ז'קט של נעמה בצלאל במתנה

 הבמאי האהוב עלי אחרי לסרטי אימה כמו "פסיכו" ו"ציפורים", סרטי מתח מיסתוריים כמו "ורטיגו" ואפילו סרט שמצולם כולו בחדר אחד- "חלון אחורי",
הלא הוא אלפרד היצ'קוק האגדי.
בשנים בהם לא היו אפקטים אין מי שלא מת מפחד כשראה את סצנת המקלחת, בלי להראות את הרוצח, בלי להראות שום חיבור בין סכין לבשר ובלי תיאורים מזוויעים שקיימים היום בסרטי אימה- רק בעזרת מוזיקה מלחיצה, טיפות דם במקלחת וצרחות בחורה היצ'קוק יוצר סצנה שלומדים עליה עד היום, אגב עדיין לא גילו איך הוא צילם טוש מים אל מול מצלמה בלי שטיפות ישפריצו על העדשה…
מי שלא ראה את הסרט ממש חייב, במיוחד בשביל הסצנה האחרונה הגאונית!

בימים בהם הכל מוקצן ומוחצן, היצ'קוק הוא סמל למים שקטים שחודרים עמוק. בלי אפקטים גרנדיוזים, בעזרת מוזיקה טובה, תסריט גאוני הוא מצליח ליצור סרטים שהפכו לקאלט, לרגש, להפחיד ולרתק, זה אצילי ביותר בעיני (ואגב גם מתחבר לי לאופי של העיצוב של נעמה בצלאל)
משהו נחמד נוסף לגבי היצ'קוק, בכל סרט שהוא עשה הוא נהג להופיע כדמות שעוברת ברחוב, וזהו החותם האישי שלו, זו חוויה לחפש את השמנמן החביב בסרטיו, ואני אימצתי את המנהג בסרטי הסטודנטים שאני עושה :)

 הבמאי האהוב עלי הוא ללא ספק טרנטינו, שגם בסרט ההמשך של להרוג את ביל הצליח לחשמל אותי (משימה כמעט בלתי אפשרית כשזה נוגע אלי…)

 האחים כהן הם הבמאים האהובים עלי. אף סרט שלהם לא דומה לסרט אחר. הם יוצרים סרטים מז'אנרים שונים, ובכולם הם שומרים על רף מיוחד של הומור, סרקזם, וחוכמה. כל צפייה בסרט שלהם היא בגדר הפתעה. אתה לא יכול לדעת באיזה אופי של סרט תיתקל – אבל אתה תמיד יכול לדעת שזה יהיה מצויין!

 לא הולכת לכתוב כאן ביקורת קולנועית מקצועית בת 5 עמודים.אסתפק בלומר שפדריקו פילני הוא בעיניי במאי אגדתי שיזכרו אותו בכל הזמנים בעקבות היצירות שלו.יש הרבה אנשים שיגידו שלא מבינים את הסרטים שלו,אבל אין ספק של כל סרט שלו הוא ניסיון להפוך חלום למציאות וזה מקנה לכל צופה תחושת אגדה שנשארת גם אחרי שסרט נגמר.לפליני ואישתו(שחקנית מדהימה ג'ולייטה מזיונה)לא היו ילדים,למרות רצונם להביא אותם לעולם.והם תמיד אמרו:"הסרטים הם הילדים שלנו".לדעתי,זה מקנה ערך עוד יותר גבוה וחשוב לסרטים שלו.

טוב אז הזוכה שלי בפרס הבמאי ובעיקר בפרס הפאסון הוא קלינט איסטווד.
וואו גם בגיל 82 הוא לא מפסיק ליצור, זה לא שהוא היחיד שפורה בגיל הזה אבל הוא עושה את זה טוב, ממש טוב.
אני לא חושבת שבעולם הקולנוע אפשר למצוא היום אדם כל כך מגוון.
כשחקן הוא הביא לעולם חלק מהדמויות הכי נצחיות וזכורות (כמו בלונדי מהטוב הרע והמכוער או הארי המזוהם) אבל אני דווקא אוהבת אותו יותר כבמאי שמצליח ליצור סרטים שפוגעים ישר בבטן כמו מיסטיק ריבר (לא ישנתי אחריו כל הלילה), שעוסקים בנושאים שנויים במחלוקת כמו מיליון דולר בייבי , מביאים סיפורים מוכרים אבל מזווית אחרת כמו מכתבים מאיוו ג'ימה וגם סיפורים שנכנסים ישר לב כמו בגראן טורינו וכמובן שיש עוד רבים ומעולים.
אולי זה החיבה שלי למולטי טסקרים, הבחור גם משחק, גם מביים, גם מפיק וגם מלחין את המוזיקה בסרטים שלו (וגם כיהן שנתיים כראש עיריית כרמל בקליפורניה, אין מדהים מה שאפשר למצוא בוויקיפדיה), אין ספק שמדובר בפצצת כישרון שרק משתבחת עם הגיל.
קלינט איסטווד תעשה לי סרטים, ילדים, נכדים, נינים מה שרק תרצה :)
 

