ספר מודל

•  
•  
•  

עדה זמורה. תזכרו את השם (צילום: באדיבות סוכנות יולי)

בית משפחת זמורה במושב ניר צבי מלא בספרים. מאות ואלפים מהם גודשים את המדפים, רובם ככולם יצאו בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" המשפחתית ונמכרים ברשת שבבעלותה, "צומת ספרים". לגדול בבית כזה זה לא פחות מגן עדן לחובבי קריאה. אלא שאם את נערה שסובלת מהפרעת קשב ובכלל חולמת לככב על שערי מגזינים, זה נהיה חתיכת תיק.

"אני היחידה במשפחה שלי עם הפרעות קשב מאובחנות", מספרת עדה זמורה (19), הבכורה מבין שלושה ילדים.  "מאז שאני זוכרת את עצמי היו ממש מכריחים אותי לקרוא, הקציבו לי פרקים. הם אמרו לי 'לפני שאת קוראת את הפרק, את לא עושה שום דבר שאת רוצה'. כשהייתי ילדה שנאתי את זה, אבל היום אני שמחה שהם עשו את זה".

את עדיין קוראת?
"לא, כבר כמה שנים שלא קראתי. הייתי קוראת המון ספרים של 'מרגנית', קומיקסים של אסטריקס וטינטין, אבל הפעם האחרונה שקראתי ספר היתה בתיכון. הלוואי והיה לי את הכוח הנפשי לשבת ולקרוא. כואב לי קצת שאני לא מצליחה. גם את ההורים שלי זה מאכזב, למרות שהם הפסיקו להציק לי".

•  
•  
•  

לא בדיוק מה שציפו שאהיה (צילום: אלון שפרנסקי)

ההורים של עדה כנראה יודעים שאין טעם ללחוץ עליה, פשוט כי היא מסתדרת יופי גם בלי לטחון רומנים רוסיים. מדובר אמנם בנצר לאצולה ספרותית ישנה שחתומה על כמה מהנכסים הרוחניים של התרבות הישראלית, אבל בשנתיים האחרונות היא לגמרי הולכת ובונה לעצמה רזומה מכובד בתעשיית האופנה בארץ ובעולם, צעד אחר צעד. לבית הקפה שבו אנחנו נפגשות היא מגיעה באוטובוס מצילומי איפור למיקי בוגנים, מקדימה בעשרים דקות ואפילו לא מתקשרת לדחוק בי. במקום זאת היא ממתינה בסבלנות מופתית, בטח למי שמעידה על עצמה שהיא תזזיתית ולא מסוגלת לשבת במקום אחד. "הפרעת הקשב שלי מאוד הפריעה לי כשהייתי קטנה", היא מודה. "הרגשתי שונה וידעתי שאני צריכה להתאמץ פי שתיים בשביל להגיע רק לממוצע, אפילו לא מעבר, והייתי מאוד מתוסכלת. אבל זה גם חלק מהאישיות שלי ומהתכונות שאני אוהבת בעצמי. טוב לי עם העובדה שאני קפיצית, כיפית, משוגעת".

 "כשקוראים למישהי אנורקטית זה בדרך כלל מקנאה"

אירוני, אבל דווקא הקשרים המשפחתיים לעולם הספרות הם אלה שעזרו לעדה לפרוץ כדוגמנית: לפני כמה שנים, כשעבדה באחד מדוכני ההוצאה בשבוע הספר, גילה אותה סוכן של "יולי" והציע לה לבוא לפגישה בסוכנות. הוריה התנגדו אז ודרשו שתסיים קודם את הלימודים. "עצבן אותי שהם לא הסכימו שאדגמן", היא נזכרת. "הם טענו שבגלל הפרעת הקשב אין סיכוי שאצליח גם בזה וגם בבגרויות. אבל הרגשתי מוכנה, ידעתי שיש לי את הנתונים ורציתי את זה מאוד".

ההורים הם עילי, פרופסור להיסטוריה ובנו של אהד זמורה ז"ל, ויעל מולצ'דסקי, ראש מדור ספרי ילדים ונוער בהוצאה המשפחתית. בני הזוג מדלגים עם המשפחה בשנים האחרונות בין נקודות שונות על הגלובוס: תחילה למדו בקיימברידג' שבאנגליה, אחרי שנתיים וחצי שבו להרצליה, משם עברו לחיק משפחת זמורה המורחבת במושב ניר צבי, חזרו לאנגליה עם שלושת ילדיהם בזמן שנת השבתון של האב, ולפני כשנתיים המריאו לניו יורק – בלי בתם הבכורה שהעדיפה להישאר בארץ לבדה, רגע אחרי שסיימה את הלימודים וחתמה סוף סוף בסוכנות.

