מעילי שק"ש ושמלות שקופות: מה חשבנו על תצוגת הבוגרים של ויצו?

את רצף תצוגות הגמר של בתי הספר הישראליים לאופנה פתח אתמול ויצו החיפאי, באירוע בו נתנו 17 מעצבים צעירים תצוגת תכלית מרשימה של כל מה שיביאו עמם לתעשייה המקומית

מאת  | ‏ 27 יוני 2018

ויצו 2018 (צילום: הרצי שפירא)

ויצו 2018 (צילום: הרצי שפירא)

השם ויצו אולי לא זכה עדיין להילת הכבוד שאופפת את שנקר ובצלאל, אבל אין ספק שמחלקת לימודי עיצוב האופנה שלו היא אחת הטובות בישראל, עם נציגים בכל המותגים המובילים בארץ. אמש הגיע לנקודת הסיום מחזור נוסף של בוגריו, באירוע שנערך בהאנגר 11 והיווה תצוגת תכלית של היכולות, ההשראות והאמירה האישית איתן הם עוזבים את המכללה.

"הבוגרים התמודדו עם שבירת מוסכמות בעולם האופנה והטקסטיל: הם פיתחו גזרות, צלליות וחומרים חדשים אשר שולבו בקולקציות בעלות כתב יד אישי וייחודי לכל סטודנט", ציינה מירב לביא, ראש המחלקה. השאיפה הזאת לבעוט ולייצר עיצובים אקסטרווגנטיים יותר מפריטים לבישים בלטה על המסלול, שאם לשפוט לפיו – כיסויי פנים הם הדבר הבא, אבל אם יש מקום לאוונגארד הרי שמדובר באירועים מהסוג הזה. מאוחר יותר יהיה למעצבים הצעירים זמן לרדת אל הקרקע שהיא תעשיית האופנה המקומית והלא פשוטה.

שיתוף הפעולה עם נייקי (צילום: הרצי שפירא)

שיתוף הפעולה עם נייקי (צילום: הרצי שפירא)

כחימום לאיוונט המרכזי עלו אל הבמה שיתופי פעולה של בית הספר עם נייקי ועם גוטקס, במסגרתם עיצבו תלמידים מהשנים ב' ו-ג' קולקציות עבור המותגים בתחרות נושאת פרסים, כשלזוכים התאפשרה גם הגשת מועמדות כסטאז'רים בחברות. אחר כך עלו בזה אחר זה פירות עמלם של 17 סטודנטים במיצג מרשים ומגוון, שגם אם לא תמיד היה אחיד ברמתו, הצליח להפתיע ולרגש את הקהל.

את יריית הפתיחה נתנה שיר זמיר, שעסקה בטקס החתונה ובילדה המתבגרת, שמתעוררת מפנטזיה אל מציאות. הקולקציה הלבנה שלה הייתה מלאת עדינות ורוך והזכירה ליל כלולות עם שכבות דמויות לנז'רי, משחקי נפח, שקיפויות, פירוק והרכבה מחדש.

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

שיר זמיר (צילום: הרצי שפירא)

גם חן צ'רכי התרכזה בחוויה הנשית, הפעם במדינות האיסלאם, ובאיסור על חשיפות הגוף בהן. היא יצרה הכלאות מעניינות בין פריטים שונים – סווטשירט גדול שבקדמתו שמלת סליפ, מכנסיים ומעליהם גלבייה עם קאט-אאוט נועז באזור החזה ומעיל פרקה כתום מושלם בעל כתפיים שמוטות.

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

חן צ'רכי (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר ניסתה להבין למה אנחנו חשופות באופן תמידי להערות אודות המראה החיצוני שלנו, ואיך הן מצליחות לחדור את השריון ומשפיעות עלינו לא משנה מה. היא עשתה זאת באמצעות מעילים דמויי שק שינה שמסתירים את הגזרה אבל מכוסים בהדפסי פנים, ולעומתם שמלות שנראות כאילו נמצאות באמצע תהליך הדיגום על גוף הדוגמנית, כשחלקי הגזרה נראים לעין.

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מאיה שרויאר (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו הציג קונפליקט פנימי בין השאיפה לגלם את אידיאל הגבר הרוסי עבור אביו לבין הרצון להיות מי שהוא. היה שם טול מכווץ ומלא נפח בשילוב עם מעילי אדמירל נוקשים, גזרות מחויטות ומובנות יחד עם בדים נשפכים, מגפי ירך מחודדים לצד שמלות ערב מרחפות ובעיקר אווירת הוט קוטור שלא הייתה מביישת גם את בתי האופנה הגדולים.

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

מייקל לונגו (צילום: הרצי שפירא)

אחד הפרויקטים המרגשים היה זה של פז בן ברוך. בתחילת התהליך היא התמקדה בדור ה-Y המרוכז בעצמו, אלא שאז נהרג אחיה היחיד של פז בתאונת אופנוע. המפגש עם המוות ועם הכאב חדרו אל הקולקציה והפכו אותה למעין חלום ושברו, הצבת מראה מול ההתעסקות המוגזמת בתפל תוך התעלמות ממה שעומד בבסיס קיומנו. מעבר לכך שהמעצבת הצליחה להמשיך וליצור את פרויקט הגמר הסיזיפי על רקע המשבר האישי, ראוי לציון האופי העדין, הרגיש והיפה בו שילבה את האירועים בחייה עם הפריטים שככל הנראה יצאו לפועל לפני כן. היא מספרת את הסיפור כולו כשלאט לאט הפנים הבובתיות הופכות לפני קדושים והמתיקות הופכת לזעקת שבר.

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

פז בן ברוך (צילום: הרצי שפירא)

גם ניר חצרוני חיבר בין החיים והמוות, ויצר פריטים מלאי תקווה. הוא הלחים יחד מדי צבא, משי, פליסה, אביזרי עור דמויי אוכפים ופרחי נייר תלת ממדיים, ולמרות ששאב השראה ממטע זיתים התוצאה הסופית הזכירה גן יפני שליו.

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

ניר חצרוני (צילום: הרצי שפירא)

אבל את הבשורה העוצמתית והמפילה מכולם סיפק אהרון גניש. כמי שנולד במגזר החרדי הוא הצליח לתרגם את תחושת ההשתקה שחווה כילד, והפך את המטען הזה לפריטי לבוש מסורתיים שליוו את הלוקים השונים בקולקציה שלו. אפשר היה להרגיש את כובד מטענם של אלה על הדוגמנים, שצעדו על הבמה בשרוולים ארוכים ומרשימים, אזוקים באביזרים בצורת חליפות קטנות כשעיטורים דמויי ציציות משתרכים מבגדיהם. גניש יצר נשף מסכות ונציאני, במובן הטוב ביותר – עשיר, מלא מחשבה ומבוצע באופן מושלם. ההשקעה הרגשית והפיזית שלו ניכרה בכל פרט ויהיה מעניין לראות מה יגיע מכיוונו בהמשך.

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

אהרון גניש (צילום: הרצי שפירא)

השאירו תגובה