בתור סטודנטית לקולנוע כששואלים אותי על במאי קולנוע אהוב – האינסטינקט הראשוני שלי הוא לבחור בשם של במאי קולנוע מפורסם ומוכר כמו סטיבן שפילברג, טרנטינו ועוד רבים וטובים…
אומנם סרטיהם הם עטורי פרסים ובעלי תקציב של מיליוני דולרים אך אם אני לוקחת עוד כמה רגעים ותוהה מהם הסרטים שבצעירותי ריתקו לא רק אותי אלא גם את בני משפחתי אז ללא ספק היו אלה דווקא סרטיו של הבמאי הישראלי ג'ורג' עובדיה .
בשנות ה-70 היה ג'ורג' עובדיה הבמאי המוכר ביותר בארץ ושיחקו בסרטיו מהשחקנים הגדולים דאז כמו ששי קשת יונה, אליאן ותיקי דיין.
היו אלה סרטים דלי תקציב אך בעלי עלילה מרתקת ומרגשת שסחפו אחריהם את הקהל הישראלי. המוכר בסרטיו היה הסרט "נורית " בו צפו כמעט מיליון איש.
בימינו קשה יהיה למצוא סרט ישראלי שיביא עימו כמיליון איש למסך הגדול אך אז סרטיו נתפסו כקלאסיקה מרתקת ומעטים האנשים שלא רכשו כרטיס לסרטיו.
בשנה ב' ללימודי הגיעה בתו של הבמאי לפגישה עם הסטודנטים וסיפרה לנו על אביה הבמאי המוכר, על השראותיו לספריו וגילתה לנו כי מעט מאוד יודעים אך רוב סרטיו למעשה מבוססים על עלילות מחיי המשפחה הסבוכים שבה גדלה ולו אביה היה חי היה לו עוד חומר רב לסרטיו :)
המפגש עימה היה מאוד מעניין מרגש ולימד אותנו על יופיו של הקולנוע הישראלי בשנות ה-70 , על כך שלמרות שהתקציבים היו דלים עדיין יצרו בארץ סרטים נפלאים שמשמשים כקלאסיקות אף בימינו…

כמה נפלא שלפרנסיס פורד יש בת-
כל כך הרבה במאים, וסופיה קופולה אחת.
הוציאה תחת ידיה חמש ילדות יפות ויותר
קולנוענית בחסד, מפיחה פיוט בכל מסך סורר.
ואם זה לא מספיק, מדובר כאן באייקון אופנה
לא עוד נערת העונה, מהווה השראה אמיתית, איתנה
אבודה בטוקיו עם מארי אנטואנט, אי-שם
את משרטטת לך את נפש האדם.

המורה שלי לקולנוע ד. קוסאשווילי אמר לי ששוט של קלוז אפ צריך לדעת לספר סיפור ומלואו- והשוט הבא הוא סיפור ומלואו על הבמאי האלים, המתחבט במוסר, שמוליד יצירות שותתות דם אך נוטפות תקווה ותחינה לפעם באה טובה יותר.
כשביים את Pat Garrett and Billy the Kid הפך את האדמה בחיפוש אחרי המוסיקאי המתאים שילווה את הפסקול. כריס קריסטופרסון, אחד השחקנים, אמר לו- יש מישהו שאתה צריך להכיר, הוא עוד אף אחד, אבל תקשיב לו. באמצע המדבר, על סט הצילומים, הוא ננעל עם הבחור החדש בחדר, ואחרי שעות ארוכות יצא ממנו עם עיניים דומעות ושאל who is that kid??
הילד היה בוב דילן. דילן נעתר לכתוב את הפסקול אם פקינפה יגשים לו חלום ויתן לו לשחק בסרט. לא היה לו ניסיון והסרט כבר היה כתוב, אבל הוא ריגש את סם פקינפה, וזה הרבה. פעמיים במהלך הסרט זוג עיניים כחולות וזכות של דמותו של אליאס, בליהוק בוב דילן, עוצרות את הנשימה בעת הצפייה. הדמות מיותרת לחלוטין והודבקה לתסריט הכתוב, אבל הבטחה היא הבטחה. אליאס הפשוט והישר היה גילום התקווה לעולם טוב יותר של סם פקינפה, ובוב דילן היה ההגשמה. השיר, אגב, הוא knockin on heavnes door.