•  
•  
•  

לא קוראת יותר מדי ספרים לצערה (צילום: אסף עיני)

"זה היה ממש קשה בהתחלה", היא אומרת. "עזבי את הגעגועים – הייתי צריכה פתאום להסתדר לבד, מימנתי את הכל, את האוכל ואת היציאות. גרתי עם סבתא שלי, אבל היא אפילו לא בישלה לי. אבל אני מבינה אותם – זו לא עבודה שבה אני מקבלת אלפיים שקל בחודש, אז הם אמרו 'טוב, היא יכולה לממן את עצמה, שתעשה את זה'".

חודש אחרי שההורים עזבו לניו יורק לשנה עם אחיה הקטנים, זמורה הוזמנה לאודישן ומשם הדרך לעבודה הראשון – צילומים לקמפיין אינסטגרם של "קסטרו" – היתה קצרה. "זה התגלגל מאוד מהר. חודשיים אחרי הטסט שלי טסתי לניו יורק והצטלמתי לקמפיין של המעצבת רייצ'ל קומי. זה לא היה נורא כי גרתי עם ההורים, והייתה לי אפילו יותר תמיכה מאשר בעבודה הראשונה שלי".

היא דחתה את הגיוס בשנה ("לא עשו לי בעיות בכלל") ובזמן הזה הספיקה להצטלם לגיליון בגדי הים של בלייזר, לככב בקמפיינים של פוקס ו-TwentyFourSeven, לנסוע לפריז ולהצטלם לקמפיין של מעצב העל יוז'י ימאמוטו ומותג הנעליים "What For",  לככב במגזינים נחשבים כמו Elle וגם לצעוד על המסלול בתצוגה של Y-Project בשבוע האופנה בפריז.

•  
•  
•  

כיכבה בקמפיין של יוז'י ימאמוטו (צילום: באדיבות סוכנות יולי)

יש לא מעט שמסמנים אותך בתור "הדבר הגדול הבא".
"כל פעם אני עובדת עם מישהו שהוא יותר ויותר גדול בתעשייה והוא נותן לי את התחושה הזו, וגם בראיונות תמיד קוראים לי ככה. זה לא מפחיד אותי, זה משמח אותי. אני מאוד רוצה להתקדם ולהצליח".

טוב, אז על פי חוקי הז'אנר את צריכה ריאליטי, או להיות חלק מפאוור קאפל.
"הציעו לי ללכת ל'האח הגדול'. אני יודעת שזו מקפצה, אבל אני רואה את כל כוכבי הריאליטי ששורדים שנה-שנתיים ואז חוזרים להיות כמו כולם. אני לא רוצה את זה וגם לא מאמינה במקפצות לא טבעיות. אני רוצה להתקדם בזכות עצמי, לא בזכות איזו תוכנית טלוויזיה או חבר מפורסם".

היא אולי מסתובבת בעולם, אבל כבר במפגש הראשון עם עדה אפשר להבין שהבחורה הזו העבירה שנים במושב. סגנון פשוט, פנים נקיות, אטיטיוד בריא לגמרי. היא אמנם מפנטזת על עבודה עם ורסאצ'ה ודיור, אבל מודה באותה נשימה שבחיים האמיתיים שלה היא שונאת שופינג. "לא הייתי מתאפרת גם לפני שהתחלתי לדגמן, ועכשיו זה עשה לי עוד יותר אנטי", היא אומרת.

יש הרבה סטיגמות על עולם הדוגמנות: סמים, הטרדות מיניות, הפרעות אכילה.
"אנשים מחוץ לתעשייה תמיד הזהירו אותי, והייתי בטוחה שזה קורה כל הזמן. גיליתי שהסטיגמות האלה קיימות, אבל לא כמו שעושים מהן. נניח, ראיתי בנות שלא אוכלות וגם רואים עליהן, אבל לי אף פעם לא היו בעיות כאלה. אני שומרת על עצמי ועושה המון ספורט אבל אני לא מתדרדרת לקיצוניות. חברות שלי מקבלות הרבה טוקבקים על איך שהן נראות, אבל אנשים לא מבינים שיש סיבה שהן הפכו לדוגמניות – יש להן נתונים והגוף שלהן יכול להגיע למצב כזה. כשאנשים קוראים להן 'אנורקטיות' זה בדרך כלל מקנאה או מחוסר ידע. זה לא מרגש אותי".

