שרשרת של "תמרה" במתנה

 תודה :)

 הסיפור שלי מתחיל בכך שעבדתי במשך 23 שנים כפקידה במשרד עורכי דין והרגשתי מבוזבזת על כך שלא הספקתי ללמוד בצעירותי ולמצות את עצמי כי תמיד הרגשתי שאני יכולה הרבה יותר.
ליום הולדתי ה -50 החלטתי לפרוש כנפיים ולהתקדם לפסגה חדשה בחיי ורשמתי את עצמי ללימודי משפטים כפי שתמיד רציתי.
סיימתי את התואר בהצטיינות יתרה בציון הגבוה ביותר מבין בני המחזור שלי.
היה חשוב לי להוכיח לעצמי ולסובביי שלהיות הכי טובה ובמקום הראשון אפשר בכל גיל, גם כשגילך פי 2 מבני כיתתך…
כיום אני עורכת דין מוסמכת שהספיקה להגשים את החלום שלה שכמעט התפספס.
בנותיי אמרו לי שלמדו מהסיפור שלי שלחלומות ושאיפות אין גיל, וכח הרצון יכול להוביל אותך לפסגות הכי גבוהות שתשאף לעצמך..

הרגע שבו פרשתי כנפיים היה בגיל 20 לאחר הצבא החלטתי ללכת בעקבות חלום הילדות שלי – לימודי משחק!!. לשם כך הייתי צריכה לעזוב את עיר הולדתי צפת, שכרתי דירה בתל אביב ונרשמתי ללימודי משחק.
כדי להגשים את החלום שלי עזבתי את הקן החם והמגונן של אמא ועברתי לעיר הגדולה שהייתה לי כה זרה.
כעת אני בשנה הרביעית בלימודי משחק, מחכה להצעה שתעיף אותי גבוה גבוה…

 מאז שאני זוכרת את עצמי אני פורשת כנפיים כמעט כל לילה…זהו חלום חוזר שלא עוזב אותי שנים ארוכות…אני מוצאת את עצמי במצבים שונים ואז מפעילה את הכנפיים ולאט לאט מתחילה להתרןמם ולעוף. לפעמים אני בורחת ממצבים מאיימים ולפעמים אני פשוט עפה להנאתי. התחושה כל כך אמיתית ונפלאה…תחושת שחרור וחופש אין סופיים. בחיים האמיתיים למדתי במשך השנים לאמץ את התחושה הזאת..למדתי לפרוש כנפיים ולעוף ממקומות שלא טוב לי בהם, הבנתי שכדי להרגיש בעלת ערך וביטחון עצמי כמו שאני מרגישה בחלומות האלו אני צריכה אומץ ותעוזה, ולא תמיד ללכת עם הזרם…למדתי להיות עצמאית ומשוחררת ממה יגידו. אין כמו התחושה הזאת שמלווה אותי מגיל קטן מאוד…תחושת החופש , העצמאות ,הכיף האדיר , האומץ והשלווה כשאני פורשת כנפיים ועפה!!!

אז ככה, הרגע בחיים שבו פרשתי כנפיים היה בגיל 26– נסעתי לחו"ל במטרה ללמוד, ללמוד וללמוד.למדתי בארץ פסיכותרפיה ואחרי כמה זמן החלטתי שאני רוצה להעמיק את ידיעותיי בתחום ולהתמקצע. לאחר שבדקתי את הנושא גיליתי שהפתרון לכך נמצא בבית ספר מיוחד בלונדון. תוך זמן קצר, ובהתלהבות גוברת והולכת, עברתי כל מיני מבחנים ואפילו התראיינתי דרך הטלפון. כשנסעתי השארתי מאחורי משפחה דואגת וגם חבר שמאוד אהבתי. אני לא יכולה להגיד שלא היו התלבטויות, אבל באותה תקופה שמתי את עצמי בראש סדר העדיפויות ומה שהיה לי חשוב זה להגשים את עצמי.
את ההלם האמיתי חטפתי כשכבר הגעתי למחוז חפצי. נתקלתי בכל מיני מצבים הזויים שבהם לא נתקלתי בחיים. למשל, החדר הראשון ששכרתי היה בדירה שהיתה בשלבי שיפוץ, ואת שאר החדרים לידי שכרו גברים פולנים חסונים. כשחברה שלי הגיעה לראות איפה אני גרה היא פשוט הזדעזעה. האמת, היום אני ממש לא מבינה מאיפה האומץ הזה הגיע, זה נראה לי ממש מסוכן, אבל באותו זמן חשבתי רק על המטרה שניצבה בפניי. הדרך להתרגל ולהסתגל לסביבה הזרה היא פשוט להתחבר עם אנשים שיכולים לעזור לך.התחברתי עם אחד הישראלים שלמד בבית ספר שלי והוא עזר לי לעשות את הצעדים הראשונים. הוא נתן לי רשימת מטלות יומית שעליי לעשות כדי להתרגל למקום וזה מאוד עזר. סיימתי את לימודיי בהצטיינות ואני לרגע לא מתחרטת שבאותו רגע ראיתי רק את טובתי שלי והתנתקתי כליל ממה שמחכה לי בארץ כולל האהבה הגדולה שאבדה לה…הגשמתי את האהבה הגדולה בחיי- המקצוע שלי.

