שמלה של אלון ליבנה לקסטרו במתנה

 עד גיל 26-עזבתי את חבר שלי אחרי 8 שנים של חברות בכדי להיות שלמה עם ההחלטה הגורלית האם להתחתן עם החבר הראשון שלי.עזבתי את הצפון וגרתי במרכז הארץ כשנה, הכרתי שם בחורים לא משהו בכלל וחזרתי לצפון והתחתנתי עם אותו אחד שעזבתי שהיום אב ילדיי

 עד גיל 26 אני הספקתי לבקשר ב-9 מדינות,להתאהב,לקפוץ ממטוס,לאמץ כלב,להיזרק,להתאהב מחדש ולכתוב את כל מה שעשיתי עד גיל 26.

בהתחלה חשבתי שההתמודדות שלי לא ראויה לאור כל הסיפורים פה (לא מקנאה במי שצריך לקרוא הכל ולהחליט), אבל במחשבה שניה- אין יום שהמחשבה הבאה לא עוברת במוחי:
הדבר הכי טוב שעשיתי הוא ללא ספק הפרידה מהחבר האחרון שלי. פרידה היא כותרת קצת לקונית… יהיה נכון להגדיר את זה כ"יציאה לחופשי", "הקלה" ו"שחרור אמיתי"! הרגשתי כלואה וכבולה בקשר הזה. ממש מעורערת ולא יציבה. באיזשהו שלב איבדתי את עצמי ואת שמחת החיים שלי. נשמע אובדני משהו, אבל באמת מי שמכיר אותי, היטב יודע שחיוך ושמחת חיים הם חלק בלתי נפרד מהוויתי. נשמתי לרווחה ברגע שזה נגמר. אפילו כבר חיכיתי לזה… הרי תמיד מחכים לזמן הנכון כדי לעשות דברים כאלה. אז, זהו, שאין דבר כזה. צריך לחתוך וזהו. ומאז, אני מתמלאת שמחה ותחושת הקלה מטורפת בכל פעם שאני נזכרת בעבר…
לסיכום, הייתי אומרת בפה מלא שגם ביטול של מצב קיים הוא מעשה משמעותי ולאו דווקא יצירה או עשיה של משהו חדש (כמו רוב המקרים פה). ועכשיו- תעשו את השיקול שלכם… אני בטוחה שלא מעט מאיתנו היו ויהיו במצבים דומים. אל לנו להיות בקשר או במצב שלא טוב לנו. אשרי העושה את שגורם לה לאושר ולטוב! ולחיי קבלת החלטות נכונות :)

למדתי להעריך את עצמי והפכתי לאישה חזקה ומאושרת. כשהייתי קטנה הייתי ברווזון מכוער או שהתעלמו ממני או שצחקו עלי עד גיל 26 הספקתי לעשות תואר אקדמי, ניתוח פלסטי, היתה לי בעיה בריאותית שהצלחתי להתגבר עליה בעזרת חשיבה חיובית ואמונה. עברתי שינוי חיצוני ופנימי ככ גדול שאף אחד מהעבר לא מזהה אותי בכלל פשוט נולדתי מחדש. זו הוכחה שלא תמיד הנעורים זה משהו להתגעגע אליו אני לעולם לא אוותר על הבגרות הנשית והנפשית שלי! ואין כמו שמלה כדי לחגוג נשיות:)

[לא שהגעתי לשם] היה לשבור את המרפק. שזה נשמע אידיוטי אבל לסיפור יש משמעות.
אבל נתחיל מההתחלה.
החלום שלי מגיל 15 בערך היה את הטיול הגדול בניו זילנד. לקראת השחרור מהצבא מצאתי שותפים אינטרנטיים למסע , תכננתי הכל לפרטי פרטים כמו שרק אובססיבית לסדר שכמוני יכולה, ונסעתי ל-3 חודשים לניו זילנד להגשים את החלום.
שלא התגשם בדיוק כמו שתכננתי. אני והשותפים לא הסתדרנו, נשארנו ביחד בכל זאת והייתי בודדה למדי. ואחרי פלוס מינוס חודש בטיול – ביום השני של טרק בן 3 ימים – נפלתי ושברתי את המרפק. יומיים הסתובבתי בלי שבכלל ידעתי שהוא שבור. וכבר באותו סופ"ש גיליתי שאני צריכה ניתוח, כלומר לחזור לארץ.
אני בנאדם שבלת"מים הם האויב הכי גדול שלו. מן הסתם זה לא היה אחד מרגעי השיא שלי.
אבל כל החוויה הזאת, של הלבד לבד – לטוב ולרע(כי כשבא לי לדבר עם המשפחה והחברות בארץ ולבכות להם ב-4 אחה"צ, אני לא יכולה, כי אצלם 4 בבוקר. ואני לא יכולה לתאר לכם כמה לתפקד עם מרפק שבור ועוד של היד החזקה זה עניין מאתגר.), ושל החלום שרציתי שיתגשם בצורה מושלמת אבל ממש לא יצא, ממש בנו אותי כבנאדם. לא שההתמודדות שלי עם בלת"מים יותר טובה עכשיו :P, אבל איכשהו גדלתי מכל זה. חזרתי לארץ ונותחתי אחרי כמה ימים. חודש אחר כך הצלחתי ליישר את היד. בערך 4 חודשים אחר כך הפסיק לכאוב לי כשהפכתי את כף היד שלי לקבל עודף באוטובוס. לא ייאמן כמה משמחים ניצחונות קטנים שכאלה יכולים להיות. והצלקת שיש לי על מרפק ימין עדיין מזכירה לי – לניו זילנד אני חוזרת, לעשות אותה כמו שצריך. ואולי אז זה יהפוך להיות הדבר הגדול ביותר שעשיתי.

