מתנה בשישי: מארז ביוטי של Rosalia

הזכרון שלי מהיום הראשון בכיתה א הוא מאוד משמעותי בעיניי. לאחר שאבי לקח אותי לבית הספר , כבר בשעה השניה סיפרו לי שאחותי נולדה, הייתי בעננים וחזרתי הביתה בהתרגשות , לעולם לא אשכח את היום הזה! :)

היום הראשון בכיתה א', רק עלינו לא מזמן, אמא הלבישה אותי בשמלה הכי חגיגית שהיתה לי, שמלה לבנה עם חצאית מעט נפוחה ורצועות אדומות, קלעה לי שתי צמות וכל צמה נסגרה בסרט גדול בצורת פפיון כפי שהיה נהוג אז בברית המועצות וציידה אותי בזר פרחים לתת למורה. אחרי שהמורה נכנסה לכיתה ניגשתי לתת לה את הפרחים והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה הייתי התלמידה היחידה שעשתה את זה אבל למזלי נפלתי על מורה מאוד רגישה ומבינה שמאוד התרגשה מהמחווה והתחילה להסביר לכל התלמידים שאני מגיעה ממקום אחר ושצריך לעזור לי להתאקלם ולעזור לי עם השפה. שנים אחרי, היום הזה זכור לי לטובה ובזכות מעשה אחד קטן של מורה גדולה בו היא עזרה לי להשתלב ולא להיות מקור לעג ולעבור חוויה חיובית בבית הספר.

הזכרון הכי משמעותי שלי היה היום הראשון בכיתה ז' עולה לחטיבה, פירקו את כל הכיתה שלנו,הייתי הילדה היחידה בכיתה לא מכירה אף אחד,יום שלם ישבתי בכיתה עם ילדים שהכירו לפני, ישבתי לבד וספרתי את הרגעים לחזור הביתה, אף אחד לא טרח להסתכל לכיוון שלי בכלל, בסוף היום חזרתי הביתה ולקח לי שבוע לחזור שוב לבית הספר (אחרי שכנועים) היום עם כל המודעות אני מבינה שהתעלמות/חרם תמיד היה קיים (ואני בת 50+)

הזיכרון הכי משמעותי שלי מהיום הראשון של בית הספר הוא שלא ממש ידעתי איפה להניח את עצמי: הייתי עולה חדשה, לא ממש דוברת עברית ב100 אחוז, עם לבוש ומנהגי חו'ל… בנוסף גם החליטו להקפיץ אותי כיתה בגלל הישגי בלימודים לפני שהגענו לארץ… מצאתי עצמי הילדה הקטנה שהקפיצו אותה לכיתה ה' ישר , בלי לבדוק את ההתאמה המנטלית שלה… התיישבתי בכיתה נבוכה ואז שמעתי מישהי מדברת אלי: את חדשה, נכון?! הציגה עצמה והבטיחה שתעזור לי. אז פגשתי חברה חדשה ביום הראשון ללימודים, כזו שכזרה לי להשתלב ולהתקדם, והכי חשוב הרחיקה את הבדידות והפחד של ילדה חדשה במערכת חינוך שונה ובשפה שונה ממה שהיא רגילה.., והיא הפכה לחברה לחיים, החברה כי טובה שלי עד היום, שנים אחרי.

