מתנה בשישי: נעליים ומשקפיים של המותג TOMS

 ביום שישי בצהריים טיילתי בדיזנגוף סנטר בת"א וראיתי דוכן התרמה של עמותה שעוזרת לניצולי שואה ודואגת לרווחתם. מיד ניגשתי לדוכן, שלפתי את הארנק שלי מהתיק שלי, נתתי לאיש החביב שישב שם 10 ש"ח וקיבלתי ממנו נר זיכרון מיוחד של העמותה, לזכר 6 המיליונים שנספו בשואה. את הנר הזה אני הולכת להדליק היום בערב, כשייפתחו אירועי הזיכרון ליום השואה והגבורה. התרומה הצנועה הזאת, העניקה לי תחושה עילאית, הרבה יותר מהשופינג שעשיתי שם באותו היום.

יש לנו בשכונה אישה אלמנה בגיל ה70+ , אין לה ילדים והיא גרה בבית ענק. כל פעם כואב לי מחדש. אתמול כאבה לה האוזן, אז בהוראת אמא שלי חיממתי לה שמן זית עם איזה צמח ועם צמר גפן הנחתי לה באוזן. זהו. אני חושבת שזה הרגיע אותה.

יום טוב

juryuj

אני אמנם חושבת שמעשים טובים צריכים להיעשות בשקט, בלי לספר עליהם יותר מידי אבל מה לא עושים בשביל נעליים ומשקפי שמש??!

אז זה המעשה הטוב שלי, אני בת 17 ולהורים שלי יש חנות פלאפל ואני עובדת איתם ועוזרת להם.. ולפני כמה חודשים הגיע לחנות אדם מבוגר שנראה מאוד לא טוב, נראה כמו מישהו עני חסר בית ורעב… הוא הזמין לעצמו אוכל ושתייה וכשבא לשלם אמרנו לו שהוא לא צריך לשלם והוא מוזמן לבוא כמה שהוא רוצה ולאכול בחינם תמיד.. ומאז הוא מגיע בערך פעם ביום ומזמין לעצמו מה שהוא רוצה בחינם והסיפוק שלנו הוא אדיר!! :)

סמוך לבית ספרי יש את בית החולים הסעודי והתחנה האחרונה של אותם קשישים מופלאים וקסומים שכל אחד מהם מכיל את סיפור חייו המורכב..כל יום שלישי אני מרבה לבקר בבית החולים הזה, בעיקר כדי להיות להם אוזן קשבת ובייחוד לאותם נשמות שחוו הרבה בחייהם ומשפחתם נטשה מלבקר..אז לא רק שאני זוכה להכיר כל שבוע קשיש חדש ולאמץ לחכי עוד סבים וסבתות בנוסף לביולוגים אלא גם מקבלת הצעות שידוך נכדים, סיפורי חיים מרתקים, פטור מ"מחויבות אישית" מטעם משרד החינוך, והכי הכי.. סיפוק אדיר! אז אל תשכחו שעדיין יש חיים גם בעת זיקנה! תלכו לבקר כל שבוע לפחות את סבתא וסבא ותקדישו להם כמה דקות, אתם לא יודעים כמה אושר זה עושה להם!

 לפני כמה ימים נסעתי ברכבת ומולי ראיתי אישה עם פנים דואגות.

היא הייתה נראית חסרת מנוחה והבנתי שמשהו מעיק עליה. בכוונה התיישבתי לידה כדי לדובב אותה או כדי שיהיה לה נעים יותר לפתוח איתי בשיחה. אחרי כמה שניות היא שאלה אותי אם היא תוכל להשתמש בשיחה מהנייד שלי. הבטתי באיפון וראיתי שנשארו לי 2% סוללה. הייתה לי עוד נסיעה ארוכה הביתה ועוד כמה שעות מחוץ לבית, בכל זאת נתתי לה. היא התקשרה לאחותה והבנתי שביקשה ממנה לאסוף את הבת שלה מהגן כי לא תספיק להגיע בזמן.

אז אני נשארתי אמנם בלי סוללה ומנותקת לכמה שעות אך שמחתי שילדה קטנה נמצאת בבית אוהב ולא מחכה מחוץ לגן נעול:)

 חוויה מרגשת שלי ממש טרייה הלכתי כהרגלי בשכונה למחזר עיתונים ובקבוקים בעודי חוזרת על עקבותיי אני רואה חבורת נערים חולפת ומולם כמה חתולים אחד הנערים בא בריצה ובועט בחתולה אני ראיתי את זה הייתי בהלם התחלתי לצעוק עליהם וראיתי את החתולה מקופלת צרחתי עליו שהוא לא אנושי ובקשתי שיעזבו את המקום וגם הסתכלתי לוודא שאכן הם עוזבים .חזרתי הביתה לקחתי את הנייד וכוס חלב כדי לראות עם החתולה בסדר למזלי היא זזה ממקום שבו היא הייתה כי היא חכמה להבין שהנער הוא מסוכן אז היא העמידה פנים שהיא לא זזה נתתי להם חלב וראיתי שהיא בסדר ,אז הכול טוב. אז אני שמחה שהגנתי על בעל חיים חסר ישע שלא עשה מהומה והתעללו בו ,כואב הלב רוע של בן אדם.

את המעשה הטוב שלי "ירשתי" מאבא שלי, ואין לי מושג מי יוצא יותר מורווח מהעניין, הרבה פעמים נראה לי שזו אני…. כשהייתי ילדה קטנה הכי אהבתי את ימי רביעי אחה"צ. אבא היה חוזר מוקדם מהעבודה ומייד מציע לי לבוא איתו לטיול. כמובן שתמיד הייתי מסכימה- רק פעם בשבוע אבא היה רק שלי, בלי שותפים. היינו נוסעים לשוק בפתח תקווה וקונים פירות וירקות, שאבא היה מחלק לשתי חבילות נפרדות. משם היינו נוסעים לבית של דודה רותי. דודה רותי גרה לבד ומאז שאני זוכרת אותה היא הייתה חולה. אבא תמיד היה אומר לה שעברנו במקרה אז חשבנו לקפוץ. הוא היה משאיר את חבילות הפירות והירקות שקנינו ליד הדלת וכשהיינו יוצאים הוא תמיד היה "שוכח" את אחת החבילות כאילו במקרה ליד הדלת. דודה רותי נפטרה כשהייתי בת 12 ואבא חזר לקנות פירות וירקות ליד הבית בהרצליה ונוהל ימי רביעי בוטל. לפני כמה שנים, כשההורים שלי נסעו לחו"ל אבא שלי ביקש שאקפוץ לבקר את דודה שרה (היא לא באמת דודה שלנו), לראות מה שלומה ואולי היא צריכה משהו. מאז, כמעט כל יום שני, בדרך חזרה מהעבודה אני עוברת בסופר, קונה 2 קוטג', כיכר לחם, כמה ירקות ולפעמים גם עוגיות ובאה לבקר את דודה שרה. אנחנו מדברות קצת, היא מראה לי תמונות מפעם, מספרת סיפורים על סבתא שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלה, וכמה שאני מזכירה לה אותה, שותות תה ותמיד, כשאני יוצאת, אני שוכחת את השקית מהסופר שליד הכניסה.