שלום לכולם
הדבר הכי גדול שאני עשיתי בחיי זה להיות עם הבן זוג שלי 10 שנים ללדת 3 ילדים מקסימים וזאת למרות שאני רק בת 28 ולהחזיק בנישואים למרות כול הסטטיסטיקות הלא מחזקות של אחוז גירושין יש עליות ויש ירידות אבל יש אהבה גדולה שמתגברת על הכול מקווה שלא ניפול לעולם לסטטיסטיקה ונמשיך לעשות את הדבר הכי גדול שהוא משפחה

אני פחות או יותר ממוצעת אבל אני באמת משתדלת להיות כל יום בנאדם טוב עבורי ועבור הסביבה שלי והאמת שזה לא כ"כ קל אבל אני חושבת שאני עומדת בזה לא רע…ולכן אני מראש מודיעה שאני מעוניינת להעביר את השמלה לבחורה שנדרסה לבחורה שננטשה או בכלל לבחורה שמעולם לא לבשה שמלה…

מצאתי את הנפש התאומה שלי!!!
עד גיל 26 הכרתי ויצאתי עם בחורים מכל הסוגים.
ופשוט אף אחד לא התאים לי עד שמצאתי את האחד והרגשתי בלב שזה זה.
והיום אנחנו נשואים והוא האבא של ילדיי.

עד גיל 26…
התחתנתי בגיל מוקדם ובגיל 22 ילדתי את בני הבכור … כמה אהבה כמה ריגושים ואחרי כל זה הכל נהיה רע גיליתי כמה רוע יש באדם שאיתו התחתנתי … הוא עשה לי דברים שחשבתי שנחרב העולם אבל לשמחתי התגרשתי ונשארתי עם תינוק בן שנה וחצי בלי כלום עם חובות גדולים והפסדתי בית … אבל הייתי מאושרת עד השמיים שיש לי שקט .
חשבתי שבשבילי החיים ימשיכו עם בני לבד כל החיים בנחת אני יגדל אותו וימשיך בחיים . אבל החיים תכננו לי משהו אחר לגמרי בגיל 26 פגשתי גבר מדהים יפה מבחוץ ויפה מבפנים .. בקיצור הלוואי על כל בת ישראל הייתי פורחת וזורחת מהבוקר ועד הערב והכל בגלל האהבה יצאנו שלוש שנים ואחר כך התחתנו היום יש לנו שתי בנות מקסימות .. והכל התחיל אצלי בגיל 26 ובגלל זה אני ממלאת לוטו עם הסיפרה 26 זהו מספר המזל שלי ובעלי נולד בתאריך 26/11 …מאחלת לי לחיות באושר ולגדל את ילדיי עד גיל 126
תודה חגית

הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26 הוא טיול למקסיקו 3 חודשים לבדי בהתחלה היו מלאאאאאאאאא חששות וברגע שהגעתי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון החיבור לעצמי היה שווה הכל וזה דרש רק קצת אומץ

אני הספקתי.
גרנו בדירת 2 חדרים הוריי אחי ואני.
היינו מתביישים להביא חברים הביתה, התחלתי לעבוד בגיל 14 ובגיל 20 כשהוריי החליטו לקנות דירה, בתור תודה על השנים שהם גידלו אותנו בכבוד ובגאווה החלטתי שאני עוזרת להם בכסף.
אז נתתי את כל שחסכתי, שזה היה בערך 70,000 ש"ח.
זהו כל הסיפור שלי….

קניתי את הג'ינס הראשון שלי במידה 28..
בגיל 23.. אחרי שנים של התעסקות אובססיבית במשקל
השלתי מעלי את 13הק"ג שהיו בעכרי ממש..
שעמדו בדרכי בכל פעם שרציתי לצאת מפתח הבית לאירוע משפחתי מסיבה או סתם ללכת לחברה..
היום במבט לאחור אחרי אינספור נסיונות חוזרות ונשנות להעיף אותם קיבינמט מעלי אני גאה לומר שזה הדבר בכי גדול שעשיתי עד כה..