היי,
אני כאן כדי לספר על אימי המדהימה שכרגע נמצאת בתהליך של פרישת כנפיים והגשמה עצמית. לפני כמעט כשנה אימי שהייתה אשת קריירה החליטה ביום בהיר אחד לעזוב הכל ולהתחיל בגיל 42 להכיר את עצמה, להתחבר לעצמה ולחפש את אושר וזוהר פמיני שבה. במהלך התהליך היא גילתה שיעודה האמיתי הוא לעזור ולטפל באנשים, התחילה ללמוד אימון אישי ומאז ועד עכשיו היא עושה גם לעצמה וגם לאחרים טוב, היא עסוקה בלתת כוח לאנשים. מיותר לציין שכל הבית הושפע ממנה :) ואם מדברים על פרישת כנפיים אז כל משפחתינו ועוד עשרות אנשים ע-פ-י-ם בזכות האישה המדהימה והמיוחדת ביותר שהכרתי ואי פעם אכיר..
שיהיה לכולנו חג שמח, בשורות טובות וימים מלאי חיוכים ואושר.
אל תפחדו ללכת בעקבות הלב :) תראו את אמא..

את הפרישת כנפיים הראשונה שלי עשיתי בגיל 6 כשהפרידו לראשונה ביני ובין אחי התאום בכתה א'.
עד אותו יום היינו דבוקים כמו דבק אחד לשני ולא היה דבר שהפריד בינינו .
הוא היה "שומר הראש" הקטן שלי ואני הייתי "הלוחמת" שלצידו.
הטראומה של ההבוקר הראשון בכיתה א' בלעדיו זכורה לי עד היום, במיוחד הבכי על כך שלוקחים לי את אחי ומפרידים בינינו למשך שעות כה רבות במשך היום.
בדיעבד "הכל לטובה" שנינו גדלנו ונהיינו עצמאים אך כמובן שעד היום אנו החברים הכי טובים…

"כנפיים, עוד מעט אני נוגע בשמיים
עולה הדופק והלב שלי נמס
אני כבר לא יודע איך להתייחס
יש לי כנפיים, לשניה הזאת נלחמתי בשיניים
כל כך חששתי מהרגע שאנשור
אבל היום אני טייס, אני ציפור…"

בחרתי להתחיל עם ציטוט מהשיר המדהים הזה כי זה פשוט מתאר מילה במילה את מה שחווייתי.
שנה שעברה עליתי לכיתה ט'.
אצלינו הבית ספר היסודי הוא מכיתה א-ח ובית ספר תיכון הוא מכיתה ט-יב כך שבעצם הגעתי לבצפר אחר , ילדים אחרים , כיתה אחרת , מורים אחרים . זה קשה תאמינו לי .
זו פשוט הרגשה מדהימה ! הפחד ההתרגשות הנחישות והרצון להצליח ולהוכיח ! זה היה מדהים .
פרשתי כנפיים ביום בו סיימתי את בית הספר היסודי .גם ההרגשה הייתה כזאת – כאילו עזבתי חלק ענק מהחיים שלי . כל החממה הזאת של בית ספר יסודי שדואג להכול ועוזר , ונותן המון תמיכה אהבה דאגה ומראה המון המון אכפתיות לכל ילד וילד – פתאום עזבתי הכל והעברתי לתיכון . פרשתי כנפיים וכך הפכתי להיות בוגרת ואחראית יותר (:

הסיפור שלי מתחיל לפני שנה בערך, התגייסתי לצבא לתפקיד מסויים שממש נילחמתי להיקבל אליו!במהלך הקורס נתתי את נישמתי להצליח, ולאחר מכן הייתי צריכה גם לצאת לקצונה, למרות כל ההצלחות וההגשמה היום יומית מהתפקיד, יום אחד קיבלתי תשובה של איזה בדיקה שעשיתי כיוון שלא הרגשתי טוב,והודיעו לי כי היתגלתה אצלי מחלת הסרטן!מאז עברתי טיפולים קשים מאוד ושערי נשר,נראתי על הפנים ובקושי יצאתי מהבית!! היתמודדתי עם המחלה הזאת בדרך קשה שלא נותנת לך אפשרות לעשות שום דבר,לעצור את החיים ולא להיות מסוגלים לזוז.לפני כמה חודשים סיימתי עם הטיפולים וקיבלתי את החיים שלי בחזרה!
את "פרישת הכנפיים" שלי אני עשיתי לא מזמן כשהבנתי שיש ניסים בחיים צריך רק להאמין לטוב ולהילחם כמה שאפשר.אז אחרי המון הירהורים ופחדים על איך שאנשים אחרים יסתכלו עליך,החלטתי שאני חייבת לעשות משהו,התחלתי לעבוד ולתכנן תוכניות לעתיד שיבוא, תוך כדי חשיבה חיובית לחיים!..