הזיכרון הכי משמעותי שיש לי מהחזרה ללימודים זה זיכרון כואב, כואב מידי, אנחנו גרים ביישוב חרדי ואבא שלי במשך שנים סובל מהתנכלויות מהרב של היישוב, פעם אחת הרבה חילק "פאשקאווילים" (אצל החרדים זה חלוקת מכתבים בכל המקום על מנת להכתים של של מישהו) ,הרב רשם שלמחרת בשעה 10:00 כולם ,כל תושבי היישוב מתבקשים שלא לדבר עם משפחתי, אסור להתחתן עם אחים שלי, אסור להכניס את אבא שלי למכולות ואסור לתת לו להתפלל בבתי כנסת ביישוב, כדי להפוך את החרם לרשמי הרב פרסם שבשעה 10:00 תהיה צפירה ביישוב ומרגע זה כולם מתבקשים לומר פרק תהלים והחרם ייכנס לתוקף, אז התחילו הלימודים, ואני ואחיות שלי כולן כל אחת בכיתתה , אח שלי בתלמוד תורה יושב בכיתה ואנחנו רועדים מפחד מה יקרה בשעה 10:00 , ואז הצפירה החלה, כל התלמידים בכל בתי הספר נעמדים וקוראים תהלים והחרם נכנס לתוקף, ואני יושבת בכיתה ויודעת שזהו, מעכשיו לחברות אסור לפנות אליי, למורה אסור לדבר איתי ,ואחים שלי בכיתות אחרות כנראה עוברים גיהינום עכשיו, וכל זה קורה שכל אחד/אחת מאיתנו יושבים בכיתה ורואים את החברים מכניסים את החרם ממש כמו שמקבלים את השבת, חזרנו הביתה רועדים רועדות בוכים ובוכות ומאז אין כניסה למכולת לסופר לבית כנסת בישוב, אסור להתחתן איתנו ואסור לדבר איתנו. אמא שלי לא רוצה לעזוב את היישוב כדי לא לתת לרב לנצח אותנו.
חפרתי ממש אבל שאלתם מה הזיכרון הכי משמעותי אז זה, אם הרב ידע שדיברתי וסיפרתי לחדשות מה קורה כנראה שיעלו בדרגה ויפגעו בנו גם פיזית ובגלל זה לא פירטתי שמות.

גרנו מספר שנים באיטליה לרגל לימודי הרפואה של אבי שם. אמי התעקשה שנחזור לארץ על מנת שאתחיל כאן את כיתה א ובכך למעשה דאגה שנשוב לישראל לתמיד. ביום הראשון ללימודים בכיתה א לאחר שכל תלמיד אמר את שמו המורה שמה את השיר של אילנית.. ״ארץ ארץ״ שמילותיו נחקקו על ליבי לנצח ותיארו יותר טוב מהכל את סיבת חזרתנו לארץ.
ארץ, ארץ, ארץ,
ארץ תכול אין עב,
והשמש לה
כדבש וחלב,
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
ונשב בה, יהיה
מה שיהיה
ארץ שנאהב
היא לנו אם ואב
ארץ של העם
ארץ לעולם
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
יהיה מה שיהיה.

זוכרת את עצמי ביום הראשון של כתה א לא כל כך מבינה על מה המהומה. אבל אז הילדה שלידי התחילה לבכות והבנתי שהיא כנראה יודעת משהו שאני לא, אז התחלתי לבכות גם, ככה בלי סיבה. והיום אני יודעת להכין את הילדים שלי לא רק לפרידות מההורים אלא גם לבכי של הילדים סביבם

הזיכרון שלא נשכח מהיום הראשון בבית הספר הוא שהמחנכת שלחה אותי חזרה הביתה בגלל הופעה לא צנועה וזה זכרון לא נעים שנחרט אחרי התרגשות ליום הראשון

הזיכרון של ההורים שלי נכנסים איתי בשער בית ספר, ואת הטקס שהיה אחכ עם מסדר של כל הכיתות האחרות

היתי עולה חדשה בת 7 שבדיוק הגעתי לארץ שלפני זה אף פעם לא היתי בשום מסגרת אלא רק קרוב לאמא , אמא ניסתה לשים אותי במסגרות אבל תמיד הילדים לא היו מקבלים אותי והיא היתה מרחמת ולוקחת אותי חזרה לבית, ופה ישראל, באר שבע, כיתה א , לא מבינה את השפה, כולם מדברים סביבי ולא מבינה על מה, מנסים לתת לי להרגיש בבית, אני כמובן בוכה, אמא בוכה גם…(היתה יושבת מחוץ לכיתה שבועיים עד שאתרגל, ואני שנה שלמה לא דיברתי ורק הקשבתי ואז משום מקום התחלתי לדבר שוטף אחרי שהקשבתי המון וניסיתי להבין) לסיכום אין על הלב הישראלי שניסו לתת לי להרגיש שייכת ולהקל בכל דרך אפשרית ועל זה תודה