זה קרה בדיוק בשנה שעברה איך הייתי רוצה לחזור לאותה תקופה מלאת סיפוק,

בשנה שעברה נחשפתי מקרוב לנוער בסיכון, שמעתי את המושג הזה פעמים רבות בחיי, אך לא באמת הבנתי מי הם אותם נערים? מה באמת עובר עליהם? למה הם מוגדרים כך? בתמימות, חשבתי שזה הנוער שפשוט לא אוהב ללמוד.

אך, את התשובה האמתית גילתי כאשר החלתי להתנדב עם נוער בסיכון, ה'חוויות' הנוראות שהם סיפרו לי מהילדות שלהם, על הקושי היום יומי בבית (אם בכלל יש להם בית), הצלקות, הקושי הכלכלי, חוסר הביטחון, חוסר ההשכלה, והמראות שהם ראו בחייהם, התקשתי להאמין שמצבם באמת קורה בשנת 2012-2013.

במהלך השנה עזרתי להם בתחום הנפשי, הבנתי שנוער זה מאוד זקוק לפרגון שמעולם לא קיבלו, לחיוך על הבוקר, חום ואהבה שמעולם לא היה להם.

בתחום הלימודי, סיוע בלימוד המקצועות מהבסיס, תרגול , העברת המסר- שגם הם יכולים ושום דבר לא מאוחר.

התחום החברתי, פעילויות חברתיות על אירועים היסטוריים, אירועי מסורת, משחקי חברה והנאות בחיים.

זה מעשה טוב שנמשך במשך שנה ואני בתקווה שאוכל להמשיך בהתנדבות זו ולתת לנוער הזו עוד הזדמנות להתחיל מחדש ולהתקדם דבר שהם לא מקבלים במקום אחר .

הם מלאים ב'מסכות' וכ"כ חסרה ביטחון על אף שלפעמים זה נראה שהם מלאי הביטחון, והם אינם אשמים שנולדו לתנאים מסוימים בחיים שנקווה שלאף אחד לא יהיה אותם. כולי מלאת תקווה שאחוזי הנוער בסיכון הצטמצמו. ומציעה לאנשים שרוצים להתנדב ולהרגיש שהם עושים מעשה טוב באופן יום יומי להתנדב עם נוער זה .

 אני יכולה לספר על מעשה, שיותר משהיטיב עם השני, עשה טוב בשביל עצמי… כאשר אבא שלי היה חולה מאד, במחלת הסרטן, הוא שכב רוב הזמן… לא היה לי הרבה במה לעזור לו, כיון שטיפול רפואי הוא קיבל מהטובים ביותר. אבל אבא ביקש שאשב לידו ואחזיק בידו. יכלתי לשבת שם זמן רב, מבלי לדבר, בלי להגיב, בלי להבין במה אני תורמת. לאחר שנפטר, הבנתי; הוא פשוט רצה שאהיה איתו. היה זה החסד הכי גדול שאפשר לעשות לבן אדם על ערש דווי. היום אני מסתכלת לאחור, ושמחה שהיתה לי היכולת הנפשית לשבת שם, בשקט, בסבלנות, בלי לומר מילה. פשוט להיות איתו…

 יש לי דודה מדהימה שסובלת את החיים בשקט בלי להתלונן.

היא נמצאת בבית אבות בטבריה, אנחנו גרים באזור ירושלים וכל פעם שאנחנו נוסעים לצפון אנחנו מבקרים אותה.

אבא שלי שזאת אחותו לא ראה אותה זמן רב בגלל שהיה חולה וקשה לו לנסוע.

בחול המועד פסח נסענו לצפון ובדרך חזרה אפילו שממש מיהרנו לחזור לפני החג הביתה נכנסנו לטבריה וכשהגענו לכניסה לבית אבות ראינו אותה יושבת בכסא גלגלים עם הראש למטה עצובה.אני זהיתי אותה מרחוק וממש בכיתי שהיא שם לבד בחג.

אבא ואמא שלי התקדמו אליה והיא מאוד התרגשה לראות אותם.לכל מי שיש מבוגר במשפחה תדאגו לשמח אותו כל עוד הם איתנו כאן. זה ישמח אתכם בחזרה.

 היינו כל המשפחה בתאילנד לפני שנה בערך וחיכינו בשדה תעופה לטיסה חזרה.

נשארו כמה באטים אחרונים ,אני רציתי טוויקס ואמא שלי הייתה נורא צמאה ורצתה קפה. אמרת לעצמי שאני אוותר על הטוויקס ואקנה לה את הקפה. בכל מקרה הלכתי "לקנות לעצמי משהו לאכול" עם הכסף ,וחזרתי עם קפה לאמא שלי.

אני חושבת שזה מעשה קטן אבל משמח ,בכל זאת רוב ההוצאות בטיול הזה הלכו רק עליי ועל הבגדים שקניתי …

 לפני כמעט חצי שנה הקיפו את בית הספר שבו אני לומדת פוסטרים לגבי תרומות שיער מעמותת "זכרון מנחם" שאומרת שבקרוב יגיעו לבית הספר ספרים וכל אחד ואחת יוכלו לתרום שיער לילדים חולי סרטן . כשראיתי את זה ידעתי שאין שום סיכוי שאני אעשה את זה אין לי אומץ אך ביום שבו הגיעו הספרים לבית הספר וראיתי ככ המון בנות תורמות זה נתן לי מוטיבציה וחשבתי לעצמי שעה שלמה על זה . אולי אני אעשה את זה ? אבל מה אם המראה לא יתאים לי ? זה השיער שלי! שאני מטפחת ומשקיעה בו כל החיים שלי, הדבר שהכי חשוב לי במראה שלי וכל החיים הייתי עם שיער עד הטוסיק עכשיו אני אהיה עם קארה ? חשבתי לעצמי רק על הדברים של למה לא לעשות את זה ואז התחלתי לחשוב למה כן. אולי זה יתאים לי ואולי לא אבל זה לא משתווה לכן שילדות מרגישות רע עם עצמן ואפילו מרגישות מכוערות בלי שיער. להן הוא לא יגדל אבל לשיער שלי יש את כל החיים לגדול . דמיינתי לעצמי ילדה מאושרת ומחוייכת ברגע שהיא מקבלת פאה שיכולה להיות מהשיער שלי ובאותו רגע החלטתי שאני חייבת לעשות את זה . אחרי שעשיתי את זה הייתי פשוט מאושרת ומרוצה מעצמי קיבלתי מכולם רק מחמאות ותגובות מדהימות ואני לא מתחרטת על כך לרגע ומקווה שעוד ועוד בנות יתרמו את השיער שלהן

בארבע שנים אחרונות, במהלך חופשת הפסח אני מתנדבת באגודה שאוספת אוכל לנזקקים לארוחת החג ולכל יום בשנה.