 הם בעצם שניים ! האחים כהן הם בהחלט צמד הבמאים,תסריטאים,עורכים ומפיקים האהובים עליי. את הסרט הראשון שלהם "אכזריות בלתי נסבלת" ראיתי עוד בגיל 14 , הרבה לפני שהפכתי לפריקית קולנוע שרואה המון סרטים מפליני ועד כריסטופר נולאן( בדרך יש עוד כמה .. וודי אלן, טרנטינו,אלמדובר,פולונסקי,סטלני קובריק מכירים ?). בקיצור את אכזריות בלתי נסבלת ראיתי בעיקר בגלל ששמעתי ג'ורג' קלוני ..אז עוד לא הייתי בקיאה בשמות של במאים.
כלומר מהסרט הזה האהבה שלי לכהנים התחילה ועדין לא נגמרה. לדעתי הם במאים נהדרים שעושים סרטים מז'אנרים שונים ( קומדיות, מותחנים, מערבונים וכו') ומצליחים בגדול. הסרטים שלהם תמיד מתובלים בציניות,הומור ואירועים ביזאריים במיוחד.

הבמאי האהוב עלי הוא יאן שוואנקמאייר הצ'כי. גאון בקנה מידה בלתי נתפס. התאהבתי בו אחרי העיבוד הנהדר לאליס בארץ הפלאות, הריהו אליס. יצירותיו נהדרות ואינדיבדואליות, רוב הזמן סוריאליסטית ומפחידות. אני גם מאוד מאוד אוהבת סטופמושן. אני יודעת שהרוב לא מכירים ואולי גם לא יתחברו כל כך לסוג כזה של סרטים אבל אני מאוד מאוד ממליצה גם על אוטיק הקטן (little otik) שמבוסס על אגדת עם צ'כית (וקריפית במיוחד :)).

 הוא אלפרד היצקוק. יוצר גדול של קלאסיקות מותחניות. נודעתי לגדולתו לראשונה כשצפיתי בסרט חלון אחורי- סרט מצויין שמדבר על עיתונאי שצופה בשכניו ומסיק שאחד מהם רוצח את אשתו. ישנם עוד מותחנים רבים כמו"זרים ברכבת" "מארני" לצפות בהם כל פעם מחדש. המוזיקה המתאימה, וכן ישנם סרטים שהוא מופיע בהם כדמות אורחת…
בשבילי הוא הבמאי מס' 1

 אני חושבת שצפיתי בסרט חמים וטעים עם מרלין מונרו הענוגה, ג'ק למון וג'וני קרטיס עשרות פעמים בהנאה צרופה. ובכלל מדובר בבמאי מגוון שביים קומדיות לצד סרטים רצינים שבדק ללא הרף את המיניות האנושית לצד ביוגרפיה סבוכה שכבש את דרכו לפסגה חרף קורות חייו הבלתי אפשריים.אני לא משתגעת על האמרה המופרסמת שהייתה לו על מרלין הנפלאה אותה ביים פעמים : "שדיים עשויים מגרניט, מוח מגבינה שוויצרית", אבל בהתחשבה בנסיבות חייו הלא פשוטות, המרירות שכל כך אפיינה את אישיותו והמוות ההחריד על משפחתו בידי הצורר הנאצי, אני מוחלת לו.