 אני פרשתי כנפיים כשהתחלתי לעסוק בעיצוב תכשיטים ופסלים קטנים של ינשופים. יש לי קולקציה גדולה של ינשופים שאני אוספת וכמו כן עושה אותם בעצמי ולכן כשראיתי את המתנה השרשרת של תמרה ראיתי שזה מזכיר לי ינשוף. עשה לי נחמד בלב והזכיר לי שגם אני פרשתי כנפיים בעקבות אהבה שלי לינשופים ולתכשיטים ומאז אני עושה את מה שאני אוהבת.

הרבה פעמים זמזמתי לעצמי את השיר של שלומי שבת " יום אחד אולי אפרוש כנפיים…" ודמיינתי שזה קורה, דמיינתי אבל לא העזתי.
מגיל קטן אני תופרת לעצמי כל מיני בגדים – חולצות, חצאיות מכנסיים והכל בגלל שבגיל 14במידה 46 היה קשה למצוא בגדים נורמליים בחנויות לנערה צעירה.
אז למדתי אצל סבתא את כל סודות התפירה ודי מהר העמדתי לעצמי עשרות בגדים, ממש קולקצייה שלמה והמחמאות לא הפסיקו לזרום.כשהתבגרתי המשפחה והחברים ממש לחצו שאני יתחיל לקחת את העניין צעד קדימה ואייצר קולקצייה לנערות מלאות כמוני שגם משוועות לבגדים שיחמיאו למידותיהן .
לא העזתי לקחת את הצעד הזה קדימה, פחדתי לפרוש כנפיים ולעוף עם החלום במשך שנים.
וזאת כי פשוט לא האמנתי שבאמת מישהו יאהב את זה והעסק מסוגל להצליח.
בדיעבד התברר לי שכל החרדות שלי נבעו עקב הדימוי עצמי הנמוך שליווה אותי בילדות וכעת הן עלו וצפו.
בעזרת המון תמיכה נפשית מאמא ומאחיותיי התחלתי לעבוד על הדימוי העצמי ולבסוף באמת עשיתי את הצעד המיוחל והתחלתי לשווק את בגדיי באופן עצמאי ובאמת זה הצליח!!.
כיום העסק עדיין בחיתולים אבל ההתחלה נראית בהחלט מבטיחה.
אז אומנם לשם פרישת הכנפיים נזקקתי להמון תמיכה ועזרה ממש כמו גוזל שבקע מהביצה , עכשיו רק נותר לי לנסות ולעוף, הכי רחוק שאפשר…

 שנה שעברה החלטתי לטוס לבד לניו יורק כדי לפגוש חברות שמעולם לא ראיתי קודם ולראות הופעה של זמר שאני מעריכה.האמת היא, שהופתעתי מעצמי.הרי לטוס לבד למדינה אחת בשביל לראות זמר שאף אחד לא מכיר וחברות שמעולם לא פגשת זה סוג של טירוף,לא?
זה לפחות מה שהסביבה הקרובה אמרה לי.אבל מה שלמדתי מהחוויה היה שאם נזהרים זו יכולה להיות חוויה בלתי נשכחת.החופש של לטייל לבד, לגלות את העיר ולגלות דברים על עצמי שמעולם לא ידעתי היה נפלא.כשהתחלתי את הטיול לא ידעתי אם אני אוכל להתמודד עם ה"לבד" הזה.סיימתי אותו עם הגילוי שלא רק שאני יכולה לטייל לבד אלא אני יכולה ליהנות מזה.אבל אני חושבת שהדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא ששווה להתעקש לעשות דברים שאוהבים, גם עם כולם מסביב חושבים שזה טירוף :).

 לפני כחמש שנים כשאני בת 30…כן, כן, בת 30… כשכל חיי אני עם חבר קבוע(לא אותו אחד) , ודבוקה כמו סלוטייפ לאבא שלי, החלטתי לעזוב הכל! לעזוב את החבר הקנאי! לעזוב את הקן החם! פשוט להתחיל חיים חדשים בעיר אחרת, לבד ובערך מההתחלה…חיפשתי דירה, מצאתי, לקחתי תיק קטן עם תמרוקים, תיק עם נעליים, תיק עם בגדים ופשוט עברתי דירה! למרות שפחדתי כמו ילדה קטנה להיות לבד בלי כל ההגנות מסביב כל המוכר והאהוב עלי אזרתי בטחון, ופשוט התחלתי לחיות, לבד! אין לכם מושג כמה מעולה הרגשתי..אני, הילדותית, התלותית, זאת שכל חייה נמצאת תחת כנפם של גברים בחיי, חשובים מאוד, אבל עדיין תחת חסותם ותלויה בהם בלי גבולת..הרגשתי מעולה, הילכתי לי ברחובות כמו ילדב בלונה פארק, וחסר רק שהייתי תפחת לעצמי על השכם(: על התעוזה! כיף לקחת את עצמיך ולפרוש כנפיים, בהתחלה מפחיד ואח"כ את מרגישה טובבב!!!!!!! חג שמח(: