מתנה בשישי: שעון זהב של אובקו

ספרו לנו לאיזה רגע בחיים הייתם רוצים לחזור ותוכלו לזכות בשעון זהב של אובקו

מאת  | ‏ 17 אפריל 2014

בכל יום שישי נחלק מתנה מדליקה לגולשים מלאי הסטייל של FF. השבוע, תוכלו לזכות בשעון זהב מלבני של אובקו. כל שעליכם לעשות כדי להשתתף בתחרות, הוא לספר לנו בתגובות לאיזה רגע בחיים הכי הייתם רוצים לחזור.

שווי המתנה: 1120 ש"ח.

*הזוכה ייבחר מבין המגיבים לפוסט עד יום א', 14\4\20 בשעה 12:00.

**בכתיבת תגובה הנני מאשר\ת שקראתי את התקנון והסכמתי לדבריו.

ניתן להשיג ברשת אימפרס ובחנויות המובחרות.

הזוכה בשני בגדי ים של בננה משבוע שעבר היא לירון, שסיפרה לנו על התכניות שלה לחג:

"את פסח הקרוב אני הולכת לבלות עם גדוד משפחתי – שאם תרצה או לא, תצטרך לחבוש לכל אורך החג כובע קש ולהצטייד בנעליים תנ"כיות אמיתיות. נטייל באזור ענק ולא שגרתי הטומן בתוכו אווירה מאוד חקלאית, האזור היווה כבר עם קום המדינה השראה לבן גוריון (המאוד רומנטי יש לומר) שאפילו עבר להתגורר שם עם אשתו פולה: הנגב הרחוק… מאז, הכל כמובן השתנה ואזור הנגב הוכרז כאזור בעל עדיפות לאומית. הושקו המון תוכניות לעידוד התיירות אליו כשבראשן הקמת חוות שבהן אני ובני משפחתי מתכננים לשהות ולבלות. במהלך כל חופשת חול המועד, בכל יום נפקוד חווה אחרת כאשר לכל חווה וחווה מגוון אטרקציות שונות בעלות אופי חקלאי: אירוח בסגנון מקומי,
טעימות של גבינות ויין מתוצרת מקומית, השתתפות בבציר ענבים, הכנת יין, טיולי גמלים, סיורים מודרכים באתרי טבע באזור ואפילו התנסות בחליבת עיזים והכנת גבינות. הכי מחירות ל'עבדות', אבל בכיף גדול!"

השאירו תגובה

 

  • הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו, הוא הרגע האחרון עם סבא דוד הסבא שהייתי הכי מחוברת אליו. זה היה בשביעי של פסח, באמצע סעודת החג, הטלפון צילצל מספר פעמים, לבסוף הבנו שמשהו התרחש והוא בטוח קשור לסבי,הלהבה של נר השבת הקטן שהיה עטוף אלומיניום סביב, התחיל לגבור ולגבוה לגובה לא פרופרציונלי, נעצתי בו את מבטתי ובמקביל אבי ענה: "משפחה יקרה צר לנו על מות.." פתאום הנר מ-נד של אש כבה באופן מוחלט..ומה שזכור היה ההלם והשתיקה.

    כמה שעות ספורות לפני, הלכנו לבקר אותו בבית החולים הסיעודי, אני ואבי נכנסנו אליו, ישבנו לדבר אך ללא הועיל.. השעות עוברות והחג קרב, נאלצנו לעזוב אבל סבא לא שיחרר "אבא, תירדם! הכל בסדר, נבוא לבקר מחר, תישן!" אבא שלי אומר לו אבל הוא, שכל גופו ופיו משותקים, מניע את הראש כלפינו ועם המבט החודר שלו הוא לא שיחרר, ניסינו לשכנע אותו אך הוא לא ויתר ובכל זאת נצרכנו לעזוב וללכת. רק אם היה לי את אותו רגע אחרון איתו..רק אם הייתי נשארת עוד חמש דקות עם אבא והיינו טורחים להבין את המבט שלו…זכרונו לברכה.

    מאת: מור |‏ 22 באפריל 2014 | 12:22
  • אני חושבת שאם יש מישהו שאני הכי מתגעגעת אליו, זו סבתי, זכרונה לברכה.

    היא זאת שתמיד טיפלה בי ובאחיותיי והיא הייתה מאוד קרובה לליבי, תמיד אירחה אותנו ושמרה עלינו. היא סבלה ממחלות שונות אך לפני מותה חלתה בסרטן הלבלב, שממנו אין שום דרך לצאת. בעודה מתה היא סירבה שיראו אותה, כדי שלא יזכרו אותה חסרת אונים, על סף מוות.

    היא הייתה האישה הכי מדהימה שהכרתי- צנועה, ענווה, אוהבת וחמה. היה לה תחביב אחד מאוד גדול שזה אפייה- היא הייתה אוהבת לאפות עוגות ומתוקים, ולכן אחד הרגעים שאנצור איתי לנצח זה איך היינו יושבים סביב שולחן, מביאים לה ספרי אפייה, והיא הייתה עוברת עליהם, מתבוננת, מסמנת לעצמה בדפים ורודים דברים שאהבה.

    הדפים עדיין נמצאים בין הדפים של הספרים.

    לפעמים אני תוהה אם היא מסתכלת עלינו מלמעלה, ואם כן, מה היא חושבת.

    מאת: אילי |‏ 22 באפריל 2014 | 06:17
  •  הרגע שבו ילדתי את בני הבכור שיחיה. ומאז,איבדתי את תחושת הזמן.

    מאת: חייקי |‏ 21 באפריל 2014 | 22:19
  • גרתי בעיירה ליד הטבע. אני רוצה לחזור לרגע ביום חורף שירד טיפה גשם ואני אמא והכלב טיפסנו על ההר. בכלל רוב הזמן בעיירה זו היתה התקופה המאושרת בחיי, עד שקרעו אותי משם לעיר הגדולה ואני סובלת פה מאז. אפשר להגיד אפילו גוססת. הטבע מאוד חסר לי. הימים שאני יוצאת לטבע הם המאושרים בשנה. כול שאר הזמן אני בדיכאון עמוק.

    מאת: ... |‏ 21 באפריל 2014 | 19:17
  •  תמיד הייתי "ילדה טובה של מסגרות" – צבא, טיול קצר בארה"ב, לימודים, מערכות יחסים – ממש החיים בתבנית; אבל לקראת גיל 30 מצאתי את עצמי אחרי שתי מערכות יחסים ארוכות שלא צלחו, בעבודה שלא ידעתי איך מתקדמים ממנה ולאן, וגם בדירה שלא אהבתי. בהמלצה של אחת החברות ובהחלטה של רגע קניתי כרטיס טיסה להודו (הלוך חזור), מבלי לדעת יותר מדי לאן בדיוק אני מגיעה ואת מי אני אפגוש שם. ביום הטיסה הייתי כל-כך נרגשת ומותשת, שנרדמתי במושב המטוס עוד לפני שהגלגלים ניתקו מהקרקע והתעוררתי חצי שעה לפני הנחיתה במומבאי. נסעתי משדה-התעופה ישירות לפונה, ושם התמקמתי. אומנם שהיתי שם זמן קצר יחסית (קרוב לחודשיים), אבל הכרתי שם אנשים מקסימים (מקומיים, תיירים וגם ישראלים) ובהודו הצלחתי להתנתק מכל הרגשת ה"תקיעות" שהייתה לי בארץ ופשוט הייתי מאושרת וחסרת דאגות. ערב אחד בעודי צועדת לי לבדי ברחובות הודו עם תרמיל קטן על הגב, 'הכתה' בי ההרגשה שאין בכלל סיבה לפחד לנסות ולהעיז, ושאם רק אנסה אצליח – אם הצלחתי להיות כל-כך מאושרת במקום שאף פעם לא חשבתי בכלל להיות בו, הכרתי אנשים מיוחדים וראיתי מקומות קסומים וכל זה מבלי לתכנן כלום – אז גם בארץ אני יכולה לצאת מהמסגרות שתמיד הגדירו אותי כל כך טוב, ולנסות דברים אחרים ולהצליח בהם. אותו רגע אחד ברחובות הודו נטע בי את התחושה שמכאן אני יכולה לנסות ולהצליח הכל. מאז עברו קרוב ל 7 שנים, ולצערי תחושת החוזק קצת קהתה, לכן אם יש רגע אחד שהייתי חוזרת אליו זה לערב ההוא ולתחושה החזקה ההיא שנתנה לי את האומץ לנסות ולהעיז דברים שאף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להצליח בהם.