לפני 6 שנים כשהייתי נשואה טרייה נטולת ילדים, גיסתי ילדה את התינוקת השנייה. העניין שזה היה במקביל למעבר לדירה חדשה בעוד שבעלה (אח שלי) היה בקורס ובכלל לא היה בבית. היא הייתה עם ילדה בת שנתיים, תינוקת בת שבועיים והרים של ארגזים בבית גדול וחדש.

אני שהייתי בחופשת סמסטר של תואר ראשון לקחתי על עצמי כפרוייקט את פריקת כלללל הארגזים. פרקתי מעל 40 ארגזים ביומיים. סידרתי, קיפלתי, שטפתי וסיימתי את הפרוייקט בהצלחה. הרגשתי מאושרת ושמחה שיכולתי לעזור לאח שלי ואשתו. ביננו, נשארו שני ארגזים שאותם לא פרקתי כי לא היה להם מקום- הם נשארו בקומה העליונה סגורים במשך חודשים ארוכים :)  

 לפני כמה שנים ראיתי אדם זקן מסכן את חייו ומנסה לרדת לכביש ז'בוטינסקי הסואן בר"ג, לא הבנתי מה קורה?! וכששאלתי אותו, הוא הסביר שכשחצה את הכביש מהר , לא במעבר חציה, אבד לו מפתח , ביקשתי שישאר על המדרכה והצלחתי לימצוא את המפתח , הדבר שהכי ריגש אותי בכל הסיפור היתה הברכה שלו כתודה על העזרה

"שתזכי ליראות בעיניים האלה שלך רק טוב", האם יש ברכה יפה מזו?….

 טוב אז ככה, אני בת 18 כמעט מסיימת תיכון. במסגרת הלימודים בבית הספר ישנו פרויקט ושמו מחויבות אישית.

בפרויקט הזה צריך לבחור מוסד או מקום לשרת בו ולתרום לקהילה .

אני השנה בחרתי ללכת לעזור בבצפר לילדים אוטיסטים יחד עם כמה בנות מהכיתה.

שהלכתי לשמה זה היה רגע מאוד מאוד מלמד, שאננחנו הלכנו לראשונה לראות את הילדים הללו זה הדהים אותנו. כמה הם שמחים ומאושרים, ומנסים להתנהג לפחות כמו רגילים… עשינו להם מלא פעילויות ותחרויות שהכנו בבית עם פרסים.. אבל זה לא כל העניין, תמיד שהייתי באה היה ילד אחד שפשוט לא השתתף החניכה שלומתמיד שהגענו הייתה מכניסה אותו למבנה או יושבת איתו בצד -פשוט כי לא רצה להשתתף כלל.

ופעם האחרונה שהייתי שמה ניגשתי עליו והצעתי לא להשתתף אבל הוא סרב וכעס מאוד..

שאלתי את החניכה שלו למה הוא ככה אם יש דבר מה שאנחנו הבנות יכולות לעזור, החניכה הסבירה לי שהוריו של הילד גרושים מגיל צעיר מאוד כך שרוב חיו בילה בבית הספר הנוכחי. מאוד הצטערתי והתקשרתי ישר לאבא שלי לבקש את רשותו שיבוא אליינו להרגיש מהזה משפחה וקבלת שבת לפחות פעם אחת, אבי כמובן ישר שהסכים ( אחיו הוא גם בחור אוטיסט..) , וביקשתי מאודד מאוד מהחניכה שלו שיבוא כמובן יחד איתה.

שהגיע יום שישי הילד והחניכה שהגיעו לבית (כמובן לאחר הפצרות רבות והתחננויות שכללו בכי בפניה רק שיבואו) הם התיישבו והילד שוב פעם היה שקט לא מדבר כמו בבית ספר .. עם הזמן היינו מספרים בדיחות העיקר שיחייך ושמנו שיירם ברקע שהוא אוהב..

בגדול היה ערב מאוד מהנה והרגשתי סיפוק אדיר בעיקר באותו הרגע שהילד שכבר הגיע הזמן ללכת אמר לי להתראות זה פשוט היה שווה הכל רק לשמוע את קולו..

זה היה לפני שבוע וחצי כשהייתי בדרך לממילא שבירושלים נסעתי באוטובוס עם אמא שלי ולפני ישבה זקנה עם עגלת קניות מפוצצת!! באחד הרמזורים הנהג עצר ומהברקס העגלה של האישה התהפכה והכל נשפך, ישר באותו הרגע בלי לחשוב פעמיים אפילו כשאנשים נכנסים ויוצאים דרך אותו מעבר אספתי לזקנה את כל המוצרים לשקיות והכנסתי לה לעגלה. אפשר להגיד שאמא הייתה גאה בי מאד, וההרגשה הזאת שעשיתי משהו טוב למישהו הייתה הרבה יותר שווה מאשר עוד חולצה שאני אקנה לי, הרגשת הנתינה שווה הרבה יותר מכל דבר אחר אני חושבת שהייתי יותר מאושרת מאותה האישה במשך כל היום.

 בפסח אירחתי שלושה ניצולות שואה והיה מאוד כיף בלב שעשיתי טוב לאחרים שהם לבד בחג!!

 אני גרה ביישוב קטן ליד ירושלים, מקום עם הרבה שדות ירוקים ומרחב, הבית שלי נמצא ליד אחד מאותם השדות.

לפני כחצי שעה שמעתי קולות יילה של גורי חתולים מהשדה.

כמובן שמיד ניגשתי לבדוק את העיניין.

היילות הגיעו מקופסא של מצות שהייתה סגורה בסלוטייפ(!) ובתוכה 2 גורי חתולים חמודים להפליא.

לקחתי אותם הביתה האכלתי אותם ועכשיו הם מתחפרים בכרית ממש פה לידי.