 ההשפעה של טים ברטון על חיי מהתיחלה מהילדות ועד היום. בגיל 29, הסרט "הסיוט לפני חג המולד" עדיין מזיז לי מיתר בלב בדיוק כמו שהיה לפני שנים. בתור ילדה מאומצת, תמיד קיננה בי תחושה של שונות. אין מה לעשות ויזואלית הייתי שונה, לא נראיתי כמו ההורים שלי ואנשים היו שואלים אותי על זה ולי תמיד היו תשובות קבועות. עם כל הקושי להסביר את זה, הייתי חוזרת הביתה ומנסה לענות לפעמים על שאלות אלה בעצמי. סרטיו של הבמאי הזה עזרו לי למקם את עצמי בחיי עם עצמי לאורך תקופות ארוכות, הדמויות שלו שתמיד בעצמן שונות ולא רגילות, וכך גם אני תמיד הרגשתי. מביטלג'וס דרך המספריים של אדוארד היה לי ברור שאחד הספרים האהובים עליי בילדות "צ'ארלי בממלכת השוקולדה" יהפוך לסרט בעצמו, ומי יותר מתאים לעניין מטים ברטון. מההיכרות איתי, אפילו בעלי הנוקשה בדרך כלל התרגש מהסרט, ולמרות שהוא לא אוהב את טים ברטון ולפעמים משתעמם ממנו הוא רואה איתי את הסרטים כי הוא מבין את הקשר העמוק והנפשי שיש ביני לבין הבמאי. כל חוויות החיים והילדות שלי לאורך השנים קשורות לעד בסרטיו של טים ברטון. כל סרט שאני רואה מחזיר אותי אחורה בזמן, או מחזיר אותי לתחושת התקווה האינסופית שיש בסרטיו למרות האופי הקודר של העולמות בהם הוא יוצר את העלילה. המוסיקה הבלתי נשכחת והעיצוב המוזר של הסרטים, הכל נוסך בצופה תחושה מעורבבת של עצב עם שמחה ובסופה תקווה המקורה בדברים הכי פשוטים של החיים. וזה מה שאני באמת אוהבת אצלו. כולנו מתוסבכים משאלות גדולות של הקיום כשמה שבאמת עושה אותנו מאושרים, זה הדבר הבסיסי והפשוט ביותר. שבוע טוב לכולם (:

 היצקוק, הוא הבמאי שהביא אותי במלוא העוצמה לאמנות הקולנוע. למדתי לאהוב בזכותו – קולנוע. מגיל צעיר מאוד. הפנמתי מהו מתח אמיתי. קלטתי את יכולת הדיאלוגים להעביר אליי דמויות אפלות, מוזרות, משונות ומסתוריות… הרגשתי את הדרמות של אנשים אחרים-זרים ודרכם יכולתי להדהד במוחי אל הדרמות של חיי. נושאי סרטיו הפכו עבורי שיקופים והשתקפויות של פנים אישיותי, פחדיי, 'הסיפורים' שאני מספרת לעצמי על חיי… המוזיקה אותה הוא שילב בסרטיו ליוותה אותי לעוצמות ורטטים שהרטיטו את דפיקות הלב שלי… אני נושאת בתוכי את הרגישות לעולמה של הפסיכולוגיה, האמנות, התיאטרון – בזכות החשיפה לבימוי המבריק שלמדתי ממנו."הציפורים", פסיכו", הנודעת", "חלון אחורי" – אני יכולה לצפות בהם שוב ושוב. ולגלות פינות שלא זיהיתי בציפייה קודמת..

 הישראלי הראשון שעשה היסטוריה הוליוודית, הראשון שהביא אותנו למועמדות באוסקר ולזכיה בגלובוס הזהב ומעל הכל השאיר אותנו עם כ"כ הרבה ישראליות והומור שמייחד אותנו ומחבר אותנו כישראליים.
האחדות שהייתה פה פעם נעלמת לה אט אט אבל סרטים של קישון תמיד מצליחים להחזיר את הגלגל אחורה ולהשיב לנו את הטעם הטוב על מי שאנחנו ועל הישראליות המתפרצת מכל אחד מאיתנו. סרטים של קישון לוקחים אותנו לחוויה כפולה – האחת היא עלילת הסרט והשניה היא עלילת חיינו פה.
אז בואו נזכור תמיד, יש לנו אאאארץ נהדרת!

 יש לי סגנון. בלבשוש המוקפד שלי מדי בוקר ועד הכניסה למיטה, לבישול עם תבלינים מלטפים מתה הבוקר ועד כוס היין בערב וכך גם בקולנוע. הבמאי האהוב עליי הוא פדרו אלמודובר אשר משקף את הטעם האישי שלי. הדיוק בפרטים, האוונגרדיות, האלגנטיות, הטירוף וסקסיות המשתקפים בסרטיו. הוא גורם לי להרגיש כל מבט, תנועה, ומשק כנפיים של זבוב. כמו בחירה בבגד, תבלין או דיסק בחיי. פדרו אלמודובר מרגש אותי עד דמעות של טירוף בל אירוע קולנועי שהוא מוציא לאור. הוא הבמאי- אומן האהוב עליי בכל הזמנים.