אני סך הכל בת 17. בעצם, אפילו לא זה. אבל אוטוטו. אני לא מצליחה לחשוב על משהו גדול ומטורף שעשיתי בחיים, אבל אני בטוחה שזה עוד יגיע. הדבר הכי גדול שעשיתי עד היום….זה לחלום. לחלום על הדבר הגדול שאני רוצה לעשות. או על כמה דברים גדולים. על חוויות כאלה, שאני לא אשכח. על מסעות. על ריגושים. אני חושבת שהספקתי דיי הרבה בחיים..תמיד הייתי ילדה מאוד פעלתנית. אני רוקדת, מנגנת על גיטרה, ויודעת גם חליל צד וקלידים. אני מדריכה בצופים. טיילתי בעולם עם משפחתי כבר הרבה פעמים. ראיתי נופים מדהימים. נחשפתי לתרבויות שונות. אפילו הספקתי לחוות נחיתה מתא הטייס, ממש בכסא שסמוך אליו – שזו חוויה מדהימה שזכורה לי ושאני יודעת שהרבה חולמים לעבור. הספקתי להתחרות במרתון תל אביב, לצלוח את הכנרת, ולהשתתף בהמון תחרויות ספורט שונות. אני מציירת ויוצרת המון, בהמון דרכים, וזו הדרך הכי טובה בשבילי להביע את עצמי. אני שואפת ללמוד עיצוב אופנה \ עיצוב גראפי \ צילום, ובכל מקרה להמשיך לשלב אותם בחיי. אני כותבת. בכל יום. בדיוק על הדברים האלה, שאני חושבת לעצמי, על הדעות שלי בנושאים שונים, על דברים שחוויתי ושאני עוד רוצה להספיק לחוות. על תשוקות, על תקוות. לפעמים אני גם שרה לעצמי את מה שעובר עלי. אבל כל זה – זו רק השגרה..הדברים שאני כלכך אוהבת שכבר הפכו לדבר רגיל. הדבר הגדול באמת עוד יגיע. אולי הוא יהיה חלום שיתגשם. אולי הוא יהיה מטרה שהושגה. ואולי הוא יהיה הדבר הכי ספונטני ונפלא. אבל בכל מקרה, ואני מגיעה לנקודה שלי – אל תפסיקו לחלום לעולם, אל תפסיקו להציב לעצמכם מטרות, אל תפסיקו לשאוף, אל תפסיקו לחיות את הרגע – ותחוו דברים גדולים בפני עצמם בכל יום.

בגיל 5 עברתי ניתוח אפנדיצית שהחלמה ממנו הייתה מאוד קשה(כחודש על הקביים ולמדתי ללכת מחדש).מצטבר שהוא היה אחורי והסתבך…
עלייה,לימוד שפה,טילים בדיוק כשהגענו ולא ידענו שפה,לימודים,חתונה,בית,משכנתא,עבודה,למדתי כמה מקצועות(הנח"ש,טכנאות מחשבים)
הספקתי ללדת את 2 ילדי האהובים מתוך 3!

תמיד אהבתי לשיר ולשחק כשהייתי יותר צעירה הייתי מופיעה בהצגות ואמא תמיד אמרה לי שאני עוד אגיע לברוודי (נו אמהות), אבל תמיד ידעתי שמשחק ושירה יהיו לי לתחביב. אך לאחר הצבא החלטתי בכל זאת להגשים את החלום ולהגיע לברודווי. באמצע הצגת "שיער" הופתעתי כשהשחקנים העלו אותי על הבמה לשיר ולרקוד איתם. החוויה הייתה עוצמתית, מרגשת נורא וגם מאד חשובה לי.

קמתי יום אחד בבוקר והחלטתי שאני חייבת לשנות את כל הבגדים בארון… תרמתי את כל הבגדים אבל הכול!!!!! , והלכתי לבנק… לקחתי הלוואה וקניתי הכול מחדש… חשבתי לעצמי אם אין כמו בגד חדש להתחיל את היום אז אין כמו ארון חדש להתחיל את החיים …!!!!! (הבעיה היחידה שמאז לא קניתי כלום… כי שכחתי פרט חשוב באותו רגע של שיגעון -שהלוואות צריך להחזיר :-)….)

דבר ראשון אני רק בת 15 אז יש לי הרבה מה להספיק…

אני לא טיפוס של שמלות ויש לי עוד שבועיים אירוע קרוב לאחיין שלי בר מצווה, השמלה הזו ממש לטעמי וזו הפעם הראשונה שאני אלבש שמלה

הדבר הכי גדול שעשיתי בגיל 26 חוץ מלטייל בעולם היה להתגבר על הפחד מרופא שיניים ובגיל 26 בפעם הראשונה לעשות טיפול שיניים,
הייתי חולה אחר כך שבועיים מהפחד הנפשי אבל היה שווה
כי אין כמו להתמודד עם הפחד!!

עשיתי צבא…..

הדבר הכי גדול שעשיתי עד גיל 26, הוא להשלים עם העובדה שאני מתבגרת אך אין צורך למהר לשום מקום. היום אני בת 25 וקצת, ואחרי שנה שלמה בה הייתי בלחץ שאני "מזדקנת" ולא הספקתי לעשות כלום בחיים שלי, החלטתי להירגע ולחשוב מחדש. נכון שאמא שלי הייתה בגילי כבר נשואה עם ילד, ונכון שאבא שלי בגילי כבר לקח משכנתא על בית. אבל היי, הימים הללו שלנו הרבה יותר טובעניים. בקושי נותרו בתים לרכישה בשל בועת הנדלן, להשכיר דירה זה הון עתק, אחוזי הגירושין הם גבוהים לאין שיעור, והאופטימיות נדירה בימינו. אבל אם לוקחים את החיים לאט לאט, בלי לפחד שאנחנו חייבים "להספיק את הרכבת", אולי דווקא כך הכל יסתדר בעצמו. מאחלת לעצמי שעד גיל 36 כל משאלותיי יתגשמו. אז מה אם אופטימיות היא מצרך נדיר… ;-)