אני יודעת שזה לא בדיוק למישהו אבל אני חושבת שזאת מטרה ראויה היות וכולנו אזרחים של העולם ולכולנו מגיע חסד :)

את החתולה הקטנה שלי מצאנו אני ואחי לפני כמה שנים בעודה בת כמה ימים בלבד, היא שכבה בפינת הרחוב שלי לגמרי לבד, אפילו העיניים שלה עוד לא נפתחו לגמרי. בדרכינו הביתה שמנו לב לשני נערים משועממים וטיפשים מתקרבים אליה עם אבן גדולה ביד. זינקנו בלי לחשוב פעמיים הרמתי את הגורה המפוחדת ואחי הגדול דאג להעמיד את שני הנערים האלו במקום(באופן מילולי כמובן). התאהבנו בחתולה הזו, היא היתה כל כך קטנה.. נתנו לה לינוק חלב משקית קטנה, היא עוד לא יכלה לעשות שום דבר בעצמה. מאז בעלי חיים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, החל מהשבת כלב אבוד לבעליו, תרומות, ביקורים קבועים בצער בעלי חיים ואהבה גדולה ואין סופית ליצורים שמבקשים כל כך מעט ונותנים כל כך הרבה בחזרה.

זה התחיל כשהייתי קטנה וזה נמשך עד היום.. יש לי חולשה לכלבים במיוחד כאלה שנמצאים ברחוב.. בתור ילדה קטנה הייתי אוספת אותם אלי הביתה ומאכילה אותם ומטפחת אותם. לפני שנה בערך מול הבית שלי היה כלב קטן שכל הזמן היה קשור והלב שלי כל כך כאב עליו.. יום אחד הבעל בית שלו הרביץ לו וקשר אותו ככה שהוא לא יכול לזוז אני צעקתי עליו שישחרר אותו והוא לא הקשיב לי אז קראתי למשטרה- מאז הכלב הזה נמצא משוחרר בחצר.

אני חושבת שהכי טוב לעזור לאלה שלא יכולים לדבר בשביל עצמם… :)

אהבה וטוב בעולם!

  לפני כחודשיים הגיע לפתח הבית שלנו כלב, הכלב כבר בן שנתיים הוא גדול וחזק כנראה עבר כמה טראומות שהשאירו בו צלקות איומות שמתבטאות בהסתערות בתלי נשלטת על מכוניות, בנביחות בלתי פוסקות ובעיקר בעוינות ואגרסיביות כלפי בני אדם.

אבל עם זאת ומאחורי כל השריטות מסתתר כלב עם המון נשמה ואהבה אינסופית שפשוט עבר חיים לא פשוטים.

לנו כבר יש כלב שנים לכן חיפשנו בנרות משפחה מאמצת לטרוריסט החדש,

אבל כל החיפושים נענו בשלילה, וצער בעלי חיים אמרו בהחלטיות שהם לא מתעסקים עם כלבים נושכים, והווטרינר השכונתי הציע להרדים אותו בהקדם.

עברו השבועות והכלב כבר נעשה בן בית, לאט לאט הבנו איך להתמודד עם השריטות שלו ואפילו למנוע אותן.

כנראה שהכלב הזה ישאר אצלנו כבר לנצח, גם אם זה יגרור אחריו הרבה רגעים לא שקטים.

במציאות העגומה הזאת אני קוראת לכולם ללכת לאמץ כלב או חתול, הכי מכוער, הכי מסכן, הכי שרוט, הכי טראומטי, הכי טרוריסט. ולהפוך אותו לאוצר החדש של הבית.

 אני לומדת בפנימייה בדרום הארץ. יום אחד ליד החדר ראיתי ליד הפח, 4 גורי כלבים מקסימים ונדירים ביופיו, משוטטים לבדם ומייללים . נקרע לי הלב כי הבנתי שהם נטושים. מאותו יום ואילך, היתי מאכילה אותם , בוקר צהריים וערב . כל פעם בארוחות בחדר האוכל, הייתי משאירה בצלחת שלי אוכל, ומתגנבת בשקט ונותנת להם את האוכל שבצלחתי . בשלב מסוים, הצוות בפנימייה הבינו שיש לי "קטע" עם הגורים ואסרו עליי להאכיל אותם. אבל לא ויתרתי. אני זוכרת באחד הלילות בשעה 12 שכולנו כבר שכבנו לישון, נזכרתי שלא האכלתי את הגורים בצהריים כי הייתה לנו פעילות כיתתית. קמתי בשקט מהר, התגנבתי לחדר האוכל והבאתי להם מעדנים. רק אז יכלתי לחזור לישון רגועה . 3 חודשים האכלתי אותם, הם גדלו למול עיניי. היום הם גדולים ודואגים לעצמם, אבל שהם רואי אותי באופק הם רצים אליי באהבה מתפרצת וזה מרגש אותי כל פעם מחדש..

 אבל זה בכל זאת סיפור שאני גאה בו. בסוף השבוע שלפני פסח נסעתי לאמא שלי, ובזמן שישבתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו שלי, התיישבה לידי אשה מבוגרת מאד שנעזרה במקל הליכה וסחבה כמה שקיות. היא היתה לבושה היטב ומאופרת, וכעבור כמה דקות התחילה לשוחח איתי. היא שאלה אותי אם אני מוכנה לחג, וסיפרה שהיא אוהבת את פסח בגלל האביב ובגלל ההתכנסות המשפחתית, ובגלל ש"בפסח אנחנו סוף סוף לא צריכים לצום, אלא ההיפך!"

דיברתי איתה כמה רגעים עד שהאוטובוס הגיע, על השכונה שאנחנו גרות בה, על מה שאני לומדת באוניברסיטה ועל איך שהטלפונים הסלולריים השתלטו לנו על החיים, והרגשתי שעשיתי מעשה נהדר ומצווה לקראת החג- שימחתי אשה מבוגרת שמי יודע כמה הזדמנויות יש לה לדבר עם אנשים. יכול להיות שהיא מרגישה לבד ובחג ההרגשה הזאת רק מתעצמת. הרגשתי שעשיתי לה טוב על הלב ובעקבות כך גם אני הרגשתי הרבה יותר טוב.

 שנה שעברה הייתי באה לאישה חולה בעיר שלי כפעם בשבוע ועוזרת לה בכביסות ונקיון הבית לפעמים מכינה לה גם סלט טוב ובעיקר באה בשביל לדבר איתה דבר שכל כך חסר לה-חברה .. היא בסך הכל צעירה אך בגלל כל המחלות שלה והטיפולים נראית מבוגרת..