יש לי סגנון. בלבשוש המוקפד שלי מדי בוקר ועד הכניסה למיטה, לבישול עם תבלינים מלטפים מתה הבוקר ועד כוס היין בערב וכך גם בקולנוע. הבמאי האהוב עליי הוא פדרו אלמודובר אשר משקף את הטעם האישי שלי. הדיוק בפרטים, האוונגרדיות, האלגנטיות, הטירוף וסקסיות המשתקפים בסרטיו. הוא גורם לי להרגיש כל מבט, תנועה, ומשק כנפיים של זבוב. כמו בחירה בבגד, תבלין או דיסק בחיי. פדרו אלמודובר מרגש אותי עד דמעות של טירוף בל אירוע קולנועי שהוא מוציא לאור. הוא הבמאי- אומן האהוב עליי בכל הזמנים.

 אוקיי, אני מודה. לא תמיד הכרתי אותו. הכל התחיל שנה שעברה בכיתה י"א, שלמדתי בהיסטוריה על גרמניה הנאצית… נורא התעניינתי בחומר, ואז נפגשתי לראשונה עם הסרט האהוב עליי – ממזרים חסרי כבוד.
אוח, איזה סרט! באמת שכל סצנה בו יותר גאונית מהשנייה. החל מזוויות הצילום, התלבושות, התסריט, וכלה בשחקנים, באיכות, בפסקול שמיותר לציין – גאוני. עד היום אני שומעת שירים מהסרט להנאתי!
משם, הדרך הייתה קצרה מאוד. חיש מהר השלמתי את כל הפער – חסין ממוות, ספרות זולה (פאק אומה תורמן!), ג'קי בראון, קיל ביל 1 ו2 (אומה תורמן כבר אמרתי?)וכמובן כלבי אשמורת…
לא יעזור כלום, אם תשאלו אותי היום איזה סרט אני מוכנה לראות כאן ועכשיו זה תמיד יהיה ממזרים חסרי כבוד! וזה בלי להתחיל לדבר על בראד פיט, כן?

 הוא טים ברטון. הדמיון העשיר והשפה הוויזואלית הייחודית שפיתח בסרטיו, גורמת לי פעם אחר פעם להישאב לסרטיו כאל חלום. כבר בילדותי אהבתי את סרטו ביטלג׳וס, ועוד היום כשלי ילדים משלי עודני נהנית מכל סרט מחדש.
בין אם באנימציה כמו בסרטו הסיוט שלפני חג המולד, ובין אם בעיבוד ספרותי לאלכס בארץ הפלאות, סרטיו משלבים עולם דימויים סוראליסטי, ובבחירתו לגאוני משחק כגון ג׳וני דפ והלנה בונים קרטר יוצרים עולם שלם של עונג וגאונות צרופה.

איך אפשר לא להזכיר את הבמאי הכי מהולל בתחום הקולנוע ששמו כמובן הוא צ'פלין.
אכן מדובר בצ'ארלי צ'פלין.
המציא את דמות ה"נווד" הכה מפורסמת והפך לקלאסיקה קולנועית מהודרת!
עם שפם וכובע וסרטים שחור לבן מי בכלל יכול להיות במאי מבלי ללמוד עליו?
אז למרות שהכול נעשה ללא דיבורים צ'פלין הוא ללא ספק היסטוריה קולנועית…
ואיך אפשר שלא לצחוק קצת מנווד שעושה תעלולים מצחיקים ונהפך לגיבור..
אז אומנם זה קצת שונה מהיום אבל כשלמדתי עליו לא יכולתי שלא לצחוק אפילו רק מהמראה שלו :) 

 אני לא יודעת אם הוא האהוב…. אבל אין מה לעשות יוסף סידר הוא ישראלי.
צריך לפרגן האמנות הישראלית במיוחד כשהיא מייצגת אותנו תמיד בעולם עם הדרך הטובה ביותר.. להיות פעמיים מועמד לפרס האוסקר זה לא הולך ברגל וזה גם מעיד על האיכויות שלו. אז בהצלחה באוסקר השנה!
:)