את היום הראשון שלי בכתה א כמובן שלא אשכח לעולם גם כשאני סבתא ל 8 נכדים מדהימים . ועברו יותר מ 62 שנים . הייתי בבקר כל כך נרגשת התלבשתי בחולצה לבנה וחצאית כחולה כך ביקשו בבית הספר בדרכי לבית הספר מרוב התרגשות קיצרתי את הדרך ועליתי על גחלים שנשארו ממדורה שעשו הנערים שחגגו את כניסת בית הספר התיכון ערב קודם רגליי .שרפו כי הייתי עם סנדלים נפלתי על הפחמים כולי הייתה עם שחור על הבגדים היפים הורי שלפו אותי מיד והובלתי לחדר מיון מקומי בגלל כוויות .למדתי לקח לחיים לא לעלות על שום גחלים ועל שום מקום לא בטחותי זה היה היום הראשון לכתה א' שפספסתי בגלל שטות שעשיתי כילדה שובבה מאוד הלקח עד היום והמסר לנכדים נותן את אותותיו זהירות ופזיזות סכנה .

לפני שנים רבות סבתא הלכה לכיתה א, זוכרת שאימי ז"ל קנתה לי ילקוט חדש. זה היה בצבע אדום.זוכרת ששמנו את האוכל. לחמניה קטנה עם גבינה צהובה. שהגעתי לכיתה זוכרת מהומה קטנה. חלק מהילדים בוכים וחלק שמחים. פתאום נכנסה המורה. שקט דממה. הציגה את עצמה לפנל כולם. הרגשנו הקלה והמתח ירדה. זוכרת שהיא נגשה לכל ילד וכל ילדה להגיד שלום ולתת הרגשה טובה. האמת שנזכרתי לאחרונה שהבאתי נכדה לבית הספר. נכדה מקסימה שהלכה עם בטחון ושמחה. מאחלת לה את כל הטוב בעולם, הצלחה, שמחה ורק שתהיה ילדה מאושרת.

אני זוכרת שנכנסתי לשער ואז הייתי בשוק מהכל, קטנה כזו והתחלתי לבכות. למזלי אחותי הגדולה הייתה בבית הספר בזמן הזה בכיתה ו׳ אז היא עזרה לי והייתי עפ החברים שלה עד שנרגעתי. זה הזיכרון המשמעותי שלי מהיום הראשון בבית ספר!

הזכרון הכי משמעותי הוא שההורים שלי לקחו אותי לבית הספר, ולפני שנפרדו ממני אבא שלי לחש לי….כל מה שתעשי נהיה גאים בך…הכי חשוב זה להשאר בן אדם כל היתר לא משנה בכלל….

אז הזיכרון שהכי חרוט לי הוא מלפני 20 שנה בהיותי בת 6 עולה לכיתה א', זה היה רגע ממש טראומתי בשבילי פתאום להיכנס לבית ספר ומערכת כזאת גדולה שהייתי בכלל לפני שניה בגן קטן עם משחקים, אמא שלי ישבה איתי בכיתה קצת להסתגלות והלכה ואני התחלתי לבכות בלי סוף, הגננת צלצלה אליה והיא הגיעה עם חבילה ענקית של שוקולדים מכל הסוגים ונתנה לי לחלק לכולם ,ככה אני הכרתי מהר מאוד את הילדים שרבו ביניהם על מי יקבל שוקולד ראשון ואיזה, ואני הרגשתי ממש בעלת עסק של שוקולדים, זה נתן לי ביטחון ואז אמא הלכה והמשכתי את היום בחיוך. .