הרבה פעמים יוצא לי להתקל באנשים שנראים לי אבודים ברחוב וישר אני נגשת אליהם בודקת אם הם בסדר.. למשל ראיתי ילדה שעומדת בצד הדרך בוכה ניגשתי אליה וראיתי שיוצא לה מלא דם מהאף .. התייבשה כנראה .. מיד הבאתי לה מים לשתות ונייר לאף ולקחתי אותה עד לבית שלא תתייבש לי בדרך.. או ילד שראיתי בוכה בקניון ניגשתי אליו והסתבר שאיבד את הוריו .. לא עזבתי אותו עד שמצאנו אותם.

בבית הספר שבו אני עובדת פגשתי בילד בן 11 וחצי, יפה, ביישן ושקט. מעולם לא הייתי המורה שלו, אבל מכמה הסתכלויות עליו בהפסקה הבנתי שהוא חריג ושונה מכולם. הוא תמיד היה לבד, בודד בהפסקות, בלי חברים, ורק עם סייעת שהייתה צמודה אליו גם בשיעורים וגם בהפסקות. מברור שערכתי עם המחנכת שלו, הסתבר לי הילד המקסים הזה הוא בעל תסמונת אספרגר שעל הספקטרום האוטיסטי. יום אחד ראיתי אותו נסער ובוכה בחדר המורים שלנו. הוא סרב לדבר עם המורה שלו ולספר לה מה קרה. ביקשתי ממנה בעדינות לנסות לעזור, היא יצאה החוצה והוא שפך בפני את שעל ליבו. מסתבר שילדים יכולים להיות אכזריים לפעמים… קבוצת תלמידים מכיתתו התנהגה אליו בצורה בזויה ומשפילה וגרמה לו להגיע למצב של בכי תמרורים.

הבטחתי לו שאטפל באופן אישי במקרה ובילדים שהעליבו אותו כשלמעשה עוד באותו יום גם דיברתי עם מנהלת בית הספר ושאלתי אותה האם זה אפשרי שאני אתנדב בביתו אחת לשבוע ואבוא להיות לו לחברה. מנהלת בית הספר התלהבה וסיפרה שהוא מגיע מבית ללא אמצעים, הוא בן יחיד להורים מבוגרים שעשו עליה לארץ ושלדעתה הוריו מאוד ישמחו. אחר הצהריים התקשרתי אל הוריו ושאלתי אותם אם יסכימו ש"אאמץ" את בנם, שאבוא לשהות במחציתו ולארח לו חברה. כמובן שהם שמחו והסכימו ומאז, אחת לשבוע, אני מבקרת אותו בביתם, משחקת איתו במחשב, מנגנת איתו, מטיילת איתו בחוץ ובעיקר מקשיבה לו, כי יש לו לב זהב ואינטיליגנציה רגשית אחרת לגמרי מזו שאנו "האנשים הרגילים" מכירים.  

 אני מאוד מתרגשת! השבת תנועת הנוער שלי מארחת את עמותת 'חברים לרפואה', זו עמותה שדואגת לפעילויות לילדים עם מוגבלויות. בשבת כל ילד מתארח אצל משפחה עם מתנדב צמוד מהעמותה, הם ישנים שם ואוכלים שם ארוחת שבת בבוקר. בשאר השבת הם נמצאים עם ה'סניף' (זה הכינוי לקבוצת אנשים בתנועה אצלנו, זה כולל את כולם, מילדים בכיתה ג' ועד בני נוער ובחורים שכבר אחרי תיכון), אנחנו עושים פעילויות, הצגות, משחקים, תפילות שבת, סיפורים וארוחות ואפילו הוצאנו חולצה לכולם! הדבר הכי מקסים בזה לדעתי הוא שכולם מרוויחים ונהנים. הילדים מחברים לרפואה שזוכים לשבת כיפית ושמחה, שוברת שגרה ולאינטרקציה עם אנשים רגילים. המשפחות של הילדים שזוכות לשבת של מנוחה מהטיפול הקשה. המשפחות המארחות שלומדות לקבל את השונה, להכיר אותו מקרוב וממש לחיות איתו. וכמובן הילדים בסניף שנהנים מכל הפעילויות וגם זוכים להכרת השונה, לנתינה, לראות אנשים מיוחדים כאלה ולקבל אותם.

שנזכה לעשות המון דברים טובים לכולם וחשוב לזכור שמי שעושה טוב לאחרים עושה הכי טוב לעצמו!

 בדרך כלל אני לא אדם מסוג שעוזר לכול אחד סביבו ,לא כי לא אכפת לי מאנשים אחרים פשוט במרוץ החיים אתה לא תמיד מבחין באדם שבאמת זקוק לעזרה :(

אבל פעם אחת זה היה שונה, זה היה בבסיס והיא היתה החיילת הדתייה היחידה אצלנו,מיותר לציין עד כמה היא היתה בודדה ואבודה אצלנו ואני שהייתי אכי רחוק מהיהדות והדעת כמה שרק אפשר ריחמתי עליה ולקחתי אותה תחת חסותי …

בשבוע הבאה אנחנו מציינים יום נישואים שלישי,אשמח לעניק לה את משקפי השמש במתנה :)

 זה היה לפני כחודש וחצי, שבועיים לפני כן שכלתי את סבי האהוב. הייתי אז בדרכי חזרה מבדיקות בבית חולים ובתחנת הרכבת ראיתי אדם מבוגר ממתין בבדיקה עם המון מטען עמוס בכל טוב, הוא נראה קצת אבוד ושאלתי אותו האם הוא זקוק לעזרה. הוא ענה בתשובה כי הוא חנה במקום אסור ושעליו להזיז את הרכב ואם אני יכולה לשמור על הדברים. למרות שמיהרתי להספיק לרכבת אמרתי שוודאי. המתנתי בתחנת הרכבת כמעט חצי שעה לשובו. הוא חזר והודה לי מקרב לב. אמר שביתו זה הרגע ילדה ןשעליו ללכת להשגיח על שאר הנכדים שלו בביתה. היה משהו בו שהזכיר לי את סבי, זה שתמיד דאג לי וששמחתי לראותו,לא רק בזכות שתמיד נשא עימו קצת מתנות, אלא כי המתנה הייתה לבלות איצו ולשמוע עוד קצת סיפורים על פעם. אמרתי לאדם המבוגר שיהיה לו המון מזל טוב ושאני מקנאה בנכדיו על הסבא האוהב שיש להם. ואז הוא הוציא משהו מהתיק בשבילי-ברכת הדרך, ואמר לי שהוא בטוח שגם לי יש סבא אוהב שבזכותו למדתי לכבד מבוגרים.