    מאת: שיר |‏ 20 באפריל 2014 | 08:34
  •  הייתי רוצה לחזור לרגע שבו השתחררתי מהצבא. יצאתי מהבקו"ם וכל האפשרויות שבעולם היו פרושות לפניי. יכולתי לטוס לכל מקום בעולם. יכולתי להחליט אם ללמוד, מה ללמוד ומתי. יכולתי לפנטז על העתיד שיהיה לי. סיימתי עם ההתחייבויות ועכשיו העתיד שלי היה בידיי. לפחות ככה הרגשתי באותו הרגע. באותו רגע עוד לא הרגשתי את הפחדים, את הקשיים, את האכזבות שעוד נכונו לי בחיי הבוגרים. כל מה שהרגשתי היה חופש מוחלט לרצות, לבחור, להחליט. רגע של אושר

    מאת: אריאל |‏ 20 באפריל 2014 | 08:26
  •  אני לא זוכרת את הרגע המדויק, אבל ללא ספק הייתי חוזרת לרגע שבו החזקתי לראשונה פינצטה. "לאאאא… אל תעשי את זה עדי, אל תמרטי…", אני אצעק ואשכנע את עצמי לבקש מאמא ללכת לקוסמטיקאית. בכך הייתי חוסכת לעצמי שנים של הסתובבות בעולם עם גבות עקומות וחורים בגבה שאינם ברי תיקון. אכן, רגע משמעותי והרה גורל בחיי :)

    מאת: עדי |‏ 20 באפריל 2014 | 08:17
  •  רגע אחד שהייתי חוזרת אליו, הוא שולחן ליל הסדר לפני כ-15 שנים.שולחן שבו נסבו לשולחן,אבא אמא ושני אחיי לפני שהורי התגרשו.אני מאמינה שכל ילד רואה בדמיונו את הוריו נשואים לעד ומתגברים על כל הקשיים האפשריים.שולחן ליל הסדר לאחר מכן כבר לא נראה אותו הדבר.הראייה הילדותית של שמירה בכל מחיר על המשפחה הגרעינית הפכה למציאות כואבת של הבנה כי לא תמיד ניתן.

    אותה תמונה של כל המשפחה מאוחדת תישאר חרוטה בליבי ומוחי לעד וכולי תקווה שאצליח לשמור על המשפחה הגרעינית שהקמתי בעצמי ולו בשביל שילדיי לא יאלצו להתגעגע לרגעים כאלו אלא יחוו את אותם רגעים שמחים כל שנה מחדש.חג שמח(:

    מאת: מאיה |‏ 20 באפריל 2014 | 08:10
  •  יש אינסוף רגעים בחיי שהייתי שמחה לחזור אליהם, וליהנות מהם שוב: יום הולדת 20, בחוף הים עם כל חבריי הטובים, והמון אביטיחים ובייגלה. גיל 16, כשטסתי בפעם הראשונה עם אבא שלי לטיול שורשים במקסיקו. אבל אם הייתי יכולה לחזור רק לרגע אחד, הייתי מעדיפה לחזור לרגע משנה גורלות, כזה שהייתי צריכה לבחור בו לאיזה כיוון לפנות, ובחרתי שמאלה. הייתי רוצה לחזור לשם ולראות לאן היו מתגלגלים חיי אם הייתי בוחרת ימינה. הייתי בת 22 וכבר רציתי להתחיל ללמוד. החבר שלי אז, בדיוק השתחרר ורצה לצאת לטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה. אותי זה פחות עניין וקיוויתי שהוא ייוותר ויתחיל ללמוד איתי. אבל הוא נסע ואני נשארתי. מעולם לא היה לי טיול אחרי צבא ארוך ומאתגר כזה, וזה מאוד חסר לי היום. ואותו חבר, חזר אחרי שנה (אני כמובן חיכיתי לו) מישהו אחר לגמרי, גדול, בוגר, שונה. היינו ביחד עוד חצי שנה אחרי חזרתו ואז נפרדנו. אני התחתנתי, נולדו לי ילדים. מעולם לא טיילתי וראיתי עולם והוא המשיך לטייל, לגלות עולמות חדשים, ללמוד בין טיול להרפתקה. היום הוא מדען די ידוע ומצליח, חי באוסטרליה עם משפחתו, חיידק הטיולים לא נרפא והוא חי את חיי החלומות של כולנו. לפעמים, אני תוהה מה היה קורה אם הייתי אומרת לו כן ונוסעת יחד איתו….

    מאת: נינה |‏ 20 באפריל 2014 | 07:37
  • הרגע אליו הייתי רוצה לחזור הוא כבר מיוחד מאוד כי זה רגע שקורה פעם במאה שנה.. ;-) (תרתי משמע) רגע קטנטן אבל עם השלכות רגשיות ענקיות ופה באמת הבנתי שהדברים הקטנים בחיים הם אלה הגדולים ביותר- הרגע הזה היה בינואר לפני שנה וזה היה הרגע בו הדליקו את אורות החדר במסיבת ההפתעה של היום הולדת מאה של סבתא שלי-זו היתה מסיבת יומולדת הראשונה שחגגו לה בחיים כי מה לעשות מסתבר שבארצות מסוימות בעבר לא רשמו תאריך לידה מלא אלא רק שנה וכך יצא שאף פעם לא ציינו את יום הולדתה או אפילו בירכו באופן מיוחד, זה תמיד היה כבדרך אגב ביומולדת של אחד הנכדים…כשהיא נכנסה לבית ונדלקו האורות והיא ראתה את כולם מוחאים לה כפיים ומתרגשים איתה היא התחילה לבכות מאושר וכולנו אחריה…היא לא האמינה שכולם התכנסו במיוחד בשבילה רק כדי לברך ולחגוג איתה. זה כמובן רגע מיוחד שהייתי מאוד רוצה לחזור אליו כי זה רגע שהשריש לי את העובדה שדברים מובנים מאליהם בשביל אחד יכולים להיות כל כך גדולים עבור אחרים…

    מאת: רחלי |‏ 20 באפריל 2014 | 06:42
  •  אפתח בוידוי – אני ובעלי מהזוגות המעצבנים הללו שביחד מאז ומתמיד ולמעשה כבר מהתיכון. נפגשנו כשהייתי בת שש עשרה והוא למד שכבה מעלי – קלאסי אבל גם קצת משעמם אני מניחה. הוא האהבה הראשונה שלי ואיתו חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי, הדייט הראשון, הפעם הראשונה, מגורים משותפים יחד, ובקיצור, הכל. אנחנו חברים הכי טובים, מכירים אחד את השניה הכי טוב שאפשר, גדלנו יחד לאנשים בוגרים והזוגיות שלנו מדהימה, כך שאין בי ספקות או חרטות (ואני רוצה לחשוב שגם לו) לגבי כל מה שלא חוויתי, בגלל הגיל הצעיר בו התחלנו לצאת, כמו למשל תקופת סטוצים תל אביבית, זוגיות עם מישהו אחר, לב שבור, בליינדייטיים, או כל אותם דברים שמצד נשמעים כמו חלק הכרחי שאתה אמור לעבור בחיים.

    ובכל זאת, אם יש רגע אחד שהייתי רוצה לחזור אליו זה לגיל שש עשרה, לאותה נשיקה ראשונה כשהוא הסתכל עלי ואני עליו והתקרבנו והיו לי פרפרים בבטן והתרגשות ומבוכה והוא רכן לעברי והתנשקנו נשיקה איטית, מגומגמת, גמלונית ומקסימה. איך יכולתי לדמיין אז שאיתו אתנשק כל חיי הבוגרים? ההתרגשות והפרפרים, תחושת הלא נודע, ששייכים רק לפעם הראשונה שמתנשקים עם מישהו – ובמקרה שלי בעלי היקר – לרגע הזה הייתי רוצה לחזור לכמה דקות.