 במאי סרטי אנימציה יפניים, שאת אחת עבודותיו הראשונות הכרתי כבר כילדה – הסדרה "הלב".
הוא התחיל כאנימטור, שמצייר את הרקעים בסרטים, וכיום הוא נחשב לבמאי האנימציה החשוב ביותר ביפן, שגם זכה באוסקר על סרט האנימציה הטוב ביותר.
הסרטים שלו, ביניהם "המסע המופלא", "הטירה הנעה", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו", "פוניו" ו"שירות המשלוחים של קיקי", הם סרטים יפהפיים ויזואלית, שעלילותיהם כוללות אלמנטים על טבעיים, כמו שדים מהמיתולוגיה היפנית, מכשפות וקסמים. יש בהם עומק ומסרים על אקולוגיה ושמירה על הטבע, יחסים בין הורים וילדים והאזרח הפשוט מול החברות הגדולות והדורסניות.
הסרטים של מיאזאקי מתאימים גם לילדים, שנמשכים לאנימציה היפהפיה ולגיבורים, שהם כמעט תמיד ילדים בעצמם, וגם למבוגרים, שמוצאים עוד נדבכים בסרטים, ולכן אני צופה בסרטים שלו יחד עם הילדים שלי, ויחד אנחנו חולקים את האהבה לאנימציה וליפן.

גארי מרשל ביים את הסרט "יום האהבה" עתיר השחקנים ההוליוודים , הוא ביים את הסרט בצורה מושלמת שלא משנה כמה פעמים אראה אותו אני עדיין אתרגש מהבימובי , הכתיבה והליהוק .

 הבמאי המועדף עלי הוא טוד סולונדז. נחשפתי אליו בכתה ח' כשצפיתי עם חברה שלי בסרטו "ברוכים הבאים לבית הבובות".
הסרט עוסק בילדה דחויה שעוברת התעללות רגשית בבית הספר וגם בבית אין לה מקום.
במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהסרט למעשה עלי. בתקופת בית הספר היסודי הייתי גם אני ילדה דחויה שרק רוצה לברוח, שאין לה מקום. ככל שהתבגרתי מצאתי את המקום שלי לשמחתי, אבל תמיד המשכתי לצפות בסרטיו של טוד סולונדז. משהו בבוז ובלגלוג שבו הוא מתייחס לדמויות ולסיטואציות בסרטים מצליח לגעת בי.
הסרטים לא קלים לעיכול ושנויים במחלוקת ממש כמו החיים.
הצפיה תמיד נותנת לי חומר למחשבה. הסירוב של סולונדז להתחנף או להתנחמד גורם לי להעריך אותו אפילו יותר בתור אמן.
זהו למעשה תפקידו של במאי טוב בעיני, ללכת עם האמת שלו גם אם זה אומר שהסרטים ידברו לקהל ספציפי ויהיו פחות רווחיים.
Reply · Like

· Unfollow Post · 3 seconds ago

 סופיה קופולה, אבודים בטוקיו, חמש ילדות יפות. לא החלטתי איזה מהם אני יותר אוהבת. למה? לכו תראו, גבשו דעה לבד. חוץ מזה שהיא הבת של ואייקון אופנה בפני עצמה

 כבר שאומרים את השם שלו מצטלצלת המנגינה הגאונית של ״ספרות זולה״, הסרט האולטימטיבי שאף פעם לא נגמר ומכיל בתוכו את ההומור הכי משובח בקולנוע, שחקנים הכי מדהימים שעם כל סרט שלו רק אוהבים אותם יותר, תחכום וכמובן מוזיקה מדהימה שעושה היסטוריה. משם יש לנו את כלבי האשמורת שקצת קשה להאמין שבני אדם עומדים בפני היצירה האלוהית הזאת, קיל ביל הצגה מדהימה של טרומן ההורסת מכה שנית וכמובן היצירה הגדולה בת ימינו. ממזרים חסרי כבוד שמעבר לפרגון לעם שלנו המשחק המשובח ביותר שיצא משחקנים שגם ככה גדולים, שנינות שכבר חשבתי שלא תהיה יותר בקולנוע של היום, צילום ועריכה מקוריים כמו שרק טרנטינו יודע ועוד דברים טובים רבים.

 כשאני רוצה לראות סרט קיטשי אני בחורת סרט שלו. כשאני רוצה לצחוק. כשאני רוצה לראות משהו שונה ומעניין. הוא ללא ספק ייחודי מאוד וכל סרט שלו מביא משהו אחר..תענוג! שנון ברמות, ומצחיק בטרוף(: והזקט הזה מעלף!!!!