החיים שלי מלאים בדברים גדולים ושוברי שגרה, אבל הדבר הכי גדול שעשיתי בחיי היה ללכת אחרי החלומות שלי בלי למצמץ. הייתי בת 21 כשנכנסתי ללמוד באוניברסיטה באילת והתחלתי ללמוד "כי צריך". חלומות הילדות שלי נשארו איפשהו מאחור ופינו מקום ל"חיים האמיתיים". כבר בשנה הראשונה סבלתי מהלימודים. ככל שעברו הימים ככה סבלתי יותר וככה רציתי יותר לברוח. ההרגל של "אם התחלת כבר תסיימי" כל הזמן זעק לי בראש, במיוחד בגלל האנשים סביבי שאמרו שצריך תואר בחיים ואי אפשר להתקדם בלי תואר, ואיך אפשר להפסיק הכל באמצע ולא ולא ולא ולא. אז נשארתי, "כי צריך".
באמצע השנה השנייה ללימודים נכנס לחיי בחור בסערה, שאת כל השינוי הזה אני חייבת לו, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא. הוא תכנן לעזוב את אילת ואני, מרוב אהבתי, גמרתי בליבי לעזוב איתו לתל אביב. אלא שהוא בחר שלא, עזב אותי ואת אילת ונסע לתל אביב, אך המחשבה לעזוב את הכל לא עזבה אותי. סיימתי את שנת הלימודים, עזבתי את הלימודים, עזבתי את המשפחה, החברים, את החיים שהכרתי באילת, ועברתי לבאר שבע, לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות מאז כיתה ב'. למדתי איפור ואני עובדת בתאטרון באר שבע, הדברים שהילדה הקטנה שבי תמיד רצתה לעשות ואין מאושרת ממני.

הספקתי לבקר בפולין, החוויה הכי משמעותית שאי פעם חוויתי. בכיתה י"א הצטרפתי למסע לפולין השכבתי ובהתחלה הייתי מלאת חששות ודאגות, לעולם לא טסתי בלעדי הורי לח"ול, מעולם לא נחשפתי לנושא השואה בצורה הזאת. אך כשנסעתי, וראיתי איפה סבא שלי ז"ל ומשפחתו היו, חיו, ישנו, וסבלו- זאת הייתה החוויה הכי מצמררת ומרגשת שאי פעם עברתי. סבא שלי לא זכה לראות אותי טסה ומבקרת בכל המקומות שהיה בהם בתור ילד ומעולם לא חשב גם שאסע,ואני בטוחה שאם הוא היה בחיים הוא היה גאה בי. את המסע סיימנו בטקס באושוויץ בו הקראנו כל ילד את שמות הנספים ממשפחתו, וכן גם אני הקראתי את שלי, 13 בני משפחה בנשימה אחת נספו ואינם עוד. המסע לפולין בהחלט השפיע עליי, נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים, ולא – החיים זה לא דבר מובן מאליו.

היי. כדאי לכם לזכור אותי. כי עד גיל 26 אני הולכת להשפיע!

לא, אני לא יכולה להגיד אם זה יהיה כי כתבתי ספרים, הייתי עוזרת פרלמנטרית של חבר כנסת או שר, יזמתי והקמתי ארגונים, המצאתי פיתוח טכנולוגי, הפקתי תכנית טלוויזיה, כתבתי כתבות לעיתון או הרצתי מועמד לכנסת, אבל אני אהיה שם. ואני אמצא את הדרך שלי לשנות משהו בחיים של כל אחד ואחת מכן. לא מאמינים לי? הפסד שלכם, רק חכו ותראו…..

שנות העשרים הם שנים שאני יכולה להתרכז בדברים שהם לא רק אני ואני ואני.לא שיש משהו רע בלהתעסק באיך אני נראת/ מה אני רוצה להשיג/ החיים שלי/ לאיפה אני רוצה להגיע וכו. אבל יש אנשים בשנות העשרים לחיים שלהם שזה כל מה שעובר להם בראש, אם הם לא עסוקים מדי בלהיות שיכורים/ להתמרמר על העבודה / לחפש זיון או רומנטיקה (בהתאם למין בדר"כ) אז כנראה שהם רק חושבים על עצמם ואיך לקדם את האינטרסים שלהם.
וזאת בעייה. לא שאני מתיימרת להגיד שאני לא רוצה להתקדם בעצמי אבל יש עוד דברים שמזיזים לי.
מקווה שגם לכם….

איזה בעסה להיות שיגרתית!
תינוקת…יסודי…חטיבה…תיכון.
חבר להעביר את תיכון…
ממשיכים לי"ג ואחר כך צבא..
חבר להעביר את הצבא…
משתחררים, מכירים בחור בפגישה עיוורת, אחרי חודשיים הצעת נשואים.
חתונה…קונים בית….משכנתא….
וסוגרים את גיל 26 עם שני ילדים הכי מקסימים בעולם!!!