    מאת: ליאור |‏ 20 באפריל 2014 | 06:38
  • הרגע בחיים שאליו הייתי חוזרת הוא לתקופה של אחרי הצבא גיל 20 שזו בעצם התקופה שבה אנו מתחילים להיות אדונים לעצמנו וחיים חיי חופש בלי דאגות .אני היום בת 30+ ולצערי עדיין לא מצאתי את עצמי .אחרי שחרורי מהצבא למדתי לפסיכומטרי ,נרשמתי ללימודים לתואר ראשון ונשרתי באמצע .כעבור 4 שנים כשעדיין לא מצאתי עבודה המתאימה לכישוריי ועקב דחיפתם של הוריי ואחיותיי חזרתי שוב להמשיך את לימודיי לתואר ראשון.

    אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור הייתי עושה טיול ארוך של אחרי הצבא לדרום אמריקה או להודו, בעצם למה לא שניהם ? :) כשהייתי חוזרת לארץ הייתי עושה קורס ברמנים ועובדת באיזה פאב \בר בת"א וכך הייתי משתפשפת ועוזבת את הבית בגיל צעיר וחוסכת לשכר דירה ,ללימודים ולבזבוזים ,הייתי גם מכירה אנשים חדשים מתחומים מגוונים שהיו מקדמים אותי בחיים.

    אילו יכולתי לחזור אחורה בזמן הייתי יוצאת לדייטים עם בחורים שחברותיי ניסו לסדר לי ואני מתוקף היותי בררנית ועקשנית סירבתי בכל תוקף ואילו היום הם כבר נשואים ומסודרים.

    עכשיו כשאני שוב סטודנטית באוניברסיטה וצריכה להגיע בזמן לשיעורים, לעבודה, לפגישות ולמבחנים הייתי שמחה לענוד על ידי שעון כזה יפה, עדין ומלא בסטייל שאתו אהיה תמיד מעודכנת בשעה וגם יהווה עבורי תכשיט אופנתי שישדרג את הופעתי ויחד עם הצמיד שלי מגולדפילד עם הפנינים הלבנות והטבעת התואמת אני ארגיש 100הממת :-) חג שמח !!!

    מאת: אודליה |‏ 19 באפריל 2014 | 18:02
  •  כשהייתי בת 4 הורים שלי החליטו להתגרש. לא כלכך הבנתי מה זה אומר אבל היה לי מאוד עצוב שאבא שלי כבר לא ישן איתנו.

    אני זוכרת שהייתי מבקשת כל לילה מאלוהים לפני השינה שאני אקום בבוקר ואבא שלי יהיה בבית. כשהייתי בת 6 אמא שלי התחתנה בפעם השנייה, כל כך כעסתי עליה, סופסוף הבנתי שההחלטה של ההורים שלי סופית. ביום החתונה הייתי עצובה ומדוכדכת עד הרגע בו ראיתי את אמא שלי בשמלת כלה. היא הייתה כלכך יפה וזוהרת, העיניים שלה נצצו והיא הזכירה לי את אחת הנסיכות מהאגדות. ברגע השתנתה ההרגשה שלי, התעודדתי. לא הרבה בנות זוכות לראות את אמא שלהן מתחתנת, והמעמד כולו מאוד ריגש אותי. אבל הרגע הזה, הרגע בו אמא שלי יצאה בשמלה לבנה ומוארת הוא רגע מאוד משמעותי עבורי, רגע שבו כל תחושת העצב הופכת לתחושת אופטמיות. היום, בגיל 23, הייתי נותנת הרבה כדי לחזור לרגע הזה ולחוות אותו מחדש.

    מאת: שי |‏ 19 באפריל 2014 | 17:23
  •  הייתי רוצה לחזור לרגע שבו קיבלתי את הכלב שלי ,הייתי בת 12 לפני יותר משש שנים, קיבלתי אותו לכבוד בת המצווה שלי, גור קטנטן ולבן כשלג, הייתי מאושרת, הסתובבתי איתו בכל מקום, לאחר ש-12 שנים ביקשתי כלב סוף סוף קיבלתי, והייתי המאושרת באדם, כל הזמן הסתובבתי עם חיוך על הפנים! דיג'יי(שם הכלב) הביא לביתנו שמחה אינסופית ועדיין מביא בכל פעם שמביא כדור כדי שנשחק איתו או סתם בא כדי לקבל ליטוף(או ממתק), לרגע המאושר שקיבלתי אותו אני רוצה לחזור!

    מאת: נועה |‏ 19 באפריל 2014 | 16:32
  •  הייתי רוצה לחזור לרגע שבו קיבלתי את הכלב שלי שהייתי בת 12 לפני יותר משש שנים, זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, הביאו לי אותו מתנה לבת מצווה, גור קטנטן בין שלושה חודשים לבן כשלג, לקחתי אותו לכל מקום הייתי המאושרת באדם, לאחר 12 שנים שכל הזמן ביקשתי כלב סוף סוף הביאו לי אחד, אני רוצה לחזור לרגע הזה לשמחה האינסופית הזו שמילאה אותי באותו הרגע וממלאת אותי עד היום כל פעם שהוא- דיגיי שמו, מגיע עם כדור לשחק או בא סתם כדי שנלטף אותו, לרגע הזה הייתי רוצה לחזור!

    מאת: נועה |‏ 19 באפריל 2014 | 16:11
  • שמסרתי מכתב אהבה נלהב למישהו, שבקושי הכרתי.

    הייתי מחכה עם המכתב, ונותנת לדברים להתפתח או לא בקצב שלהם.

    ניסיתי להאיץ, וסתם הרסתי.

    מאת: אמא צעירה |‏ 19 באפריל 2014 | 12:39
  • אמנם חציתי לפני שנים בודדות את גיל שלושים והרגע שאליו הייתי רוצה לחזור קרה רק לפני מספר חודשים למרות שבתאוריה היה אמור לקרות כבר לפני עשור וחצי בנשיקה הראשונה שלי אבל היי,העיקר שהוא קרה…!!!זה רגע שבשניות הראשונות לאחר שהוא קרה הוא יצר אווירה מביכה ביותר אבל בשתי דקות לאחר מכן הוא הפך למצחיק,למתוק ומאז הכל רק הולך ומשתפר…

    הרגע הזה הוא הרגע בו שיתפתי לראשונה בחיי בראש מורכן ונבוך את בן זוגי שאיתו אני יוצאת כבר כמעט שנה(שאני,אגב,הבחורה הראשונה שהוא נישק) שהנשיקות,החיבוקים ובכלל המגע שלו עד לאותה עת קצת (מאוד) מכאיבים לי בגלל שפיזיולוגית שכבת העור שלי דקה בהרבה מכל אדם אחר ואני זקוקה לאובר עדינות כדי באמת להנות… מאותו הרגע חיי האהבה שלנו רק משתדרגים והוא קיבל את זה כל כך יפה שאפילו אני כבר הובכתי מהתגובה המשתפת פעולה שלו…

    מאת: לימור |‏ 19 באפריל 2014 | 10:47
  • אני מתלבטת באיזה רגע לבחור..

    רגע להתרפק עליו, בו חשתי ריכוז של אושר, ולבקש פשוט לחוות אותו שוב..

    או נקודה בזמן שהייתי רוצה לחזור אליה, ואולי דווקא לנהוג בה אחרת..

    אני חושבת שהייתי בוחרת לחזור בזמן כעשר שנים אחורה..

    הייתי אז קצינה מאוד חדשה וצעירה, אבא שלי אושפז בבית החולים באופן פתאומי לתקופה ממושכת,

    ואני נדרשתי לא להחסיר אף יום אחד ואפילו נדרשתי לבצע תורנות חג.