הבמאי האהוב עליי הוא ללא ספק מייק לי. מדובר בבמאי שמשתייך לז'אנר הריאליזם הבריטי ועושה קולנוע חברתי שלא מפחד להגיד את האמת בפנים, לא משנה כמה היא קשה.
אל הקולנוע שלו נחשפתי בשנה הראשונה ללימודיי בסם שפיגל – אני זוכרת שאחד המורים שלי אמר שמהרגע שג'וני מ"עירום" של מייק לי נכנס לחייך (הדמות הראשית בסרט), הוא לא יצא מהם יותר לעולם, וכך אכן קרה. אני זוכרת את "הבעיטה בבטן" שחטפתי במהלך הצפייה בדמות המהפנטת הזו, דמות של אנטי גיבור מוחלט, שמתחיל את הסרט בלאנוס בחורה, ובעיקר את החמלה העצומה שחוויתי כלפיו, כזה שנאלץ להיות נביא הזעם של החברה הפוסט מודרניסטית ולהטיל ספק בכל מה שאנחנו מאמינים בו.
מייק לי, דרך ג'וני שלו, גרם לי להבין שהקולנוע יכול וצריך להיות הרבה יותר מאמצעי בידור; הקולנוע יכול להיות גם כזה שבוחן את העולם בו אנו חיים בעין ביקורתית, ולא מפחד לצאת נגדה במקומות שהוא מוצא ליקויים.

היום, כמורה לקולנוע, חשוב לי מאוד להפגיש את התלמידים שלי עם היצירה של לי ולגרום להם להבין שיש הרבה דרכים לחולל שינויים ולהעביר ביקורת, ושהקולנוע הוא כלי לגיטימי ורב עוצמה במטרה לעשות כן.

 וודי אלן. הוא נמוך, מכוער, יהודי ונוירוטי, והתכונות האלה משרתות אותו כבר קרוב לחמישים (!!!) שנה. בין הסרטים הבוסריים של תחילת הקריירה שלו ועד לסרטים המודרניסטיים של השנים האחרונות, וודי יצר כמה מהסרטים המרגשים והמצחיקים שניראו. סרטים שמעודדים הזדהות עם הדמויות, לצד תחושת לעג לחולשותיהן, הדמויות של אלן חוזרות על עצמן אך מצליחות כל פעם מחדש למצוא זווית חדשה ומרתקת על הניו יורקר המיוסר. תענוג צרוף.  

 שלום , קוראים ללי יובל ואני במגמת תקשורת בבית הספר , בתור אחת שמבינה בזוויות צילום , מרחקי צילום ושיטות צילום שונות אני נוהגת לבחון את הסרטים אפילו בלי כוונה מכל הבחינות האומנותיות והמצולמות הבמאי הטוב ביותר שלרמה שלו אני שואפת להגיע הוא שון מקנמרה , קודם כל אני נורא מתחברת לסרטים שהוא עשה (בקול גדול , גולשת בנשמה) צורת הצילום ובימוי השחקנים המשתתפים מעידים על בקיעות וידע נרחב בתחום , נורא אוהבת אותו ומקווה שאצליח כמוהו … שבת שלום ומאוד אהבתי את הז'קט אפילו שאני בת 15 ;-)

היהודי המרושע שמציף את כל הנושאים המטרידים של האנושות לתודעה, עושה את זה בשנינות ובסאטירה חסרת גבולות. הסרטים שלו מאופיינים בביקורת נוקבת על החברה ותמיד מותרים אותי מעורערת ומשועשעת.
העובדה שהוא לא מתפשר ומתעקש כן להתעסק בנושאים הלא נוחים האלו כגון- פדופיליה, בדידות, אכזריות, אטימות, קפיטליזם וכדומה, מעוררת השראה בעיניי כסטודנטית לתקשורת חזותית.
הדמויות שלו הן תמיד לוזריות, מסכנות, מעוררות רחמים. הוא תמיד מדבר על ריקבון אנושי כלשהו, אני מעריכה את האומץ שלו והחשיבות שהוא נותן לדמויות כאלו שאפשר בעיניי להזדהות איתן בקלות, והיופי האמיתי שהוא עושה זאת בצורה שהיא לא כבדה אלא בהומור נהדר.
"ברוכים הבאים לבית הבובות" "אושר" ו-"אגדות וסיפורים" הם לגמרי האהובים עלי, יש בהם נימה של עיוות וקיצוניות בלי להתחשב במה שמקובל להגיד בקול רם על החברה האמריקאית בקולנוע ולכן אני אוהבת את זה ואוהבת אותו.