היום אני כבר בת 34 ואמא ל2 ובחודשים הראשונים כשרק הכרתי את בעלי המדהים ודיברנו על החתונה בעוד חצי שנה ועל ילדים בעוד שנתיים כשנסיים את הלימודים.
כל זה הישתנה ביום החתונה של אחותו שלבשתי את השמלה החדשה שקניתי לחתונה
ומיד אחרי החופה ירדנו לחוף הים שהיה סמוך לאולם והוא סיפר שהוא שתמיד דאג לאמצעי מניעה לא עמד בפני ובפני השמלה שלי.
9 חודשים אחרי החתונה של אחותו נולד הילד הראשון שלנו בניגוד לתוכניות שלנו אבל ב א ה ב ה גדולה ואנחנו לא מצטערים על זה לרגע.
את השמלה הזו בעלי לא מוכן שאני יזרוק אפילו שעברו כבר שנים ואני כבר לא לובשת אותה.
לפעמים אתה יכול לתכנן ולתכנן אבל לאלוהים תוכניות משלו (:

עד גיל 26 הספקתי להתחתן, להתגרש אחרי פחות משנה, להתחתן שוב לאחר שנתיים וחצי עם בחור מקסים והיום יש לנו ילדה מדהימה, תודה לאל…
נשמע כמו סרט, אבל הנסיבות די מורכבות…. למרות עוגמת הנפש שחוויתי, לא בטוח שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת…בזכות כל מה שעברתי אני היום מי שאני :)

זה קרה לפני שנתיים, הבן הזוג שלי בשבע השנים האחרונות, קודם בעבודה ונאלץ להשאיר את ליבי ואת ליבו מרוסקים ומפוררים על הרצפה ליד המקדונלדס בשדה התעופה,אומנם השליחות שלו היתה לחודשים אך במחשבותיי הם הפכו לנצח. שנייה אחרי ראיתי את דמותו פוסחת דרך השער היציאה מישראל, ונעלמת לה לתוך המסדרון הארוך. עיני היו מלאות בדמעות הראש שלי כאב ולא ידעתי איך אני הולכת להרים את החתיכות הקטנות של עצמי מהרצפה ואמשיך הלאה.
חברות ניסו לנחם אותי אך בזמן אמת כשאשר הייתי הכי שבורה ומוטלת על הרצפה שבורה לאלפי רסיסים לאחר שיחה איתו, והייתי צריכה חברה שתרים אותי הן לא היו שם עבורי, אני מודה הכעס אפף אותי באותם הרגעים הרמתי את ראשי לאחר שיחה קצרה וקשה עם בן – זוגי וזה הוחלט! בשעה שתים לפנות בוקר החיים לא היו ברורים יותר מזה, נכנסתי לאינטרנט והזמנתי לי בכל מחיר טיסה לארץ סקנדינבית זרה וקרה.
שלחתי SMS למנהל שלי בעבודה שעלי ללכת בעקבות רסיסי ליבי ואני מקווה שיהיה לי מקום לחזור אליו עוד חודשים, ארזתי מזוודה קטנה ולאחר חמש שעות עמדתי מול אותו השער אשר לפני פחות משבוע שאב לתוכו את זה אשר ליבי בחר, התיישבתי על הכיסא במטוס במחשבה של חוסר ודאות לגבי העתיד ויצאתי במקום אחר בעולם כאשר אני רצה לעבר בן זוגי האהוב, נשארנו שמה עד סוף השליחות שלו תקופה שהייתה מלאה באושר בלתי יתואר.

בגיל 12 ההורים שלי לקחו אותי לטיול בת מצווה פרטי לפינלנד שם עשינו טרק של ספארי כלבי האסקי (בתוך יער קסום של עצי אשוח מושלגים, 6 כלבי האסקי שקשורים זה לזה מושכים מזחלת שקשורה למגלשיים רגל על כל מגלש, הידיים אוחזות במושכות תוך ניסיון לנתב את הריצה הפרועה של הכלבים קדימה, הכלבים רצים קדימה בקצב מטורף!!, כמו בסרטים).
באותו טיול עשינו גם נסיעה במכונית מרוץ (שבה נוהג נהג מרוצים) על משטח של קרח.. חוויה מדהימה!!)
שנתיים אחר כך בגיל 14 היה טיול בת מצווה לאחותי הקטנה ולכבוד המאורע טסנו לניו זילנד לטיול פרטי שההורים תכננו למשך חודש.. במהלך החודש הזה הספקנו לקפוץ ממגדל באוקלנד מגובה של בערך 300 מטר בהמשך הטיול עשינו גם זורבינג שזה כדור גומי ענק שבתוכו מים ואליו נכנסים ומגלגלים אותך במורד גבעה מפותלת.
באנג'י- אומנם לא גבוה כל כך אבל עדיין חלומי, עשיתי באנג'י מגובה של 63 מטר!!
לעבר נהר.
לעלות על הר געש פעיל עם מסכות אבך וקסדות חוויה מדהימה!
לראות 2 לוויתנים בלב האוקיינוס השקט
שחייה באוקיינוס השקט
והביג פינאלה…. עשיתי צניחה חופשית (לקראת סוף הטיול) מגובה של 15000 רגל (משהו כמו 5 ק"מ.. הכי גבוה שמותר לבן אדם שהוא לא מדריך צניחה לקפוץ :) )
ואת כל זה עשיתי בין הגילאים 12-14…

תודה לאל שבכלל שרדתי עד גיל 26!!!!!
עברתי כל כך הרבה דיאטות בחיים וכאלו שעד היום יש לי טראומות בגללן.
הייתה לי דיאטה בגיל 13 שצריך לאכול כל היום, 4 פעמים ביום גבינה לבנה וגמבה.
רק את זה!!!! שנה שלמה התמדתי בדיאטה הזו ולא ירדתי אפילו לא 1 ק"ג.
היום אני כבר אמא לארבע בנות מקסימות (12,10,5, ועשרה חודשים.) אני בת 35 ומאושרת בגזרתי החדשה תודות לד"ר מרקודס. מקווה לזכות בשמלה היא ממש יפה!!!