    הפעם, הייתי פועלת אחרת ועומדת על שלי, ומוודאה שסדרי העדיפויות הנכונים ישמרו.

    הייתי ללא ספק יותר זמן בבית חולים עם אבא שלי.

    לימים, אבא שלי שוחרר מבית החולים וחזר לעצמו, ואני התקדמתי בצבא ולחיילים שלי נהגתי אחרת..

    אבל הצביטה הזו בלב.. שלא הייתי שם כשהיה צריך אותי, לא עוזבת אותי..

    מאת: אורית |‏ 19 באפריל 2014 | 10:29
  • לקח לי 30 שנה להבין שאני כאישה שווה. בכל הזמן הזה התנהלתי כאדם שקוף שאין לו צבע, הגדרה וזהות. הייתי רוצה לחזור ליום שבו הבנתי שאני עולם שלם של אוצרות, שאני עולם שלם של תוכן, של צבעים. הייתי רוצה לחזור לרגע המיוחד הזה שבו הרגשתי שאני קיימת ועוד איך קיימת ושיש לי פוטנציאל אדיר וזהות מופלאה משלי. הייתי רוצה לחזור לאותו רגע מרגש בחיי, כשישבתי אצל המאמנת שלי, ושם הבנתי לראשונה שאני גדולה מהחיים, שאני יפה, מוצלחת ושווה ללא קשר לאדם אחר וללא קשר לסביבה. שאני אוצר שלם נקודה.

    והיום בזכות אותה פגישה, בזכות אותה הארה ותובנה אני מלמדת היום נשים לדעת מי הן ,לדעת מה האוצרות שבתוכן.

    תודה רבה על שגרמתם לי לזכור ולהיזכר. תודה

    מאת: רוית |‏ 19 באפריל 2014 | 10:10
  • הייתי חוזרת עכשיו לרגע מפתיע עד כדי בלתי יאומן שהיה מוצף ברגש ,תדהמה ושמחה ענקית שקרה לפני שלוש שנים כשהתקשרו אלי מיחידת איתור המזוודות בנתב"ג לאחר שבעה שבועות מורטי עצבים שהרגישו כמו שבע השנים הרעות של יוסף ובישרו לי שאיתרו את מזוודת הענק שלי ואני מוזמנת להגיע לאסוף אותה – לא סתם איתור המזוודה היה כה קריטי לי – בדיוק חזרתי מטיול ארוך של 13 חודשים במזרח ולאורך המסע הזה עברתי תהליך גדול ומיוחד מאוד שחלק חשוב ממנו הכיל ליקוט זיכרונות באמצעות חפצים מיוחדים במקומות ששהיתי שכל אחד סימל לי ציון דרך של תהליך משני נוסף שעברתי והיה חשוב לי מאוד שכל החפצים האלו ילוו אותי גם בשובי לישראל ויזכירו לי מה עברתי ולאיזה מקום "גבוה" הגעתי ב"זכותם". מעבר לזה יש שם מתנות שקניתי ביום הראשון שנחתתי שם הן בעצמן לאחר 13 חודש הפכו לנוסטלגיה יקרת ערך…

    מאת: מורן |‏ 19 באפריל 2014 | 09:15
  •  איפשהו בגיל החטיבה, עם ההחלפה של ביה"ס, התחלתי לאבד את עצמי. מנערה שתמיד מוקפת חברים, התחלתי להתבודד. לא השקעתי בהופעה החיצונית וכשכן הזמינו אותי לצאת לרוב אמרתי לא. מאז עברו הרבה מים בנהר ואני שוב מזהה את עצמי- תמיד מוקפת באנשים, תמיד שמחה ותמיד נהנית.

    הרבה פעמים יוצא לי לחשוב- מה היה קורה אילו יכולתי לחזור לאותה תקופה, או לדבר עם אותה נערה? בוודאי הייתי אומרת לה- תהפכי להיות YES MAN!לכי תעשי קניות, תפתחי תחביבים, תכנסי לכושר ותתחילי להנות מהחיים!

    מעניין לפעמים לחשוב, איך הזמן עושה את שלו, אבל אם היינו יכולות לשלוט בו, איפה היינו היום?

    מאת: אמה |‏ 19 באפריל 2014 | 08:34
  • הייתי רוצה לחזור לרגע שבוא הכרתי את בן הזוג שלי..לפרפרים בבטן מרוב התרגשות, לנשיקה הראשונה. כי לאחר 5 שנים של שגרה והרגל אחד לשני, צריך לזכור לא לקחת כמובן מאליו אחד את השני, להעריך את בן הזוג, ולהתפרק על זכרונות נוסטלגיים מתחילת הזוגיות :).

    מאת: קרינה סלואושצ'ר |‏ 18 באפריל 2014 | 23:08
  •  g

    מאת: אורח |‏ 18 באפריל 2014 | 22:45
  •  כוחתי וכבר לא יכולתי עוד לבוא לבקרה דווקא ברגע הקריטי הזה. והדבר הזה כואב וחורה לי שלא הייתי סמוך למיטתה כי לא יכולתי להיפרד ממנה ולהיות לידה ברגע האחרון שלה בחייה.

    מאת: מזל שטיין |‏ 18 באפריל 2014 | 22:29
  •  הרגע לפני החתונה חתונה זיה טעות גדול בחיי

    מאת: Adams |‏ 18 באפריל 2014 | 22:06
  •  

    מאת: אורח |‏ 18 באפריל 2014 | 21:56
  •  אין לי רגע מיוחד שהייתי רוצה.. אולי הייתי חוזרת לילדות ומשם הייתי מכוונת את עצמי לדרך אחרת בחיי..

    מאת: ליאורה |‏ 18 באפריל 2014 | 21:45
  • הרגע שהייתי רוצה לחזור ליידת התאומים שלי ללדית בלידה רגילה ולא קייסרי ולהנות מכל רגע הזמן טס,ויש רגעים

    חזקים מהחיים שצריך לנצור

    מאת: שירלי |‏ 18 באפריל 2014 | 21:01
  •  אני הייתי מוכנה לחזור לילדות.

    לתמימות,ל"חבורה" שהקמנו יחד כל ילדי הבניין ולמשחקי הברביות שלקחו 90% מהסדר יום שלי כילדה.

    הייתי יושבת שעות על גבי שעות עם אחותי התאומה ועם בובות הברבי ויוצרות עולם ומלואו איתן, אמא שלי טוענת שלא הרגישה בנוכחותנו בשנים הללו.

    את יתר הזמן שלי הייתי מקדישה למעשי קונדס ושעשועים עם שאר ילדי הבניין, היינו מבלים זמן רב במרתף בבניין שהומר למעין חדר מבצעים קטן שכלל מיזרון מיטה ששימש כזירת אגרוף, אוהל למכירת אוכל לאנשי השכונה ולאימוני קרב כדי שנוכל להגן על השכונה מפני גנבים שלא נדע ובו זמנית להילחם בילדי הבניין הסמוך.

    הייתי חוזרת בילדות לאותה רדיפה קבועה באוטו ביחד עם אמא אחרי האוטו גלידה כי פספסנו בדקה, ולהגיע אחריו לעיר הסמוכה.

    אין, אין כמו התחושה של להיות ילד.

    מאת: שני |‏ 18 באפריל 2014 | 20:09
  •  אני הייתי רוצה לרגע קסום בו הצעתי נישואים לאשתי בכדור פורח לפני שנה.

    שלפתי טבעת וכרעתי ברך בגובה 1500 רגל, כמובן שהיא אמרה כן.

    להפתעתנו הייתה אחרינו הצעה נוספת של זוג שהיה לידינו בכדור פורח ( היינו 5 זוגות בכדור פורח ).

    בנחיתה פתחנו שמפנייה, הרמנו כוסית לחיים ונסענו לעבר השקיעה.

    התחתנו חצי שנה אחרי ההצעה.

    חג שמח, אושר ובריאות לכל עם ישראל.

