון ביטחון כילדה ותמיד נאחזתי במה שטוב בי. בגלל שהייתי נורא מוכשרת הבנות בשכבה הגיעו להופעות שלי והמורות לא הפסיקו להלל אותי, גם אם היו הצקות אני לא זוכרת אותן, לא נתתי לזה לחלחל. היו את הבנות שעפו עליי וזה מה שהחזיק אותי, ידעתי מה אני שווה, תמיד ידעתי שכשאהיה גדולה אני אצליח".

הילדה שהייתה בטוחה בעצמה ולא נתנה לשום ביקורת לחלחל פתחה את הסטודיו הראשון שלה בכיתה י"א. "הייתי מגיעה ללימודים, משם רצה ללימודי קורס בשנקר וממהרת הביתה כדי לעצב שמלה. חייתי מלקוחה ללקוחה, בהתחלה לא הרווחתי שקל, הייתי מוכרת שמלה ומשתמשת בכסף בשביל הבד של השמלה הבאה, ככה עד סוף כתה י"ב. חייתי בטירוף של עבודה ולימודים, שום דבר אחר לא עניין אותי".

חברים? זוגיות? כל שאר הדברים שבני נוער עושים?
"לא הסתכלתי לשם בכלל. היה מאוד ברור שהקריירה שלי במקום הראשון, ואני רק במקום השני. יכולתי להיות הכי מוזנחת שיש, לא לראות חברים ולא לצאת, אבל העיקר שהדגם יהיה מושלם".

•  
•  
•  

חולצה ומכנסיים: אוסף פרטי | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

ארבע שנים אחרי שפתחה את הסטודיו הבאר שבעי שלה היא החליטה לעבוד לתל אביב, "רציתי לפרוץ, ומבחינתי תל אביב היה המקום להצליח בו", היא אומרת, "אבל בפועל, איך שהגעתי לתל אביב החרבו-דרבו התחיל".

חרבו דרבו?
"עד גיל 20 הייתי מאוד בתוך העסק שלי, ופתאום בתל אביב הגבולות נפרצו. ראיתי עולם, התחלתי לצאת למסיבות, לצאת לדייטים עם בחורים, בתל אביב הרשתי לעצמי לשים את העסק שלי במקום השני, ואותי במקום הראשון, רציתי לבחון את מה שאני רוצה".

"בחור ביקש ממני ללבוש לנג'רי. חשבתי 'מי זה הסוטה הזה'"

הנער הדרומי שהיגר לעיר הגדולה כדי לפרוץ בגדול רצה קודם כל להרגיש שייך. "אבל למרות שנורא רציתי להיות חלק, בתל אביב לא מצאתי את עצמי", אומרת לי, "לא הסתדרתי עם ההומואים והייתי די לבד. הם לא מצאו בי משהו ואני לא מצאתי בהם. עבור הומואים, לקיים זוגיות עם הומו נשי זו הרפתקה מוגזמת, אז ניסיתי להשתנות, ניסיתי להיות גברית".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אפרת שנהר | תכשיטים: juliette kor (צילום: דניאל אלסטר)

תסבירי.
"היה לי סוג של משבר זהות, רציתי להיות כמו כל ההומואים האלה שחיים בתל אביב, החסונים, המקועקעים שכל היום בים או בחדר כושר, רציתי להיות אחת מהם. הם היו האידיאל".

ומה קרה בדרך?
"ניסיתי להרחיב את הגוף שלי, רציתי להיראות הכי גבר שאפשר כדי שיתחילו איתי כל ההומואים הכי שווים. הלכתי למכון, עשיתי ספורט, אבל משום מה הגוף שלי לא גדל, הייתי משתגעת, את לא מבינה איזה פדיחות זה להרגיש נשית מול ההומואים בתל אביב".

למרות שלריאיון לי לובשת חולצה מכופרת עד למעלה, בין הכפתורים ניתן לראות על החזה שלה קעקוע ענק של כנפיים של ציפור, שארית מהתקופה שאנחנו מדברות עליה. "אני בדיוק בתהליך של להוריד את הקעקוע, אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה על הקעקוע הזה, הוא הדבר היחיד שנשאר לי מהתקופה ההיא".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אפרת שנהר | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

איך הגעת לעשות קעקוע ענק על החזה?
"עשיתי את הקעקוע לפני שלוש שנים, באותה תקופה הייתי בסוג של דיכאון והתחילו לי חרדות. יום אחד התאמנתי במכון כושר וראיתי בחור שרירי עם קעקוע על החזה, באותו רגע נכנסתי לסוג של התקף והחלטתי שאני רוצה גם, חשבתי שקעקוע כמו שלו יעשה אותי יותר גברית. באותו יום הלכתי למקעקע וביקשתי שיצייר עליי כנפיים של ציפור פניקס, כי ככה החברות שלי קוראות לי, רציתי שהוא יהיה ענק ועל החזה ושאף אחד לא יוכל לפספס אותו. באותו ערב יצאתי עם חברים לבר ואחד החברים אמר לי "גם אם את חושבת שתגדילי את הגוף שלך בעזרת קעקועים ותראי יותר גברית, הנשמה שלך עדיין יוצאת החוצה, את הכי נשית שיש".