למעשה המעשה הטוב עבד פה לשני הכיוונים, את תפילת הדרך אני עדיין לוקחת איתי בתיק.

דוד שלי (אח של אמא) חלה באי ספיקת כליות שתי הכליות שלו היו חלשות מאוד הוא גסס הוא היה מטופל במשך חמש וחצי שנים בדיאליזיה ומצבו החמיר עם השנים אמרנו לו הני המשפחה שנעשה את המיטב להשיג כסף לכליה אחת לפחות הוא לא האמין שנצליח הוא לא רצה שנעשה את כל התירחה הזאת לא הסכמנו לשבת שבשקט בזמן שמצבו מחמיר , במשך שבעה חודשים אספנו את רוב הכסף שכל המשפחה הדודים החברים תרמו פנינו לכל גורם שיכלו , היינו עסוקים רק בזה וחודש אחרי זה אספנו את כל הכסף הנדרש ובסופו של דבר הצלחנו , לפני שלושה חודשים דודי עבר את הניתוח בהצלחה , ומאז אני תמיד אורת שכל דבר שרוצים צריך לעבוד קשה ולשאוף לטוב כשרוצים תמיד מצליחים!

בשנת השירות הלאומי שלי עשיתי שירות בבית ספר לנוער בסיכון- הילדים בבית הספר היו מבתים קשים ולא רק ברמה הסוציואוקונומית הנמוכה, חלקם בעלי תיק פלילי שבגלל הגיל שלהם היו בביה"ס בצו בית משפט.

בהתחלה לא היה קל לזכות באמון שלהם, אבל אחרי חצי שנה התחברנו והם נפתחו אלי.. השנה הייתה מטורפת אבל יש מקרה שחרוט לי במיוחד משם.

הבנים בבית הספר היו מקסימים אך לא ידעו מזה כבוד לאישה. הם קיללו והתייחסו לבנות כמו חפצים.(לצערי הבנות הרשו להם ולא כל כך שמרו על עצמן ועל כבודן)

בבית הספר התחברתי לילדה מאוד מיוחדת מקסימה בכיתה ז' שהיה לה חזה גדול שמשך המון תשומת לב, הבנים היו זורקים לה הערות, היא הייתה מקללת אותם וממשיכים הלאה.

היא ואני היינו חברות ותמיד דיברתי איתה על שהיא צריכה לשמור על עצמה וכו' .

היא סיפרה לי בדרך אגב על מקרה שהיה לה בו אחד התלמידים(שחיבבתי) הטריד אותה מינית(ואני לא אפרט.) היא כמובן התייחסה לעניין כשום דבר…

אחרי הרבה שיכנועים נגשנו ליועצת וסיפרנו לה.

הדבר לא היה קל לי ולה בגלל שהכרתי אותו וידעתי שהדבר יסבך אותו והחיים שלו גם ככה לא פשוטים. אבל ידעתי שזה הדבר הנכון.

אז זה המעשה הטוב שלי…

עזרתי לחברה שלי כשאיבדה תקווה בעקבות דברים שקרו לה. היא הייתה בדיכאון ולא היה לה מצב רוח לכלום…אז היא החליטה לפרוש מהלימודים. ביקרתי אותה ושוחחתי איתה מדי יום ואחרי חצי שנה היא חזרה ללימודים זה היה בשבילי הישג גדול.

 הנני מאשרת שקראתי את התקנון והסכמתי לגביו.

הי

אני עזרתי לקשישה שנפלה ברחוב אני ראיתי שהיא מועדת מהחלון של המרפסת שלי

ואף אחד פשוט לא עזר לה

ירדתי במהירות ועזרתי לה לקום ולסחוב את את הדברים שלה

וגם שילמתי לה מונית שתיקח אותה לביתה

לפני כן שאלתי אם היא קיבלה מכה כלשהי והצעתי ללוות אותה לרופא

היא אמרה שאין צורך ושאלתי אם הא רוצה שאתקשר למישהו מהמשפחה

ואמרה שאין אף אחד כזה.

שאלתי אם היא מעוניינת לאכול או לשתות משהו

אך לא רצתה מהמבוכה.

בכל מקרה קניתי לה במכולת בקבוק מים קרים .

העליתי אותה על מונית והיא נסעה לביתה.

מבחינתי זה המעשה הכי טוב שיכלתי לעשות

אף אחד לא עזר לה!ולקח לי איזה כמה דק עד שהגעתי אליה

.והיא עדיין היתה שם

סוף שבוע נעים

תרמתי את שערי פעמיים, לילדות חולות סרטן , באגודה "זכרון מנחם" ומקווה עוד פעמים רבות

 כשהייתי בכיתה ו' הייתי ילדה ביישנית, מהבנות שלא מדברות בכלל. לא הייתי יפה במיוחד אבל אף פעם לא התנכלו לי. באותה שנה הגיעה ילדה חדשה. הילדים התאכזרו אליה, הרביצו לה וקיללו אותה. הבטחתי לה שאני אהיה החברה שלה ומאותו יום הייתי באה אליה והיינו מסתובבות בהפסקה ביחד. הייתי החברה היחידה שלה ודאגתי להיות איתה כל פעם שהיא תצטרך

אני עובדת בחנות, ולפני שבועיים בערך מישהי שכחה אצלי בתא הלבשה ארנק עם כל הדברים שלה בפנים, והיא היחידה שנכנסה אלי לחנות ומדדה בתא הזה, היא יצאה ממנו הניחה את הבגדים חזרה לתלייה והמשיכה לדרכה, אחרי שהיא יצאה אני נכנסתי לתא לבדוק אם נשארו בגדים והתיק שלה נשאר בתא וזכרתי אותה, והייתי לבד בחנות סגרתי לרגע את החנות ורצתי אחריה והחזרתי לה את הארנק האבוד,היא כל כך הודתה לי ושמחה, ואני אחת שתמיד מחזירה כי בשבילי זו מצווה ועושה טוב על הלב לעזור.

 אני עובדת כמורה בבית ספר יסודי בתחילת השנה נתקלתי

בתלמידה ללא ספר לימוד וכל פעם ששאלתי על הספר

הבטיחה לי שתביא בשיעור הבא,אולם היא מעולם

לא הביאה אז החלטתי לקנות לה ספר חדש כי המשפחה

שלה נמצאת במצוקה כלכלית

תודה

 אני מתנדבת בבית ספר תיכון באשדוד ועוזרת לתלמידים עם קשיים לימודיים וחברתיים. היום ישבתי עם ילד בכיתה ז' בעל בעיות התנהגות וקראנו ביחד ספר שהוא היה צריך לסכם. בסוף השיעור הילד ביקש מהמורה שלו שנשב עוד ואפילו נהנה מהספר!