    מאת: דורון |‏ 18 באפריל 2014 | 19:11
  •  לפני כשנה נאלצנו להיפרד מדוד אהוב. דוד שהיה חולה נפש, אבל בריא באהבה ובדאגה כלפיי יותר מכל אחד אחר. השגרה והטיפול בו הרגילו אותי לחשוב שהמציאות תישאר כך לנצח ואין צורך לומר מילות אהבה ודאגה כלפיו. לפני כשנתיים דודי מכלוף ניגש אלי בשאלה האם אני אוהבת אותי, ואני עניתי בקרירות נוראית "כן". לפני כשנה הדוד היקר נפטר בבית החולים לחולי נפש בתוך תא בידוד במוות אכזרי ביותר. הייתי שמחה להזדמנות לחזור לאותו הרגע ולומר לו באהבה ובחום עם חיבוק ונשיקה חמימות שאני אוהבת אותו, שהוא יקר לי מכל ושאעשה הכל כדי להגן עליו. בשביל הרגע הזה הייתי עושה המון!

    מאת: עידית |‏ 18 באפריל 2014 | 18:20
  • זה היה ערב ריקודים אי שם בשנות ה80

    הייתי ילדה יפה אבל עם שיניים בולטות (לפני הגשר והברזלים) ולא יותר מדי בטחון עצמי

    את המשקפיים השארתי בבית כרגיל

    אני זוכרת ששכרנו אולם יחד עוד חברה שחגגה וההורים הגיעו לשמור

    לבשתי שמלה שאמא שלי תפרה במיוחד לכבוד האירוע (שחורה עם נקודות לבנות גדולות)

    נעלתי נעלי לכה שחורות מבריקות שמקישות כשהולכים

    ענדתי לצווארי שרשרת פנינים (מפלסטיק אבל מה זה משנה)

    וכל הדרך הזהרתי את ההורים שלי שיעמדו בצד ולא יביכו אותי

    והם הקשיבו ועמדו בצד כל הערב ולא התערבו במסיבה

    רק האבא של החברה רקד והשתולל ולא הבנתי איך לחברה שלי לא אכפת וכמה זה מביך

    ואותי כמעט לא הזמינו לרקוד

    סליחה אבא שהתביישתי

    אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת עם פול בטחון, רוקדת, נהנית ומשתחררת ומזמינה את אמא ואבא שלי להיות חלק פעיל מהחגיגה

    מאת: Nooka |‏ 18 באפריל 2014 | 17:18
  •  יש לי 4 ילדים מקסימים.הייתי רוצה לחזור לתקופה שבה היינו דתיים ובשבת כולנו ישבנו בארותה משפחתית.כולם יחד.(חזרנו בשאלה.לפני מספר שנים.)

    מאת: שרית בן ארי |‏ 18 באפריל 2014 | 15:33
  •  אם הייתי יכולה לחזור לעבר, היתי חוזרת לרגע בו נפגשתי עם אדם שהשפיע לרעה על חיי, והלוואי ולא היתי פוגשת בו. היתי בתקופה מורכבת בחיי ופגיעה, והוא ניצל את זה לרעה , וניצל את הפגיעות שלי. שיקול הדעת שלי באותה עת לא היה מיטבי . חיי קיבלו תפנית לרעה מאז המפגש איתו, ולקח לי המון שנים להחזיר את חיי לתלם הנכון. אני כואבת את השנים הרבות שהעברתי בתחושות קשות ובבדידות. מאחלת לעצמי לבחור בחירות קלות ונוחות, ללא פיתולים ומאבק.

    מאת: הילה. ח |‏ 18 באפריל 2014 | 15:21
  • מי לא אמר לפחות פעם אחת בחייו: "אם הייתי עושה ככה…" או "אם הייתי בת…" אולי "אם הייתי יכולה…"…

    אם תשאלו אותי לאן אני הייתי רוצה לחזור, התשובה מתחלקת ל-2.

    הזמן העיקרי שהייתי רוצה לחזור אלו היה כשהייתי בת 15, 16. אכן, גיל ההתבגרות. אולם, בדיעבד, כולנו חכמים יותר! אבל שה' יעזור לי, כמה צרות עשיתי בגיל הזה. זה שונה מילד לילד, אבל אצלי , אני הייתי מורדת בעניינים שונים. כל מה שאמרו לי לעשות לא עשיתי-לא רציתי. הייתי מעריצה של… כועסת על… כשאני מסתכל אחורה אני רואה ילדה, שפשוט לא מבינה איזה תפקיד נפל עליה, התסכול שיחק שם תפקיד גדול! אבל אפשר להגיד הגיל עושה את שלו, אבל הייתי רוצה לחשוב שאם הייתי חוזרת אחורה הייתי יכולה לעשות את כל הדברים אחרת. ואולי, לפחות, כמה דברים חשובים, משמעותיים ופוגעניים במיוחד…

    הדבר, או הרגע השני הוא, שתמיד בא לי לחזור אחורה ואפילו אם זה לאתמול. משהו לא נכון שאמרתי, בטון לא מדויק שנאמר, אולי בזמן אחר שהיה צריך להיאמר..

    בכל רגע ורגע עלי(נו)לעשות רגע חושבים, כי אין דרך חזרה. הזמן לא גמיש לבקשתנו. חוזר אחורה או קדימה מתי שנחפוץ בכך. אז תדברו לעצמכם קודם ואח"כ לאחרים, לעשות את המעשה הנכון ו – לחייך יותר! זה מונע הרבה תסכול בעתיד! חג שמח ומועדים לשמחה!!! :)

    מאת: יעל |‏ 18 באפריל 2014 | 15:09
  • הרגע שלי הוא בעצם יותר מרגע, הוא תקופה, שקצת קשה לשים עליה את האצבע.

    אבא שלי ואני מעולם לא היינו בקשרים הכי טובים בעולם, אולי רק כשהייתי קטנה ובעיקר לא מודעת כ"כ, חשבתי שהוא ממש אבא. מאז עברו מים רבים בנהר.

    אבא שלי היה אבא די שונה מכל האבות, קצת רחוק יותר, קצת פחות יודע להביע אהבה וקצת פחות אבא, איך נקרא לזה? מסורתי.

    לפני יותר מ8 שנים הוא נפטר, ככה לפתע פתאום ללא התרעה מוקדמת.

    עם השנים, בסגירת מעגל שלי עם עצמי למדתי לסלוח לו, לקבל אותו כמו שהוא ולהבין אותו. למדתי לדעת בבגרותי שלא כל האבות הם אותו הדבר ביותר ובעיקר למדתי לנסות ולהעריך את מה שיש.

    אז הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו הוא הרגע הזה, שנייה לפני שהוא נפטר, וברגע הזה בדיוק להבין שלא כולנו אותו הדבר, ולקבל ולהבין ולסלוח לו- בעודו בחיים.

    מאת: עדי |‏ 18 באפריל 2014 | 14:19
  •  כשהיא נולדה והפכתי לדודה זה היה כל כך שמח!

    אז הרגשתי מהי שמחה אמיתית כשמשהו מתוק כ"כ מגיע לאוויר העולם

    מאת: שושו (שם בדוי) |‏ 18 באפריל 2014 | 13:27
  •  הייתי שמחה לחזור לרגע הכי מושלם שהיה לי בחיים-הטיול עם המשפחה המדהימה שלי לאיטליה. זה היה הטיול האחרון לפני שגילינו שאמא שלי היקרה ז"ל חולה במחלה.טיילנו באגם גרדה,הרי הדולמיטים האיטלקיים ושם השקפנו על נוף יפה מרכבל-ראינו במבי רץ במורדות ההר,ביקרנו בכפרים ססגוניים-בדרכים מטופחות ופורחות, נכנסו לשחייה באגם טנו הקפוא עם מי הטורקיז החלומיים,טעמנו מהגלידה המשובחת ואכלנו ניוקי איטלקי אמיתי ופיצה מרגריטה.היינו ביקב מיוחד במבנה של מבצר עם עיצוב יוקרתי ועתיק. נהננו מאווירה משפחתית מקסימה ומלוכדת.געגועים לטיול הזה-הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן…!