•  
•  
•  

שומרת על עצמי ועושה המון ספורט (צילום: אלון שפרנסקי)

טירונות או קמפיין של לנקום?

כמו הרבה בנות יפות, קנאה זה לא דבר חדש עבור עדה. כשעברה מהרצליה למושב נאלצה להתמודד עם ילדות שהתקנאו בחדשה מהעיר, התנכלו לה והחרימו אותה. "בנות לא מקנאות בי על זה שאני דוגמנית, הן מקנאות בי בגלל הנתונים שלי", היא מסבירה. "אבל החברים הקרובים מסביבי מפרגנים".

גם בן הזוג מפרגן לה, אבל בעירבון מוגבל. עדה ועמית, חייל בן עשרים מחיל הים, הכירו דרך חברה משותפת כשהיו בני 15 ומאז לא נפרדו, גם לא כשהצטלמה לקמפיין של פוקס עם דוגמן לוהט לצידה. "מבחינת פיתויים לא קשה לי, אני אוהבת אותו ונמשכת רק אליו", אומרת זמורה. "כן קשה לי מהבחינה שהוא לא מכיר את העולם הזה בכלל. הוא לא יודע מה זה ולפעמים הוא שואל יותר מדי שאלות וקצת קשה לו עם האינטימיות, עם זה שאני מצטלמת נניח בהלבשה תחתונה. הוא מפרגן, אבל הוא גבר".

חששת להיכנס לנעליים של בר רפאלי בפוקס?
"האמת שלא, בכלל לא חשבתי על זה. אבל זה כן מאוד מרגש כי כבר הייתי המון פעמים באודישנים שלהם ולא לקחו אותי כי אני כביכול פחות מסחרית, יותר היי פאשן. פתאום שמו לב אליי, וזה כן היה קצת מלחיץ כי רציתי להרשים אותם".

•  
•  
•  

סורי בויז, יש לה חבר (צילום: אלון שפרנסקי)

רפאלי, למקרה שתהיתם, היא ממש לא מודל החיקוי של זמורה. היא מעדיפה את גל גדות ("אני גם מכוונת למשחק, והיא מאוד מצליחה בחו"ל") – ואם שואפים גבוה, אז בכלל היתה רוצה להיות מלאכית של "ויקטוריה'ס סיקרט" כמו קנדיס סוונפול. "היא גם נראית לא מהעולם הזה, אבל לא רק. לא תמצאי הרבה דוגמניות במעמד שלה עם אישיות כמו שלה, צנועה ומתוקה".

לא בכדי נמשכת זמורה לתדמית המחוברת לקרקע של סוונפול. למרות שנולדה לאחת המשפחות המבוססות בארץ, היא מפרנסת את עצמה מגיל 18. "אני לא בזבזנית, אז יוצא לי לחסוך. חברים שלי מתלוננים שהם חיילים עניים ואין להם כסף ליציאות. אני מאוד שמחה שאצלי זה לא ככה", היא אומרת בפשטות. לפני ארבעה חודשים התגייסה לצה"ל ומאז משרתת בתל השומר, שם היא מעבירה הרצאות על חיל השלישות בפני תיכוניסטים לפני גיוס.

"היו לי הרבה התלבטויות לגבי השירות הצבאי", היא מודה. "היה שלב שבו לא רציתי להתגייס בכלל, פחדתי שזה יפגע לי בקריירה. בדיעבד זה באמת קרה – הייתי אמורה להצטלם לקמפיין של 'לנקום' העולמית בניו יורק בזמן שהייתי בטירונות, רצו שאטוס ולא הצלחתי. לא היתה הזדמנות נוספת לעשות משהו כזה מאז, וזה מאוד קשה".

•  
•  
•  

התלבטה הרבה ובסוף החליטה להתגייס (צילום: אסף עיני)

את מתחרטת על ההחלטה להתגייס?
"לא. עם כמה שקשה לחשוב על זה, עשיתי שיחה עם ההורים שלי והבנתי שזה חשוב להתגייס, במיוחד אם אני רוצה לגור כאן. זו החובה שלי למדינה".