בת 21 וקצת התחתנתי עם מי שהיה בן זוגי כארבע שנים. ילדתי את בני בכורי בת 22, ילדה מלאת חלומות. חלמתי ללמוד ולכבוש את העולם.
לימים נרשמתי לאוניסרסיטה למורת רוחו של מי שהיה אז בעלי, והוא שנא אותי על כך. לחץ משפחתי גדול ואיום שלו בגירושין,, גרם לי להפסיק ללמוד ושוכנעתי להכנס להריון נוסף.
ההריון היה נוראי.
החלטתי ללכת משם, ויהיה מה.
לקחתי את בני בכורי ואת בטני הגדולה (חודש שביעי) ועזבתי את הבית. בת 26.
ימים כלילות קול הדהד באוזניי " מה תעשי" "מי יקח אותך, בת 26 עם שני ילדים".
ידעתי שזו ירידה לצורך עלייה.

היום, אחרי כמעט 9 שנים, אני מאושרת.
יש לי שני ילדים נהדרים ובריאים, שבתי לספסל הלימודים, הכרתי גבר מהמם ונשאנו לפני חצי שנה, יש לנו בית חם ומקסים.

בת 26 הייתי כשלקחתי את ההחלטה הקשה ביותר – לתקן את חיי.

דיי …לאחר 26 שנות יובש ובדידות החלטתי להעניק לעצמי מתנת יומהולדת ,לעבור מהפך ,סוף סוף לאבד את בתולי ולא להמשיך לחכות לאביר על הסוס הלבן שיבוא.
אז ניגשתי למכון היופי הסמוך לביתי ולאחר מריטת גבות,שעווה בכל איבר אפשרי ,צבע גוונים פן ותספורת נפרדתי יפה משבע מאות שקלים חדשים ויצאתי למועדון בתקווה לצוד את הגבר הכי שווה בעיר.
ואכן מצאתיו..אז לאחר פטפוט של שעה וכמה ציסרים ניגשנו למוטל הקרוב
ובילינו את הלילה המושלם בחיי {עד כה}
וזהו אכן הדבר הגדול והאמיץ שעשיתי בדיוק בגיל 26

ישר אחרי השחרור מהצבא החלטתי שבא לי לעשות משהו משמעותי… הלכתי ללמוד אימון אישי [קואצ'ינג] במשך שנתיים ובגל 22 כבר פתחתי עסק ואימנתי כמות מכובדת של אנשים.. שמחה על העובדה שבגיל כ"כ צער הצלחתי להיות משמעותית כ"כ בחייהם של אנשים…
:)

בהסתכלות לאחור מדהים אותי הדברים שאנחנו מעבירים את הגוף שלנו והוא עדיין שורד, מתחדש, ממשיך לתפקד אותנו 24/7. מכונה נפלאה שעלינו לנכיר עליה תודה מידי יום, לטפח ולשמור עליה.
וכל מה שהייתי צריכה לעבור על מנת להגיע להבנה זו היה לשרוד השמנת יתר, אנורקסיה ובולימיה.

נ.ב
אל דאגה, היום הכל בסדר… :)

לא הספקתי…לסיים לימודים להתגייס
וזאת כי אני רק בת 17 היה לי יום הולדת לא מזמן אבל בכל זאת הספקתי להיות עצמאית האמת שעוד אין לי שמלה קטנה בארון אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קיבלתי מתנה אז…אשמח אם זה יהיה המתנה שלי לגיל 17…

להיות אמא!!!!
ללדת, לשמור על שפיות ( 2 ילדים צמודים) ולהמשיך לחייך
נכון, אני לא היחידה ויש המון במצבי- אבל זה הדבר הכי גדול שהספקתי לבינתיים
החוויה העצמתית בלהביא חיים לעולם, לברוא, ליצור להעניק למחזור החיים.
והדבר הכי יפה שזה ממלא את חייך- מעצים אותך ומשם רק לפרוח איתם למעלה
להיות אמא !!!!

אימצתי ילד עם נזק מוחי.

עד גיל 26 הספקתי לעשות טיול בארה"ב לסיים תואר בוינגייט ולהתחתן
לגדל זוג צ'ינצ'ילות והגורים שנולדו אצלנו. ולאמץ את סו שלנו הכלבה המושלמת. ולחיות את החיים בדרך הכי חיובית שאפשר

כשאני מסתכלת לאחור אני בחיים לא הייתי מצליחה לנחש שהייתי מגיעה לאיפה שאני נמצאת היום בבית הספר הייתי ילדה שנחבאת אל הכלים ממש ממש ביישנית פחדתי להגיד שלום ממש ככה תמיד קינאתי בכל הילדות הרזות והמקובלות שתמיד התלבשו יפה בכיתה י' איזה ילד אחד צחק על איך שאני ניראית וזה גרם לי לרדת 30 קילו כן כן 30 קילו… את האמת גם אחרי שירדתי במשקל אני המשכתי להיות ביישנית ואפילו למסיבת הסיום של י"ב אני לא הלכתי.
בצבא אני יותר נתפתחתי וגם מצאתי לי המו ןהמון חברות טובות אני הילדה הכי הכי ביישנית בעולם.
לגבי בחורים בצבא הכרתי בחור מקסים ניפרדנו אחרי תקופה של שנה הוא טס לארה"ב ואני נשארתי ועבדתי באילת בעבודה מועדפת כמו כולם לאחר כחצי שנה אותו בחור קנה לי כרטיס טיסה לארה"ב טיילנו ועשינו כיף חיים כשחזרנו לארץ התחלתי ללמודולשפר בגרויות ובמקביל לעבוד ולשכור דירה ביחד, לאחר כ5 שנות חברות נישאנו והיום לאחרי הריון לא קל שבסוף הסתיים בניתוח קיסרי יש לי תינוקת מקסימה בת 7 חודשים. ואנחנו אוהבים ומאושרים!!!