    מאת: ספיר שמש |‏ 18 באפריל 2014 | 12:13
  •  רצתי לחזור לימים שאבי היה איתנו מאד חסר ביום יום שלא לדבר בחגים בליל הסדר היה לו קול נעים והוא היה מהיר את הבית

    מאת: לוי שרה |‏ 18 באפריל 2014 | 11:43
  • הרגע שבו פגשתי לראשונה את בן הזוג שלי.

    ישבנו על ספסל בחושך ודיברנו בערך 6 שעות, ואני לא זוכרת כלום מהשיחה הזאת. הייתי מתה להתבונן מהצד על השיחה, לראות את תנועות הגוף שלנו, לשמוע את המילים שנאמרו. על מה דיברנו? מה עניין אותנו לדעת אחד על השנייה? האם היו רמזים לכך שנבחר אחד בשנייה לעולמים? האם אפשר לראות עליו אם מצאתי חן בעיניו?

    אני חושבת שזו הייתה יכולה להיות חוויה מאוד מיוחדת, במרחק של 5 שנים משם :)

    מאת: שרון |‏ 18 באפריל 2014 | 11:29
  • הייתי רוצה לחזור ליום לפני שסבתי נפטרה. באותו הערב אימי לקחה אותי איתה לבית חולים, היא הייתה צריכה להחליף את אחיה במשמרות על סבתא. נסעתי איתה ועם אחותי. הגענו לבית חולים, עלינו במעלית, היה שקט של ידיעה שזה הסוף שכבר סבתא לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, שקט עצוב וכואב. הגענו לקומה שאיפה שסבתא הייתה מאושפזת, אמא אמרה לי לחכות מחוץ לחדר כדי חס וחלילה לא אדבק בכל מיני חיידקים. חיכיתי בחוץ ובתוך תוכי כל כל רציתי להיכנס לומר לה שלום, להגיד לה שאני אוהבת אותה ושאני מקווה שהיא תחזור הביתה. לא יכולתי לעשות זאת, לא נתנו לי לעשות זאת. אני הנכדה הכי קטנה של סבתא. סבתא גידלה אותי עד גיל שנה בזמן שהוריי היו בעבודה וכל היום לא היו בבית. לי ולסבתא היה קשר מאוד חזק, כל יום אחרי בית ספר הייתי הולכת אליה והיא הייתה מכינה לי לאכול והייתי אצלה עד שאמא/אבא חזרו מהעבודה. הייתי רוצה לחזור לאותו ערב לפני ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ולהודות לה על הכל! על כל השנים הללו! על הנתינה האין סופית שלה ועל האהבה העצומה שהייתה נותנת לי. רק כדי להיפרד ממנה בצורה נורמאלית ולא מחוץ לחדר. למחרת בבוקר הודיעו לי שסבתא נפטרה. אוהבת אותך סבתא בכל ליבי.

    מאת: לירון |‏ 18 באפריל 2014 | 11:24
  • הייתי רוצה לחזור לקיץ 1994 בו אמא שלי היתה על ערש דווי ולהגיד לה שוב ושוב כמה אני אוהבת אותה. 

    מאת: מאיה |‏ 18 באפריל 2014 | 11:18
  •  הרגע המאושר בחיי הוא הרגע בו הגיחה בכורתי, שהיא גם בתי היחידה, לעת עתה, לעולם. ולא בכדי: שמונה שנים מייסרות חיכינו לה, ועברנו חוויות קשות מאד בדרך אל ההורות.

    כל יום הוא אושר חדש ותודה ענקית על המתנה הבלתי נתפסת לה זכינו, כל חיוך, כל שן שבוקעת, כל אבן דרך התפתחותית הם סיבה להודיה ולשמחה המציפה את הלב, אבל הרגע הראשון היה עוצמתי מכל. הלוואי יכולתי לחזור אליו, הלוואי ואחווה כמותו שוב.

    מאת: רחל |‏ 18 באפריל 2014 | 11:14
  • סבתא שלי, אליה היית מאד קרובה, נפטרה לפני קצת יותר משנה. בשנים האחרונות לחייה ותחת השפעתה של מחלת האלצהיימר, היא החלה מתנתקת מאיתנו עד שהפכה לצל של עצמה, לא תקשרה ולא דיברה.

    בתוך כl יש שני רגעים אליהם אני רוצה לחזור. הראשון: החיוך האחרון שאני זוכרת ממנה, ביום בו הופעתי בביתה לבושה מדים בפעם הראשונה. והשני: כמה שבועות לפני שנפטרה והמילים האחרונות שהיא אמרה לי (ובכלל): "יהיה בסדר".

    מאת: צליל |‏ 18 באפריל 2014 | 11:07
  • לפי שש שנים, במהלך טיול אחרי צבא בתאילנד, בעיירה ציורית וקטנה בשם פאי, בערב חנוכה, הלכתי לי בסמטאות העיירה – ריחות, צבעים, אורות וחיוכיים מכל עבר. לפתע – נתקלו עייני בבחור, ומסיבה שאני לא יודעת להסביר עד היום..ניגשתי אליו ושאלתי בעברית צחה איפה הוא מדליק נרות היום. נכון, 'אהבה ממבט ראשון' זו קלישאה, זה קורה רק בסרטים, ולא מציאותי – אבל אני החסרתי פעימה, ונשימה, ועוד פעימה – באותו הערב, ידענו, שנינו, שזה זה. שזו אהבה ממבט ראשון, וש"מצאתי את שאהבה נפשי".

    בילינו חמישה ימים יחד, ובנסיבות החיים, המשיך כל אחד לדרכו – מי למדינות המזרח האחרות, ומי לארץ ישראל.. אני מצפון הארץ, הוא מגוש עציון, וכולם מסביב התעסקו הרבה בלומר לנו כמה זה בועה של חו"ל ולא אמיתי – שזה קורה רק בסרטים. והנה, שש שנים אחרי, אני עדיין מוכיחה לכל מי שאמר שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון, אני מתעוררת לצידו כל בוקר, מודה לאל לאותו ערב חנוכה, ובכל פעם שקצת קשה – נזכרת ברגע ההוא שהתאהבתי ממבט ראשון, כמו בסרטים, שהוקסמתי שהלב שלי סימן לי שהחצי השני שלי פה.. לאותו הרגע הייתי חוזרת!

    מאת: מירי |‏ 18 באפריל 2014 | 11:05
  • ההיתי רוצה לחזור לשנת 1980 היתי מבלה אם החברים יוצאים למועדון בערבים ליפעמים יושבים על המידרכה צוחקים ואמא שלי זיכרונה ליברכה היתה מכינה לנו קפה ועוגיות היתגעתי איליה ולאבא היו ימים

    מאת: מרגלית בן גיגי |‏ 18 באפריל 2014 | 10:49
  •  ההיתי רוצה לחזור לשנת 1970 להיות אם החברים שהין שבילינו יחד והינו יושבים על המידרכה עד שעה מאוחרת צוחקים ואמא שלי זכרונה לברכה היתה מכינה לנו קפה היתגעגעתי אליה ואבא שלי ולימים ההם שלא יכזרו להם היו ימים

    מאת: אורח |‏ 18 באפריל 2014 | 10:38
  •  אני הייתי מאוד רוצה לחזור לרגע הזה שפעם כל האנשים שהקימו את המדינה , בשנות הארבעים חמישים , שעבדו קשה .. וידעו להיות ביחד מאוחדים ולהנות בלי כל הטכנולוגיה הזאת של היום , אלה הפשטות של פעם .. הייתי רוצה פשוט לחזור לרגעים האלה ולחוות אותם ולהגיד לאותם אנשים : תודה ! על כך שבזכותם הם הקימו לנו מדינה והיום אנחנו ההמשך שלהם!! זה הרגע הכי מיוחד שהייתי רוצה לחזור אליו !!!