 לפני חג הפסח האחרון קיבלתי למייל פניות מעמותה מוכרת לתרומות כסף לסלי מזון לחג למשפחות נזקקות.

הופיע פירוט לגבי כל סכום והשווי שלו. התייעצתי עם בעלי איזה סכום אנו יכולים לתרום. לאחר מחשבה משותפת,

החלטנו לתת את הסכום ששוויו סל מזון למשפחה, לאדם שאנו מכירים ויודעים בוודאות כמה הוא זקוק לכסף הזה.

משפחה של 7 נפשות, עם קושי כלכלי יומיומי, שבדיוק לאחר מכן גם נודע לנו כי הם קיבלו צו פינוי מהבית כי אין להם אפשרות לשלם.

הלוואי שתמיד יהיה בידנו לתת לאחרים ולעזור למי שצריך!!!!

בשורות טובות, בריאות ושבת שלום לכל עם ישראל!

 מידי שבוע אני מתנדבת עם חברות במשען-בית אבות. כל שבוע לשעתיים ואני וחברות לוקחות 4 מבוגרות שחלק ניצולות שואה וחלק חסרות משפחה ומשמחות אותן: אנחנו שרות איתן שירים, מציירות , מדברות על העבר ומשחקות בקלפים.. הכל כדי שהן יהנו וישמחו… וזה מספק אותי ואת חברותיי כי זה הרגשה שעשית משהו טוב למישהו… אנחנו שמחות להתנדב ובאות בכיף.

 ביום רביעי נסעתי לשוק בצפת בחזרה מהשוק לכיוון המדרגות שעולות למדרחוב הבחנתי באישה מבוגרת סוחבת סלים כבדים מאוד שאלתי אותה האם אני יכולה לעזור לה היא כמובן נבהלה מה פתאום מי בכלל חושב עלי אמרתי את שמי והיכן אני גרה ובאמת ובתמים אני רוצה לעזור לך היא נתנה לי יד ואת הסלים הלכתי איתה צעד צעד עלינו במדרגות לכיוון המדרחוב בצפת הבאתי אותה עד הבית שלה ואמרתי לה תודה הייתה לי הזכות הגדולה לעזור לך היא כמובן חיבקה אותי וכך נפרדנו לשלום

 השארתי תגובה. יום מקסים

 עזרתי לאמא שלי לנקות בפסח את הבית עליתי על השיש להוריד לה את החלונות של המטבח כשבאתי לרדת פספסתי את הכיסא נפלתי ונקעתי את הרגל מאותו יום נשבעתי שרק מנקה תנקה בפסח את הבית

 הסיפור שלי הוא לא דווקא על בן אדם.

ביום ירושלמי גשום אחד, לפני כמה שנים (כשעוד הייתי תלמידה), ירדתי בתחנת האוטובוס הקרובה ועליתי לכיוון בית הספר.

פתאום שמעתי יללה חלושה. הסתכלתי סביבי- הרחוב היה מרוקן כולו בשל הגשם השוטף.

ניסיתי לזהות את מקור הקול וראיתי שהוא מתחזק כשהתקרבתי לפח אשפה הירוק,

הצצתי לבפנים וראיתי ארבעה גורי חתולים קטנטנים רטובים עד לשד עצמותיהם, רועדים מפחד ומקור בתחתית הפח הריק.

מעל הפח, על הגדר הצמודה, עמדה אמא שלהם. היא הביטה עליי ויללה לעזרה.

לא ידעתי מה לעשות. הפח היה עמוק ולא יכולתי להושיט יד ולהרים אותם ולא היה אף אחד בסביבה שיוכל לעזור.

הסתובבתי מסביב לחפש כלי עזר ומצאתי קרטון רטוב בתוך פח אחר, תפסתי אותו והכנסתי אותו לפח עם החתולים.

הגורים הקטנים נכנסו לקרטון כדי להתחבא מהגשם והפרווה שלהם הזדקרה לכל הכיוונים.

הרמתי את הקרטון בזהירות והנחתי אותם על הגדר. הם קפצו מהר מהקרטון ודילגו הלאה.

האמא, שניה לפני שקפצה איתם הסתכלה עליי במבט תודה חתולי ויללה יללה רכה.

בתור חיילת בצבא אני מוצאת שבאופן מסוים אתה עושה בכל יום משהו טוב למען האחר, בין אם זה לעזור בקטנה לחיילים אחרים (כמו שהשבוע הגעתי לתחנת האוטובוס בתוך המחנה אליו אני שייכת, שהאוטובוסים עוברים בין הבסיסים, וראיתי מזוודה זרוקה על הכביש ליד התחנה, עברו שם הרבה חיילים וגם היו את החיילים שבתוך התחנה אבל כמעט אף אחד לא התעניין במזוודה ולבדוק למי זה שייך ואיבד אותה. בהתחלה בדקנו את המזוודה לראות פרטים מזהים, היה כתוב רק שם שחיפשנו בפייסבוק אבל צערנו לא מצאנו. בסופו של דבר העלנו את המזוודה לאוטובוס לתחנה הראשית שלו שכנראה שם החיילת לקחה את המזוודה כי בסוף היום המזוודה כבר לא הייתה שם..

אני חושבת גם שבתור התפקיד שבחרתי לעשות אני עושה באופן יומיומי דברים טובים למען האחר כי בתור חובשת בכלא צבאי את הבנאדם הראשון שהם כביכול רואים, האסירים, שמתייחס אליהם ומקשיב להם בטיפולים עצמם, מקום בו בנוסף לטיפול הרפואי עצמו הם גם מרגישים מספיק בנוח איתך בשביל לפרוק את מה שעובר עליהם..