בגיל 17 כבר התחלתי לשדר ברדיו חיפה אחרי שהתקשרתי לשדרן לבית ורציתי שיקשיב לי משך 15 שניות. בגיל 18 עליתי להופיע עם ירמי קפלן וחצי רודנר בבארבי. חמש שנים אחרי עליתי להופיע עם ברי סחרוף ופורטיס ביקום מול 5000 איש. הקמתי ליין עגילים שאני מכינה, משווקת ומוכרת, אני מנהלת את עמוד "משפט מדכא בכל יום", עמוד סאטירה בפייסבוק של 2000 משתתפים פעילים (שרק גדל וגדל בכל יום) וכתבת מוסיקה בקול הקמפוס, אנרג'י ומגזין אחר. חוץ מזה, אני אוהבת להתחיל עם גברים, ולכן תמיד טוב שתהיה שמלה שחורה קטנה בארון. :) שבת שלום.

כיום אני בת 20 חיילת משוחררת טרייה. בגיל 18 נשלחתי למיונים מצה"ל לתפקיד מש"קית ת"ש, לאחר שעברתי מספר שלבים התקבלתי והתגייסתי לתפקיד. לא ידעתי מה מצפה לי, לא היה לי מושג איך התפקיד ישנה את חיי, ידעתי רק שזהו תפקיד נחשק ונחשב והלכתי על זה. שובצתי ביחידות עם החיילים הכי "בעייתיים" שיש בצבא.
אני חייבת לציין שאני באה מבית טוב ומשפחה טובה. במהלך השנתיים האחרונות למדתי להכיר את האוכלוסייה החלשה של המדינה מקרוב, ביקרתי בבתים מפורקים (מכל המשמעויות שבכך), עוני שאי אפשר לתאר, הורים שמכים את ילדיהם, אבא אלכוהוליסט, אם חד הורית שלא מצליחה לחיות באיכות חיים שפויה, אינספור חיילים בודדים, חיילים שהם חלק ממשפחה שכולה או שאחד מבני משפחתם נכה… הדברים שראיתי בעיניי ושמעתי באוזניי לא עברו על ידי ועשיתי את כל שיכולתי על מנת לעזור לאותן משפחות…
השנתיים האלו שינו את חיי. לפני שהתגייסתי מסלול חיי היה ברור ומיועד ללימודי הנדסה או משהו ריאלי אחר, אך עכשיו אני יודעת שהדרך שלי היא לעזור לאנשים ולתרום עד כמה שניתן.
עד היום אני בקשר עם חלק מהמשפחות שלהן עזרתי ושמחה על האפשרות שנתן לי הצבא לפתוח את העיניים ולהעריך את כל מה שיש לי בחיים כי תמיד יש מישהו שיש לו פחות..
אז מה שהספקתי עד גיל 26 הוא להתבגר מהר ולהבין שהחיים הם מתנה.

אני חיה את חיי בחברה דתית. אמי רשמה אותי לתיכון דתי למרות התנגדותי. בבית הספר הזה עברתי את הגרוע מכל. עלבונות והעלבות מצד התלמידים לא איחרו לבוא לאחר מכן. תמיד השוויתי את עצמי לבנות אחרות והביטחון שלי ירד בהתאם. הבנות ניצלו את זה בהערות פוגעניות וניסו להוריד אותי למטה והצליחו. העלייה הייתה קשה אבל היום אני חזקה פי כמה ממה שהייתי בעבר. התחשלתי והתחזקתי.
לאחר שנתיים, החלטתי לעבור לבית ספר חילוני. אני עומדת בפני ההחלטה החשובה בחיי עד כה, בחירה שאני בחרתי בעצמי, למרות רוחה של אמי והתנגדות חד משמעית בכל המובנים מכל הסובבים אותי. ונקרעת בין שני העולמות – הדתי והחילוני. אני פותחת דף חדש ונקי. בחברה שונה לחלוטין ממני ואני מוכנה לכל, לטוב ולרע.

לפני כמה ימים אמא שלי שאלה אותי, 'את לא פוחדת להתחיל הכל מההתחלה? לוותר על הכל? איזה אומץ יש לך!"
המעשה הזה ראוי להערכה מבחינתי. להתחיל הכל מהתחלה. היום, אני חזקה יותר מבעבר ואני סומכת רק על עצמי.והכי חשוב – בטוחה בעצמי דבר שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. כולם אומרים לי שאני לא אסתדר, שיאכלו אותי שם.
אבל אני לא מקשיבה לאף אחד, למדתי להקשיב ללב שלי…

עד גיל 26 הספקתי לחיות{מה שרבים וטובים לא זכו} הספקתי להיות בריאה ב"ה להתחתן ללדת שלושה ילדים{לא כולן זוכות לזה}, להיות מאושרת למצוא עבודה מאתגרת, לאהוב, לעזור לזולת, אגב היום אני בת 35 ועדיין זוכה לכל זאת, בלי לחשוב שזה המובן מאליו, ומודה כל יום על 5 ילדים נפלאים ,בעל תומך ,משפחה לתפארת! זכיתי אין הרבה כמוני!