    מאת: שני |‏ 18 באפריל 2014 | 10:32
  •  

    מאת: שני |‏ 18 באפריל 2014 | 10:27
  •  ביתי הנפלאה חלתה בסרטן שהייתה בת שנתיים. תקופת הטיפולים הייתה מאוד קשה. בעת השתלת מח העצם, שכמעט ולא הפסקתי לבכות בה, הגיעה הרופאה ושאלה למה אני בוכה כל הזמן? עניתי לה שאני דואגת שחלילה הסרטן יחזור- ואז היא אמרה לי שהניתוח היה מצויין והוציאו את כל הגידול:-):-) ומאז כל בשורה טובה מחזירה לי את החיוך המאושר של אותו הרגע. סליחה על הסיפור- אבל זה סיפור אופטימי שמראה שהנפש באמת מנצחת את הגוף!!!!! שבת שלום ממני ואור- שביום א הקרוב חוגגת 6:-):-):-):-):-):-)

    מאת: מירב מנו |‏ 18 באפריל 2014 | 10:21
  • אני כל כך מאושר מאישתי ואני חי חיים מאושרים רק נקודה אחת חסרה לי שפגשתי אותה רק שעתים לפני נחתונה

    (התחתנת בשידוך) אני לא משלים עם עצמי שעשתי כזאת טעות למרות שהטעות הצליחה אני חושב שסיכנת את עצמי ולכן אני רוצה למחזר את יום החופה שלי להיום אחרי שאני כבר מכיר את אישתי שלוש שנים

    מאת: חיים |‏ 18 באפריל 2014 | 10:05
  •  שלום הייתי רוצה לחזור לרגע של חג פורים לפני 30שנה

    הייתי נערה וחגגתי עם אימי ומשפחתי

    לפתע אימי לא הרגישה טוב

    כשניסיתי להצילה לא הצלחתי והחג הסתיים בקבורתה

    הייתי רוצה לחזור לרגע זהו להצילה רק כדי שתוכל לראות את המשפחה לתפארת שהקמתי לאחר מותה והנכדים הנהדרים שלה!!!

    מאת: מאשה |‏ 18 באפריל 2014 | 09:22
  •  הייתי רוצה לחזור לכמה חודשים לפני הגיוס שלי, כשעמדתי להתגייס לתפקיד החלומות שלי, תפקיד שעבדתי קשה בשביל לקבל אותו ונאבקתי בשבילו, כדי שאוכל להשלים עם המחלה שלי בזמן ולטפל בה לפני שזה מאוחר מדי, ולמנוע את מה שהתרחש – שחרור לאחר חצי שנה עם פרופיל 21, מהתפקיד עליו חלמתי ושעליו נאלצתי לוותר בגלל שלא עמדתי במסגרת הצבאית והבנתי שאני צריכה טיפול מאוחר מדי. הייתי מטפלת בעצמי בזמן, מגיעה לאיזון שאני נמצאת בו עכשיו, לפני הגיוס, ומגשימה את החלום שלי.

    מאת: ענת |‏ 18 באפריל 2014 | 09:18
  •  הרגע אליו אני מתגעגעת הוא רגע הילדות

    אמא ואבא מחזיקים את ידי בצניעות

    אני מרגישה על גג העולם

    הרגע שבו הפינוק לא נגמר

    הרגע שאת נאהבת הכי הרבה בעולם

    אין דאגות, אין מחשבות

    פשוט כייף שלא נגמר.

    משחקים, לונה פארק, סרטים וממתקים

    אמא ואבא וכל המשפחה סביבי.

    געגוע אדיר לילדות הקסומה

    הרגע הזה בחיים שלא יחזור לעולם.

    רוצה שוב לחזור לאותה תקופה, להרגיש כנפיים מרוב פינוק ואהבה…..

    מאת: יוליה |‏ 18 באפריל 2014 | 09:16
  •  הלידה הראשונה שלי הייתה משמחת אך גם מאוד טרואמטית ולאחר 21 שעות צירים הוכנסתי לניתוח חירום. מהחרדה הזו החלטתי בלידה השניה שאני עוברת שוב קייסרי כדי לא לחוות חלילה שוב את החוויה הכואבת של הלידה הראשונה. פחדתי. כידוע, אחרי 2 ניתוחים קייסרים כל שאר הלידות (מותר עוד 2 לכל היותר כי כמה כבר אפשר לפתוח את הבטן?) יהיו בקייסרי. מה שאומר שלא אזכה לחוות לידה רגילה מהי. אני שמחה על ילדיי כמובן והכי חשוב שאני והם יצאנו בשלום כי זה לא מובן מאליו, אבל אם הייתי יכולה לחזור לרגע בו קיבלתי את ההחלטה הזו לעבור שוב קייסרי, הייתי משנה הכל ובוחרת בלידה רגילה. אולי היה כואב בגוף, אבל הרבה פחות מאשר בלב.

    מאת: שגית |‏ 18 באפריל 2014 | 09:13
  •  הייתי רוצה לחזור לגיל 21 גיל בו עבדתי ללא שעון עם ילדים שנפלטו מבתי ספר ולהראות להם שיש חיים טובים יותר ולהציל אותם מסמים וזנות וכו…

    מאת: לאה הרש |‏ 18 באפריל 2014 | 08:58
  • לפני הרבה שנים יצאתי עם בחור שהיה אהבת חיי

    וזאת גם היתה האהבה הראשונה שלי.

    באותה תקופה הרבה הורים לא הסכימו שהילדים

    שלהם יצאו לטיולים וישנו בחוץ , כל שכן עם חבר.

    קיץ אחד , החבר שלי נסע לאילת עם חברים ,לי היה

    מאוד קשה בלעדיו , כשהוא חזר הוא צפצף לי לרדת

    הוא חיכה שם עם מכונית אדומה עם גג פתוח

    (באותה תקופה גג פתוח זה היה רכב כמעט נדיר)

    הגעתי לרכב ובדיוק התנגן השיר של הבי גיס

    More than a women, אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה

    ועד היום כשאני שומעת את השיר הזה ,

    אני מחסירה פעימה.

    רגע נדיר שהייתי מתה לחזור אליו ולו רק לרגע(:

    מאת: מירה |‏ 18 באפריל 2014 | 08:46
  •  הרגע שאליו הכי הייתי רוצה לחזור הוא הרגע שבו זכיתי בשעון יד מלבני של אובקו. זה היה רגע של פעם בחיים וכחובבת אופנה חויה בלתי נשכחת בזכות fashion forward :)

    מאת: shani |‏ 18 באפריל 2014 | 08:23
  • הרגע שלי הוא בעצם יותר מרגע, הוא תקופה, שקצת קשה לשים עליה את האצבע.

    אבא שלי ואני מעולם לא היינו בקשרים הכי טובים בעולם, אולי רק כשהייתי קטנה ובעיקר לא מודעת כ"כ, חשבתי שהוא ממש אבא. מאז עברו מים רבים בנהר.

    אבא שלי היה אבא די שונה מכל האבות, קצת רחוק יותר, קצת פחות יודע להביע אהבה וקצת פחות אבא, איך נקרא לזה? מסורתי.

    לפני יותר מ8 שנים הוא נפטר, ככה לפתע פתאום ללא התרעה מוקדמת.

    עם השנים, בסגירת מעגל שלי עם עצמי למדתי לסלוח לו, לקבל אותו כמו שהוא ולהבין אותו. למדתי לדעת בבגרותי שלא כל האבות הם אותו הדבר ביותר ובעיקר למדתי לנסות ולהעריך את מה שיש.

    אז הרגע שהייתי רוצה לחזור אליו הוא הרגע הזה, שנייה לפני שהוא נפטר, וברגע הזה בדיוק להבין שלא כולנו אותו הדבר, ולקבל ולהבין ולסלוח לו- בעודו בחיים.