וזה גם תורם לתדמית המקומית שלך כאן, בניגוד לסלבס שלא עשו צבא וחוטפים ביקורת.
"אני לא חושבת שזה קשור. תראי את בר רפאלי, היא לא התגייסה ויש מספיק אנשים שאוהבים אותה ומעריצים אותה. לא בגלל זה אני עושה צבא – זה פשוט לא נראה לי לגיטימי לא להתגייס רק בגלל הקריירה. אם הייתי גרה פה ולא מתגייסת, הייתי מרגישה מאוד אשמה, כאילו אין לי זכות להיות פה בעצם. זה משהו שההורים שלי לימדו אותי".

 "אין לי ספק שאחזור לישראל"

למרות הפטריוטיות, זמורה מבינה שהעתיד מחכה לה מעבר לים. אחרי הצבא היא מתכננת לעבור להתגורר בניו יורק ולקדם שם את הקריירה שלה, למורת רוחם של מי שהיו רוצים לראות אותה משתלבת באימפריה המשפחתית. "אני מאוד גאה בעסק המשפחתי. ספרים זה מאוד חשוב. אבל אני קצת 'הבן של הסנדלר הולך יחף'", היא צוחקת. "ההורים שלי עדיין מצפים שאחזור לזה, הם לא רואים את הדוגמנות כעבודה אמיתית לעתיד. אני גם לא רואה את עצמי מדגמנת עד גיל מאוחר, אבל אני לא חושבת שאני אחזור לעבוד בהוצאה. אולי אפתח עסק משל עצמי או משהו כזה".

•  
•  
•  

לא יושבת בשקט, חייבת שינויים כל הזמן (צילום: אלון שפרנסקי)

אפשר לומר שזה המרד שלך? להפוך לדוגמנית במקום עורכת ספרותית?
"אולי זה בתת המודע שלי, אבל זה לא מכוון. תמיד הייתי רחוקה מכל מה שההורים שלי עשו. אבא שלי פרופסור להיסטוריה – והציון הכי נמוך שלי בתעודה היה בהיסטוריה. שנאתי את זה. וגם כל העניין של הספרים. הכל הפוך. אני לא יכולה לשבת בשקט – חייבת כל הזמן שינויים, וזה מה שהתעשייה הזו מספקת".

איפה את רואה את עצמך חיה בסופו של דבר? בארץ או בחו"ל?
"אין לי ספק שאחזור לפה, זה הבית וזה המקום שבו אני ארצה לגדל את הילדים שלי. אבל כל עוד אני בתעשייה אני שואפת רחוק, אני רוצה לעשות את זה בגדול. ההורים שלי בעצמם חיו בחו"ל הרבה שנים ולמדו ועשו את מה שהם רצו לעשות. כל עוד ישראל היא היעד האחרון שלך, זה בסדר. זה לא שאתה חייב לגור כאן כל החיים".

•  
•  
•  

חולמת על חו"ל אבל את הילדים תגדל רק בארץ (צילום: אלון שפרנסקי)

החבר ייסע איתך?
"אנחנו זורמים. זה כן רציני, אבל אני בגישה שאני לא יודעת מה יקרה. יכול להיות שמחר ניפרד, אי אפשר לדעת. חתונה זה לא באמת נושא לדיון עדיין".

כשאנחנו נפרדות, אני מתפלאת שהיא לא רוצה לנסוע במונית שהסוכנות הציעה לה, למרות שהיא אחרי יום ארוך שהחל בבסיס, המשיך על סט צילומים והסתיים בראיון. לעדה זה נראה טבעי לגמרי פשוט לתפוס אוטובוס לניר צבי. "חברים שלי אומרים 'אני לא יכול לצאת מהבית בלי אימא, אז איך את יכולה להסתדר לבד בפריז?' ואני יודעת שזה בגלל החינוך שקיבלתי", היא אומרת. "יש אנשים שלא מרפים מהילדים שלהם, אבל ההורים שלי דחפו אותי – הם לא הסכימו לקחת אותי למקומות, אמרו לי 'לכי לבד, את לא צריכה אותנו'. כבר מגיל צעיר אני עצמאית, אז זה נראה לי מובן מאליו להסתדר לבד".

כבר למדה להסתדר לבד (צילום: אסף עיני)