אומנם אני רק בת 16 בקרוב..ול26 אגיע רק בעוד עשר שנים ..
אבל אנסה את מזלי על השמלה המדהימה .

מכוון שיש לי רק עוד עשר שנים להגיע לגיל הנ"ל ..
אך , אשנה קצת את המשימה .. ואכתוב מה אני רוצה להספיק עד גיל 26 (:

לסיים את הביה"ס עם כל שלוש המגמות שהתחלתי איתם .. כתלמידה מצטיינת . אני רוצה לסיים צבא , בתור קצינה מצטיינת והתנדב למען המדינה חוץ מהשירות הצבאי . לעבור פסיכומטרי בהצטיינות וכך גם להגיע לתואר שני במנהל עסקים .
ואז , ואז לצאת אל החיים .. ולגלות מה טמון בהם . :)

האם שמלה שחורה של אלון לבנה (שד"א , המעצב החביב עליי ביותר בדיוקו בפרטים הקטנים והאסטטים ביותר ! וזוכה פרוייקט מסלול כמובן . מעצב שצופן לו עתיד מזהיר D:)
לא תתחדף אותי צעד קדימה , אל קיום הרצונות שלי ?
כי אני בטוחה שכן . (:

הי.ראשית התחתנתי,השלמתי בגרויות,ילדתי את בני הבכור והמדהים, עבדנו קשה, בנינו בית וגרנו אצל ההורים, הבאנו עוד בן לעולם ותוך כדי למדתי לתואר ראשון, הכל היה קשה וראשוני ,אבל עשיתי את זה.חוויתי את ראשוניות ההורות, למדתי ועשיתי משהו עם עצמי, הגעתי לתואר – מה שלא חשבתי שאעשה עד גיל מבוגר יותר.ולאחר מכן אף למדתי לרכב על אופניים- מה שלא לימדו אותי אף פעם והרגשתי שזה חסר לי ואני חייבת את זה לעצמי. זאת אומרת שאם מחליטים שרוצים להגיע למשהו, מתאמצים, עובדים קשה, ומשיגים את המטרה. זה לוקח זמן, זה קשה, אך אפשרי- עובדה!

תעצמו את העיניים ותחשבו על הצבא: חוויות מדהימות, שיחות נפש ואולי עוד ק"ג עודף מהנשנושים בשקם.
כולנו (כמעט) היינו שם. גם אני..
אבל בגיל 19 איבדתי חברתי הטובה נהרגה במהלך קרב בצבא. מאז, כשאני עוצמת עיניים וחושבת על הצבא, אני חושבת עליה.
זו ולא אחרת, היתה החוויה שעיצבה אותי.. אז הדבר הכי גדול שעשיתי בחיי עד גיל 26, הוא לחזק, לחבק, לעודד ולהיות חזקה בעצמי עבור כל אחד מבני המשפחה שלה.
כך עיצבתי את האישיות שלי,כבר בגיל 19, כשבא לי לבכות בעצמי.

היי,
בגיל 24 יצאתי מבית הורי בשכונה חרדית בעיירת פיתוח דרומית נחשלת, כדי לגור במרכז תל אביב עם שותפים, ותוך כדי התהליך הזה – לחזור בשאלה ולהתקבל לעבודה מאתגרת בפורטל האינטרנט המוביל בזמנו. הכל לבד ומתוך אמונה בעצמי ובדרכי. (זה היה לפני 10 שנים)

ולגדל תוכי קקדו שקורא לבעלי אבא ולי אבבא :)

היי,הדבר הכי נועז שעשיתי הוא קצת מפדח מבחינתי אבל אספר:הצעתי לבן זוגי ב3 השנים האחרונות נישואין בצניחה חופשית מדהימה.. רשמתי בכפות הידיים- את המשפט המיוחל, הוא לא הגיב במהלך כל הצניחה וכשנחתתי הוא כבר לא היה שם…

הצעתי לבן זוגי נישואין לאחר 3 שנים של חברות באמצעות צניחה חופשית והוא לא הסכים ובאמצע הצניחה התעלפתי…כעת אני רווקה הוא עזב אותי לאחר ההצעה…

היי,
הדבר הגדול שעשיתי ,מתחיל במס' שנים מהיום : לפני כעשר שנים עברתי ניתוח שהותיר צלקת גדולה ולא כ"כ יפה . הרבה שנים נשארתי עם הצלקת ומאוד לא אהבתי אותה , עד שיום אחד לכבוד יום ההולדת שלי ,פירגנתי לעצמי מתנה … הלכתי וכיסיתי את הצלקת בקעקוע גדול,צבעוני ויפה . לקח משהו כמו שעתיים לעשות אותו,היה לא קל (וקצת /הרבה כואב ) . אבל היום האיזור של הצלקת שהסתרתי כ"כ כל השנים הפך להיות מקור גאוותי ויותר מזה אני מראה אותו בלי להתבייש יותר.
שעתיים הפרידו בין אי השלמה שלי עם הצלקת לקיצוניות השנייה.