    מאת: עדי |‏ 18 באפריל 2014 | 08:22
  •  לחזור לגיל 21 להדריך נוער שוליים שנפלט ממסגרות מגיל 14-18 ולהציל אותם מהדרדרות המקום אזור רמתיים מגדיאל הוד השרון נווה נאמן שם הדרכתי הגעתי לבתים קשיי יום ותפקידי היה להוציא את הנערים לראות להם דרך חיים אחרים מזנות וסמים ולתת להם תיקווה לחיים טובים יותר למצוא להם מקומות חילופיים לעבודה לימודים קיבוצים שיקלטו אותם ולהראות להם את הטוב להוציא אותם לטיולים עם כל הסכנות של סכינאות היו אלו ימים מדהימים ללא שעון נטו עבודה עד השעות הקטנות של הלילה מטרה אחת היתה להציל ילדים עם אהבה רבה אליהם ואמונה שבכל ילד הוא מקסים ויש בו טוב ואת הטוב צריך להוציא והאמונה עזרה

    מאת: לאה הרש |‏ 18 באפריל 2014 | 08:13
  • הייתי שמחה לחזור לרגע הכי מושלם שהיה לי בחיים-הטיול עם המשפחה המדהימה שלי לאיטליה. זה היה הטיול האחרון לפני שגילינו שאמא שלי היקרה ז"ל חולה במחלה.טיילנו באגם גרדה,הרי הדולמיטים האיטלקיים ושם השקפנו על נוף יפה מרכבל-ראינו במבי רץ במורדות ההר,ביקרנו בכפרים ססגוניים-בדרכים מטופחות ופורחות, נכנסו לשחייה באגם טנו הקפוא עם מי הטורקיז החלומיים,טעמנו מהגלידה המשובחת ואכלנו ניוקי איטלקי אמיתי ופיצה מרגריטה.היינו ביקב מיוחד במבנה של מבצר עם עיצוב יוקרתי ועתיק. נהננו מאווירה משפחתית מקסימה ומלוכדת.געגועים לטיול הזה-הלוואי שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן…! 

    מאת: ספיר שמש |‏ 18 באפריל 2014 | 07:59
  •  ביום השיחרור ממחנה דכאו בשנת 1945 לאחר שנות מחנות ריכוז אצל הנאצים

    זה היום המאושר בחיי

    מאת: אהרון |‏ 18 באפריל 2014 | 07:51
  •  הייתי רוצה לחזור לפעם הראשונה שלי שטסתי. טסתי ליוון בגיל 37 בפעם הראשונה בחיי. לפני כן הלכתי לפסיכולוג. שוחחתי עם אמא שלי ועם האקס שלי שכולם שכנעו אותי במשך חצי שנה שאני יכולה לעשות את זה. אני יכולה להיות במקום סגור. בשבילי. בשביל החבר שלי(האקס נכון לעכשיו)שאני יכולה להתגבר על הפחד מקלסטרופוביה שיש לי מגיל ילדות. ברגע שנחתנו ביוון הייתי כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה והאקס שלי פשוט התנהג אליי כמו נסיכה. ממש כמו באגדות(: זאת היתה החוויה הכי רומנטית והכי מיוחדת והכי מחשלת בחיי! הייתי עושה הכל בשביל לחזור לרגע הזה…לצערי במקום לקבל בצעת נישואין שם נפרדנו אחרי חודש שחזרנו): אבל אני גאה בעצמי ומאחלת לכולם להתגבר על הפחדים שלהם….מי יודע מה מחכה לנו כשאנחנו מנסים דברים….

    מאת: ayelet |‏ 18 באפריל 2014 | 07:23
  •   כשהייתי קטנה סבי האהוב היה משכיב אותי לישון ושר לי שיר ערש… מאז הוא נפטר ועברו שנים רבות ומדי פעם כשקצת קשה ועצוב או שאני עומדת בפני אתגר אני נזכרת בלילות שהוא היה יושב לידי ושר לי, זה נותן לי כוחות ליום שיבוא… הייתי שמחה לחזור לתמימות הזו, להרגשת הביטחון שסבא יושב לידי ושר לי והעולם שקט ושלו…

    מאת: משי |‏ 17 באפריל 2014 | 20:37
  •  כשהייתי קטנה סבי האהוב היה משכיב אותי לישון ושר לי שיר ערש… מאז הוא נפטר ועברו שנים רבות ומדי פעם כשקצת קשה ועצוב או שאני עומדת בפני אתגר אני נזכרת בלילות שהוא היה יושב לידי ושר לי, זה נותן לי כוחות ליום שיבוא… הייתי שמחה לחזור לתמימות הזו, להרגשת הביטחון שסבא יושב לידי ושר לי והעולם שקט ושלו…

    מאת: משי |‏ 17 באפריל 2014 | 20:37
  •  מגיל אפס אני חולמת ללמוד רפואה, אני לא יודעת למה אבל זאת תמיד היתה המטרה שלי.. כשהשתחררתי ישר התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, לבגרויות, למיונים.. אך לא האמנתי שאצליח להתקבל… טסתי למיני טיול אחרי צבא במחשבה להמשיך עם בנזוגי לטיול ארוך יותר, כשעצרנו בבית קפה מקומי קפצתי לאינטרנט קפה מקומי לבדוק, ולהפתעתי הרבה התקבלתי! חזרתי והשאר היסטוריה!

    מאת: יעל |‏ 17 באפריל 2014 | 20:34
  •  הייתי רוצה לחזור לרגע בו בעלי הציע לי נישואים…טסנו לרומא אחרי 10 שנים יחדיו, הייתי בטוחה שיציע לי נישואים, כל מזרקה כל עץ רענן, כל מסעדה התכוננתי לרגע אך הוא לא הגיע! בטיסה חזרה הייתי מאוכזבת… יומיים אחרי זה בביתנו יצאנו לטיול בסביבה ושם הוא הציע לי, מסתבר שרצה ברומא אבל הטבעת לא הייתה מוכנה, דווקא הרגע האינטימי הזה ליד ביתנו היה מאוד מרגש. ברקע במסעדה רחוקה במקרה התחילו לנגן את השיר SHE… רקדנו יחד לצלילים והרגשתי מאושרת:)

    מאת: תמר |‏ 17 באפריל 2014 | 20:30
  • הוא הרגע בו בפעם הראשונה הסתכלתי בשעון של ההליכון וראיתי שעברה שעה של *ריצה* 9 קילומטר! ברגע הזה כשאני מסריחה,נוטפת זיעה, עם גולגול מקורזל, די לא רזה ולא שרירית ככ[אבל בדרך לשם],מכוערת,בלי איפור,בגדי ספורט של הנקיונות-הרגשתי מיס יוניברס וכאילו כל אני כל יכול! הכי יפה,הכי מוצלחת,הכי תותחית ושאין כמוני,השגתי מטרה שהתכוננתי אליה במשך 5וחצי חודשים,התחלתי מדקה ריצה[התנשפות מהסרטים] ועשר דקות הלכיה והגעתי למטרה שלי.

    נשמתי.צילמתי את ההליכון.חייכתי כמו מפגרת.והלכתי להתקלח

    פסח שמח,

    תאמינו בעצמכם

    מאת: אודליה |‏ 17 באפריל 2014 | 18:58
  •  אני רוצה לחזור אחורה לבגרות שלי בתאטרון. יותר נכון לשניה אחרי שאמרתי את השורה האחרונה שלי והאור התכבה. לרגע הזה שכולם מחאו כפיים ואני והקאסט שהפך למשפחה שלי נכנסנו אחת אחת בריצה לבמה, משתחוות על התפקידים שלנו בהפקה המטורפת של "אליס בארץ הפלאות". אני זוכרת שעליתי לבמה (הראשונה להשתחוות) וניסיתי לראות מבעד לסנוור את ההורים שלי והמשפחה שלי. ראיתי אותם עומדים ומוחאים כפיים. הרגשתי על גג העולם! זאת הייתה החוויה הכי מטורפת, משגעת, קשה, כייפית, מחברת, מותחת, מעצבנת, מטריפת חושים שעברתי בחיים. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שכל הפוקוס עלי, ושמשהו שאני עשיתי, משהו שעבדתי עליו עם קבוצה מדהימה של בנות השיג תוצאות מושלמות.

    עכשיו בתקופה הזו של הלחץ והקשיים הייתי רוצה לחזור לאותן השניות על הבמה כשכולם מריעים לי, לנו.

    מאת: אביטל שיינקמן |‏ 17 באפריל 2014 | 17:47