קשה.
"איך שהגעתי הביתה נכנסתי להתקלח וקרצפתי את הגוף בטירוף למרות שהיה אסור לי עוד לגעת בקעקוע, פתאום קלטתי מה עשיתי. ניסיתי להוריד אותו בכל דרך מהגוף שלי, אבל כמובן שזה לא הצליח. הקעקוע הזה הוא מבחינתי זיכרון של רצון לטשטש את מי שאני באמת. חשבתי שהשינוי שלי יבוא מבחוץ, שאם אעשה קעקוע זה ישנה את איך שתפסתי את עצמי באותה תקופה".

בשלב הזה בראיון לי נעצרת ושותה כוס מים. היא משתפת אותי בהתלבטות שלה אם לספר לי על הרגע שבו הבינה שהיא אישה. אחרי כמה רגעי מחשבה היא מחליטה לא לעצור. "אני בוחרת לספר לך את זה למען נשים אחרות, אני בטוחה שיש נשים שחיות במצב שלי היום ויכולות להזדהות עם הסיפור שלי", היא אומרת.

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Maison Almond (@maisonalmond)

"לא הצלחתי לקיים יחסי מין עם גברים", היא מתחילה, ועיניה מסתכלות מטה. לראשונה במהלך השיחה היא נשמעת קצת פחות בטוחה בעצמה. "לא הייתי מסוגלת. יחסי מין עם גברים עשו לי רע לנפש והיה לי קשה להסביר לעצמי מה לא טוב לי. אכלתי סרטים עם עצמי למה אני לא נהנית, חשבתי שמשהו בי לא בסדר, שאני עצובה, שאני עצורה מדי, שאני מתביישת מעצמי ושאני לא יפה, הרגשתי שהסקס לא טוב כי אני פשוט מכוערת. זו הייתה תקופה מאוד קשה, תחשבי שאת חיה בתחושה שאת לא בסדר ואת לא מבינה למה".

ומתי הבנת?
"יום אחד יצאתי עם איזה בחור, הגענו למיטה ומשום מקום הוא שאל אותי אם יש מצב שיעניין אותי ללבוש לנז'רי נשי באקט מיני. כשהוא אמר את זה חשבתי לעצמי 'מי זה הסוטה הזה'. אחרי שניסינו הבנתי שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי. הרגשתי מדהים, פתאום הרגשתי שאני מהממת, בלילה הזה הרגשתי פשוט שלמה. וזהו, מה אני אגיד לך, הגבר הזה פתח לי את הצ'אקרות ושינה לי את החיים, מאותו רגע הבנתי שאני לא אשכב עם גברים כגבר, חיפשתי רק גברים שיתייחסו אלי כמו אל אישה".

בבוקר שלאחר אותו לילה, לי החליטה לנסות קרוס-דרסינג גם ביום. כלומר, להתלבש כאישה, לא כדבר מחייב. "התלבשתי כאישה בפעם הראשונה בגיל 20, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שבמקסימום אני אגלה שזה לא המקום שלי ובסך הכל התחפשתי לכמה רגעים. בפעם הראשונה שעמדתי מול המראה עם פנים מגולחות, פאה, שמלה ורגליים מגולחות, שנאתי את זה, הרגשתי שמשהו בי לא בסדר, אבל בתכל'ס כבר באותו יום הבנתי שזה צעד שאין ממנו חזרה".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אפרת שנהר | תכשיטים: juliette kor (צילום: דניאל אלסטר)

ארבע שנים היא הגדירה את עצמה כ"מתלבשת", "ארבע שנים של בריחה מהמציאות", היא מבקשת לציין. "הייתי בתקופה מאוד קשה לגבי הזהות שלי, מצד אחד נורא רציתי שלא יחשבו שאני מתלבשת, רציתי שבציבור יחשבו שאני אישה, אבל מצד שני שנאתי את עצמי על זה. קמתי כל בוקר וניסיתי לשכנע את עצמי שאני בן. הולכת למראה ואומרת בקול 'את בן!'. נורא לא רציתי שזו תהיה השגרה שלי. בשנתיים הראשונות הייתי מתלבשת רק חצי מהשבוע. היה לי ממש לו"ז: מיום ראשון עד יום רביעי גידלתי זקן, התלבשתי כמו בן וחייתי כגבר. מיום רביעי עד מוצאי שבת הייתי אישה – חלקה בכל הגוף, לובשת שמלות, פאות ועקבים. כל השבוע רק חיכיתי ליום רביעי, כלומר חיכיתי ולא חיכיתי, הייתי נורא מבולבלת והחרדות שלי רק החמירו".