 הבאמי שאת סרטיו אני מאוד אוהבת הוא אבי נשר האחד והיחיד. סרטים קלילים שבאים עם מסר, כל סרט שלו הוא משהו מיוחד, אני על סרט שלו ראיתי הרבה פעמים ומצפה לעוד סרטים טובים ואיכותיים.

הבמאי האהוב עליי הוא ללא כל היסוס סטנלי קובריק. סרטיו של קובריק הצליחו לגרום לי לסערה רגשית, מכל מיני סיבות. "התפוז המכני" גרם לי לנדודי שינה במשך כמה לילות, מתוך זעזוע על דרכו של העולם. "הניצוץ" הוא ללא ספק סרט המתח/אימה הכי טוב שראיתי בחיי, שגרם לי להעריך את ג'ק ניקולסון על משחק בלתי רגיל. "פול מטאל ג'אקט" הוא פשוט סרט המלחמה הכי מרתק שראיתי ואין מקום לויכוח בכלל, שלא לדבר על הפסקול המצוין שלו ועל הציטטות הרבות שנלקחות ממנו ("Me sucky-sucky. Me love you too much").
"האודיסיאה 2001" הוא סרט מוזר ללא ספק, אבל הוא גרם לי לחשוב… והרבה… ואני אוהבת דברים שגורמים לי לחשוב, סרטים בפרט. "בארי לינדון" הוא סרט תקופתי מדהים, כיף לראות את התקופה היפהפיה הזאת דרך העיניים הבורקות של סטנלי קובריק.
ואיך כמובן אפשר לשכוח את "ד"ר סטריינג'לאב", סרט שנון על תקופת המלחמה הקרה, שהצליח לשעשע אותי בצורה בלתי רגילה, עם פיטר סלרס הגאון.
בקיצור, לפני שאתיש אתכם לחלוטין באהבתי ובהערכתי לבמאי המוכשר והמצליח, שעורר השראה גם בבמאים מצליחים אחרים, כמו טרנטינו וסקורסזה, אני אסיים כאן בהמלצה חמה לראות את סרטיו של קובריק וליהנות מכל רגע.
סוף שבוע מרנין!

 הבמאים האהובים עליי הם שניים:
לטווח ארוך- סטיבן שפילברג.
לטווח קצר- שחר סגל.
שניהם מגשימים חלומות, לא מפחדים לגעת
ברגשות שטחיים ביותר ועמוקים ביותר.
האחד עושה זאת באורך מלא והשני עושה זאת
בשלושים שניות.

שניהם מצליחים לצקת תוכן ותמיד, תמיד
לשמר אופטימיות- גם אם היא הזהירה ביותר.
ובחיים שלנו, לטס פייס איט: אופטימיות זהירה
היא בגדר מצרך חובה.

הוא ללא ספק קוונטין טרנטינו. כמעט כל סרט שלו אני מגדירה בתור קאלט, ולא, אני אפילו לא מאלה שהתחילו עם ספרות זולה והתקדמו עם כל השאר באופן כרונולוגי. ההצתה שלי הייתה מאוחרת וגיליתי אותו רק בקיל ביל, ומאז צללתי לתוך הארכיון.

למה אני אוהבת אותו? כי הוא פסיכופט אמיתי, מהסוג שכבר לא מייצרים היום. הוא אלים, ברוטאלי, לא נותן הנחות- וכן, אפילו בחורה עדינה כמוני מצליחה להתחבר להומור המעוות שלו. כל סצינה עשויה בגאונות, ורק כשאתה לומד להכיר אותו כבמאי אתה גם לומד לשים לב לפרטים הקטנים שהופכים אותו למי שהוא.

תמיד משעשע אותי במיוחד שהוא לא חוסך במודעות עצמית, ולכן הוא גם תמיד דואג לככב בתפקיד אורח בסרטים שלו בתור דמות של לוזר שבדרך כלל גם נרצח על ההתחלה. חוש הומור מעוות, כבר אמרנו?

כל זה עוד מבלי שאמרתי מילה על הפסקול, אך, הפסקול! הפסקול של קיל ביל היה יצירת מופת בפני עצמו, והוא גרם לי לראות את ננסי סינטרה באור אחר לגמרי. בקיצור, אני רק יכולה להצטער על כך שהוד רוממותו טורח להוציא סרט חדש לאור רק אחת לכמה שנים, אבל כל עוד הוא ישחרר לאוויר סרטים חדשים עם בראד פיט בנוסח 'ממזרים חסרי כבוד', אני מבטיחה תמיד לסלוח לו ולשמור לו פינה חמה בלב.