כשראיתי אותה לראשונה ברחוב, ידעתי שזו אהבה ממבט ראשון, כחולה, נשפכת, מלטפת את הגוף ומיוחדת… הייתי חייבת לשאול מאיפה השמלה, הסתבר שהיא מזארה. ביום למחרת על הבוקר כבר הייתי בסניף הקרוב והסתבר שנגמר, לא התייאשתי ונסעתי לעוד שני סניפים ובכולן נגמרה השמלה, הייתי עצובה אך המשכתי הלאה. לאחר זמן מה טסתי לפני תחילת הלימודים לברצלונה, בשיטוט ברחוב באחד הימים ראיתי שיש סייל בזארה ומי עומדת לפניי במלוא הדרה על הגלגל אם לא אהובתי המושלמת?! מיד חטפתי אותה ומדדתי וכמובן שהיא לא אכזבה וישבה מושלם! כל כך שמחתי ורצתי לקופה לשלם, אך פתאום ראיתי נערה מסתכלת על השמלה שבידי ובוכה, היא סיפרה לי שהיא חלמה על השמלה לנשף הסיום וזו הייתה האחרונה, ברגע אבירי החלטתי לתת לה את השמלה המושלמת שיכלה להיות שלי…

 בס"ד

היי המעשה הטוב שלי הוא לנשמה היהודית שבי. בשבתות במקום לנוח ולהנות עם המשפחה אני שומרת על ילדים בבתי חולים- בד"כ כאלו שמאושפזים תקופות ארוכות וההורים זקוקים למנוחה ולתת תשומת לב לשאר הילדים בבית.

אני מגיעה למרות שלא תמיד קל לי ואני מפסידה אורחים ונוחות ואת המיטה שלי אני ממירה בכורסה לא נוחה,קמה לטפל בהם בלילה אבל מרגישה שאני עושה את מה שנכון

למרות ששאלו אותי לגבי תשלום ואני סטודנטית המתפרנסת כרגע בדוחק- אני מסרבת ליטול תשלום ומרגישה שזו זכות עבורי ונחת ליושב במרומים שילדיו מסייעים אלו לאלו

היי, קוראים לי נועה ואני בת 18, כבר שנה תשיעית בתנועת הצופים.

במסגרת השיבוצים לקראת שנת תשע"ד בתנועת הצופים החלטתי לעמוד בראש צוות קצת מיוחד שלא כולל את ההדרכה או הפעילות הצופית אלא משמש כגורם מקשר בין שבט הצופים שמכיל 700 חניכים לבין הקהילה של המושבה שלי.

המטרה ששמתי לי ולצוות הייתה לגרום לחניכים לרצות לתרום למען הקהילה.

פתחנו בפרוייקט בו כל שכבת גיל תורמת בצורה אחרת לקהילה.

מעבר להתרמות בהן הצלחנו להשיג מעל 3,000 שקלים, ולאחר מכן עוד התרמות, מעבר לצעצועים אותם תרמו החניכים לאחר יריד שערכו, מעבר לקמחא דה פסחא בו השתתפנו פעמיים, מעבר לחלוקת שי לחג לקשישים ברחבי המושבה, הובלתי פרויקט יותר מיוחד עם 40 חניכים בני 14-15.

התנדבנו מספר פעמים בבית אקשטיין הקרוב למושבה, והחניכים העבירו פעילויות לדיירים, זה היה מאוד מרגש.

אחד מן החניכים התחבר עם אחד מן הדיירים שמאוד אוהב לאסוף מכוניות צעצוע ובהתנדבות השלישית איתם, החניך נתן לו מתנה אוטובוס צעצוע.

כל החניכים למדו מהעיניים המוארות של הדייר שיעור חשוב וכולם סיכמו את החוויה כמשמעותית.

אני מרגישה שבאמצעות התפקיד שלקחתי על עצמי אני הופכת את החניכים והמדריכים למודעים יותר לסביבה, לאנשים שרוצים לתרום וכך אני מעבירה את המעשים הטובים הלאה, ורואה את העשייה מתפשטת.

 בשבוע האחרון הייתי בפסטיבל אדמה בו מתרחשות סדנאות מחול ,

בין לבין פגשתי באישה מדהימה בשם זהבית אשר לוקה בפיגור שיכלי , זהבית הייתה אחת הנשים המדהימות שפגשתי בחיי .

היא גוברת על כל הקשיים שיש בחייה אף שלא יכלה להשתתף בסדנאות באופן רציף ולרקוד את נשמתה ,היא ישבה וזזה עם הידיים

בשלב מסוים נגשתי אליה וחיבקתי אותה על כך שהיא כה נותנת מעצמה למשך כל אותו היום זהבית הייתה לצידי ועברנו מסדנא לסדנא

אולי עשיתי מעשה טוב אבל היא עשתה מעשה עוד יותר טוב שנתנה לי להכנס לחלק מהעולם שלה ועל זה אני מודה לה מאוד.

 בדרך כלל אני נוטה לא לערב את עצמי עם אנשים לא מוכרים לי אבל לאחרונה הלכתי הביתה מחברה ובדרך נתקלתי בקשישה שסחבה שקיות מלאות מצרכים. היא נראתה די שברירית אז הצעתי לה עזרה. היא דוברת רוסית ולכן ישר התעניינה מאיפה עליתי לארץ והתפתחה שיחה בינינו.הגענו אליה הביתה, עליתי איתה,שמתי את המצרכים וראיתי שהבית די מלוכלך. תוך כדי היא גם סיפרה לי שבעלה מאושפז כבר תקופה בבית החולים ושהיא ממש מדלגת מהבית אליו ולהפך ולכן גם אין לה כוחות וגם אין לה מספיק משאבים לניקוי ותחזוק המקום. כאב לי לראות אותה במצב הזה והיא ממש הזכירה לי את סבתא שלי וגרמה לי לחשוב מה אם סבתי הייתה במצב זה.

ביקשתי ממנה רשות להגיע אליה מחר בשעה שנוחה לה ולעזור לה לסדר קצת. הבאתי איתי את החברה שממנה הלכתי בערב הקודם וביחד ניקינו את הדירה ותחזקנו אותה ככל יכולתנו. מאז אני משתדלת פעם בשבוע לעבור אצל הגברת ולראות שהכל בסדר.

בערב פסח , ירדתי למטה להביא משהו מהאוטו .. שכנה שלי שהיא די מבוגרת בקשה ממני להתקשר לבנה כמובן שנתתי לה , לאחר שהיא התקשרה התחלנו לפתח שיחת חולין על הצבא , על שעוד מעט מגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה ועל איך שהיא ניצלה בזכות האנשים הטובים שעדיין נשארו בגרמניה ושאלתי אותה גם על איפה היא עושה את החג , היא התחילה לבכות והרגשתי די מבוכה , מהשיחה הבנתי שהיא עושה חג בבית לבד , כי בנה נסע לעשות חג במלון בארץ עם משפחתו ובעלה נפטר לפניי כמה שנים , כמובן שהזמנתי אותה לעשות חג אצלנו , ההורים שלי נורא שמחו והיה ממש שמח . בסוף הערב כשלוויתי אותה לביתה היא הודתה לי ואמר לי שהפכתי אותה למאושרת . הרגשתי נורא סיפוק ושבאמת עשיתי מעשה טוב :)