ספרי לי על החרדות.
"נכנסתי ללופ של מחשבות שאני לא מספיק טובה ועוד מעט כולם יגלו את זה עליי. סוג של חרדה חברתית. לא רציתי לראות אנשים, הפסקתי לבלות בעיר ובקושי יצאתי מהבית. עד היום יש בנות שלא מדברות איתי כי הן כועסות שניתקתי איתן את הקשר. באותה שנה העסק שלי הידרדר, לא הייתה לי השראה והפסקתי להתרגש מיצירה ומאופנה. עבדתי במרתף של תיאטרון הבימה כתופרת כדי להחזיק את עצמי. במקביל התחלתי טיפול פסיכולוגי והתחלתי לקחת ציפרלקס".

"אבא שלי אסף אותי כאישה לארוחת שישי"

בגיל 24, לאחר ארבע שנים של "חרבו-דרבו" בתל אביב ושנה של טיפול נפשי, לי חזרה לבאר שבע ושכרה דירה קטנה בצמוד לבית הוריה. "באר שבע הייתה מבחן עבורי. אין הרבה קרוס-דרסינג בבאר שבע וחשבתי שאולי העיר הזו תשפיע עליי ואני אצליח להיגמל מהתלבושות. קיוויתי והתפללתי שזה מה שיקרה. אבל זה לא עבד, גם בבאר שבע רציתי להיות רק לי, רק אישה. בבאר שבע הבנתי שאני טרנסג'נדרית".

•  
•  
•  

טוטאל-לוק: אמריקן וינטג' | תכשיטים: juliette kor | נעליים: אלדו (צילום: דניאל אלסטר)

חצי שנה לאחר מכן היא התחילה לקחת הורמונים במסגרת הליך של שינוי מין. "לא רציתי לספר לאף אחד, הגעתי לוועדה הרפואית של תל השומר לבד ואיך שהם ראו אותי הם הבינו את המצב ונתנו לי כדורים". בהמשך הפסיקה להסתפר, הפסיקה לרכוש בגדים של גברים וגילחה את הפנים.

ומתי ההורים גילו?
"בחודש יוני האחרון אמא שלי התקשרה אליי והציעה שניפגש. ישבנו לאכול גלידה והיא אמרה 'אבא ואני רואים את הכל. הגוף שלך השתנה, הציפורניים מטופחות, ואת חלקה', היא ביקשה שאסביר לה מה קורה".

וסיפרת?
"הכל. להורים שלי היו בראש תמונות קשות על טרנסיות. הם חשבו באופן סטיגמטי על הדברים הפחות טובים ופחדו עליי. הם פחדו שאני אהיה מוגזמת או שאאבד את עצמי. מאותו רגע ועד היום אני נמצאת במסע הסברה יומיומי על זה שהחיים שלי הם אותם חיים, אני עדיין אותו אדם, ושום דבר לא משתנה. כמה ימים אחרי השיחה, אמא שלי שלחה לי הודעה: 'אנחנו מקבלים אותך כמו שאת. תגיעי הביתה לארוחת שישי'. וזהו, אבא שלי אסף אותי כאישה לארוחת שישי, זה היה מרגש בטירוף. עד היום כששואלים את אמא שלי עליי היא אומרת בגאווה 'זו אותה גברת בשינוי אדרת'. אז כנראה שמסע ההסברה שלי עבד".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Maison Almond (@maisonalmond)

על הבחירה לעבור את התהליך לשינוי מין הרחק מהרשתות החברתיות, לי מתארת כבחירה מודעת והכרחית. גם אם יש לה עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם והמון לקוחות סקרניות, היא בטוחה שזו ההחלטה הנכונה עבורה. "עזבי את העוקבים", היא אומרת לי, "רק המשפחה המצומצמת והחברים הכי טובים שלי ידעו שאני בתהליך. אני עוברת אותו רק בשביל עצמי ולכן אני עושה את זה בפרטיות מוחלטת". כשאני מבקשת ממנה להרחיב, היא מיד בוחרת בדימוי מעולם האופנה: "אפשר להשוות את התהליך הזה לקולקציית שמלות. אני יודעת שעד שאני לא יושבת לבד מול השמלה, מתעמקת בה, בוחנת אותה ושלמה איתה, אני לא אוציא אותה לעולם. ככה גם אני, רציתי לבנות את הסיפור שלי לבד, לתפור אותו שלב אחר שלב, לרקום את הבחוץ וגם את הבפנים לאט לאט, ורק עכשיו, כשאני במקום הכי אישי והכי מאוזן שיש, אני מוכנה לצאת החוצה ולהיות מי שאני".

זהו? הגעת למקום הזה?
"היום כל בוקר אני מודה לאלוהים שהעיר אותי בדיוק כפי שרציתי להתעורר כבר מזמן. כבר חודשים שאני כל כמה דקות נוגעת בשיער שלי, בחזה שלי ובפנים שלי ואומרת 'אמאל'ה, זו אשכרה אני'".

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Maison Almond (@maisonalmond)

צילום: דניאל אלסטר | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: אל אדידה | שיער: גיא סמואל